נשות הברזל

חנה מייזל

נ ש ו ת    ה ב ר ז ל

אסתר כרמל חכים מרמת השופט הוקסמה מדמותה של חנה מייזל, שמ-1904 פעלה להגשמת חזונה – להקים בארץ בית-ספר חקלאי לנערות – וכעבור כ-20 שנה הצליחה להגשימו. דרך מייזל "גילתה" חכים לדבריה גם נשים אחרות שנעלמו משום מה מדפי ההיסטוריה של ראשית ההתיישבות בארץ. בעבודת הדוקטורט שלה על הכשרה חקלאית לנשים בארץ והשפעתה על מעמד האישה בשנים 1911-1929, היא מנסה, בין היתר, גם לתקן במשהו את העוול הזה .

עפרה בריל, "הדף הירוק" – 14.11.2000

העובדה שלחנה מייזל היה ב-1904 חזון להקים בארץ ישראל בית-ספר חקלאי לנערות, ותוך שבע שנים היא ביצעה אותו ובית-הספר הוקם – ריתקה את אסתר כרמל חכים (רמת השופט). בעבודת מחקר שהגישה (כחלק  מדוקטורט בהנחיית ד"ר מרגלית שולה מבר אילן ו-פרופ' יעקב גולדשטיין מאוניברסיטת חיפה), "מכנרת ועד נהלל – הכשרה חקלאית לנשים והשפעה על מעמד האישה בין השנים 1911-1929)", עולה תמונה מדהימה בעוצמתה על כוחן של הנשים ויכולתן לעמוד בכל הקשיים שהיו בתחילת הקמת הישוב בארץ.

הכשרה חקלאית לנשים בישוב

מהו הנושא המרכזי של מחקרך?
"הכשרה חקלאית לנשים. התופעה של הכשרת נשים בחקלאות לא היה ייחודי בארץ, זו הייתה תופעה שהתפתחה באנגליה, גרמניה, צרפת ובלגיה. במסגרת ההכשרה החקלאית הייתה חלוקה מאוד מוגדרת איזה מקצועות ילמדו הנשים, מקצועות המאפשרים לאישה להישאר בקרבת הבית ולא דורשים ממנה עבודה פיזית קשה, כמו קציר וחריש. לאישה היה תפקיד: לייצר מזון ולעבדו לצורכי הבית. הנשים למדו לגדל תרנגולות, לטפל בפרות, בישול הירקות, כבישה ועשיית ריבות. בגרמניה לבד הוקמו כ-30 בתי-ספר כאלה שממומנו על-ידי ארגוני נשים".

בבתי הספר האלה נשים לימדו נשים?
"כן. הם מאוד השתדלו לשמור על העיקרון הזה. באחד הארכיונים נתקלתי בזיכרונות של מורה משוויץ, שהציג את מועמדותו שלו לבית ספר כזה בשוויץ. לעומתו הגישו שתי מורות גרמניות את מועמדותן. הנהלת בית הספר העדיפה לבחור בו בגלל העניין האידיאולוגי (היותו נתין שוויצרי), אבל הכריחו אותו להתחתן, כדי שלא יהיו בעיות של אתיקה מוסרית.

גם לחנה מייזל הייתה אותה בעיה. לבית הספר בנהלל לא היו בנמצא מורות נשים, לכן בתחילה לימדו ועבדו בבית-הספר גברים. אחד מהם סיפר שהיה קושי גדול שלמור על הטוהר המיני של התלמידות ובאמת כמה מהן התחתנו עם פועלים, למרות שלבית הספר בנהלל קראו "המנזר".

הרעיון של הכשרת נשים בחקלאות היה כדי להפוך אותן לאיכרות קצת יותר מתוחכמות?
"כן. למעשה הכשירו נשים שתהיינה איכרות בכפרים. בעולם כולו הייתה אכזבה מהמהפכה התעשייתית ובעקבות המשבר הכלכלי עלה הרעיון של חזרה לטבע, מעבר מהעיר לכפר ופיתוח הכפר. בארצות הברית, בעקבות הניסיון הזה, החלה להתפתח ההדרכה הנודדת. הדרכה נודדת היוותה פתרון מצוין למהגרים שהגיעו מאירופה והתיישבו בחוות מרוחקות ובכפרים נידחים. האמינו, שהאישה יכולה להיות סוכן מצוין לקידום משק הבית, הכנסת תנורים, מקררים ושיכלול העבודה החקלאית".

גם נשים השתתפו בהכשרה נודדת?
"בהחלט. בעקבות המחקר הסתבר לי שלמחלקה להתיישבות ציונית הייתה כבר 'הדרכה נודדת', אך היא הייתה מכוונת רק לקיבוצים ורק למקצועות גבריים. כבר ב-1918 פרסם יושב ראש המחלקה להתיישבות מאמר, בו הוא מציין את החשיבות בהדרכת נשים. לאורך כל התקופה של ראשית ההתיישבות בארץ, המוסדות המיישבים הכירו בחשיבות ההכשרה החקלאית לנשים, אך בפועל לא נתנו לכך כסף. מי שמימן הכשרה חקלאית לנשים היו ארגוני הנשים ברחבי העולם".

חנה מייזל

חנה מייזל נולדה למשפחה אמידה ברוסיה. אביה היה סוחר חיטה והאם פעילה במוסדות הציוניים. בבית הביאו מורים פרטיים לעברית שלימדו את הבנות. חנה גמרה בית ספר תיכון בהצטיינות והייתה מעורבת בפעילות ציונית בקרב צעירי ציון גרודנו.
ב-1905 החליטה ללכת ללמוד חינוך. אך נושא החינוך לא סיפק אותה והיא פנתה ללמוד בבית ספר חקלאי בשוויץ. בסיום לימודיה ב-1909 הגישה את הדוקטורט שלה על קליטה ומיון של דגנים לפי הקליפה של הזרע.

עם סיום לימודיה קונה חנה כרטיס לאוניה ועולה לארץ. בבואה לארץ היא אינה מספרת שבהשכלתה היא אגרונומית ומתחילה לעבוד במושבות יהודה, פתח תקווה, ראשון לציון ורחובות.

היא מעוניינת להכיר את ענפי העבודה כדי לרכוש ניסיון מקומי. ברחובות, משה סמילנסקי  מתאר כיצד ראה בהשתאות נערה צעירה המתעניינת בזיבול הירקות בשדהו.
חנה לא מצאה מקום עבודה במושבות ביהודה ועברה לסג'רה, שבה אפשר למצוא את הניצנים להגשמת רעיונה להכשרת נשים בחקלאות.
שרה קרינסר, מראשונות "החדשות" בסג'רה, מספרת בזיכרונותיה: 
"התאספנו בחדר לחוד, וחנה מייזל דיברה בפנינו על הצורך בתקציב לרפת ולול וגן ירק, כדי לאפשר עבודה מתאימה יותר לפועלת. היה זה בשבילנו רעיון חדש ומלהיב. בעצם, הייתה זו ההתחלה לתנועת הפועלות בארץ. חנה דיברה על פגישות של חברות לחוד. הבחורות אינן צריכות לעבוד בעבודות שאינן מתאימות למבנה גופן. אותו זמן היה מקובל, כי בכל ישוב חקלאי עובדות שתי פועלות, אשר תפקידן היה לבשל מרק ודייסה בסירים גדולים על ענפי עצים בחוץ. אולם רעיונותיה של חנה מייזל הביאו לאט לאט לידי שינוי ניכר".

טרגדיה פקדה את משפחתה של חנה מייזל: אחותה התאבדה בים וחנה נאלצה לנסוע לרוסיה לספר להורים.

ב-1910 היא חוזרת לארץ, מתגוררת במלון ציון בחיפה ועובדת לפרנסתה עם האגרונום אליהו בלומנפלד, שרכש כרם זיתים על מורדות הכרמל.

רחל בלובשטיין (היא רחל המשוררת), עולה שנה קודם מרוסיה, גרה ברחובות ורוצה מאוד ללמוד חקלאות. בדרכה לסג'רה הופנתה לחנה מייזל הגרה בחיפה. בלומנפלד האגרונום לא מסכים לקבל את רחל כפועלת, אבל מוכן שהיא תתגורר אצל חנה. כך הופכת רחל לתלמידתה הראשונה ועוברת איתה ל"חוות העלמות" שבכנרת.

רחל המשוררת

ב-1911 נוסדה "חוות העלמות" בכנרת. בתחילה היו שש תלמידות ומאוחר יותר מספרן מגיע לעשרים. בחווה למדו הבנות ענפי חצר: גידול ירקות, מטעים, לול, רפת וכלכלת בית.

ב-1914 מתקיימת אסיפת פועלות במרחביה – לראשונה התקיימה ועידה ארצית נבחרת של פועלות. שישה ימים נמשכו הדיונים, שעלתה בהם מחלוקת בין תפיסתה של חנה מייזל לתלמידותיה. התלמידות לא רצו ללמוד את מקצועות משק הבית, בעוד שחנה ראתה בהם חלק בלתי נפרד מההכשרה החקלאית. בוועידת הפועלות במרחביה הושם נדבך ראשון לקראת ייסוד תנועת הפועלות כארגון ארצי על מפלגתי. 
בתקופת מלחמת העולם הראשונה "חוות העלמות" נקלעה לבעיות מימון קשות. חנה מייזל ניסתה לגייס מקורות מימון, אך ניסיונותיה עלו בתוהו. שלטונות הצבא התורכי והגרמני החרימו את בתי המגורים של "חוות העלמות". התורכים הפכו את החווה לבית חולים לאחר שעצרו את חנה ולבסוף גירשו אותה לתורכיה.

בית ספר חקלאי לנערות בנהלל - באדיבות מ.א. עמק יזרעאל

בית הספר החקלאי בנהלל

רעיון הכשרת נשים לחקלאות לא מרפה ממייזל. ב-1919 היא כותבת ל-ארתור רופין על תוכניותיה ללמוד ייצור תוצרת חלב בהולנד ועל הצורך בחידוש חוות לימוד לצעירות בנושאים חקלאיים.

איזה סוג עבודה חקלאית?
"עבודה חקלאית לנשים הייתה מאוד מוגדרת ולכן הייתה להן הצלחה. חנה מייזל לימדה נשים מקצועות שלא היו מפותחים באותה תקופה במשק היהודי. לפני מלחמת העולם הראשונה, המשק היהודי כלל פלחה בגליל וכרמים ביהודה. את הירקות, התרנגולות והביצים קנו מהערבים, חלב קנו מהטמפלרים.
חנה אמרה: לא יכול להיות שאיכר יקנה בשוק, איזה מין איכר זה?.
הסיפור הבא מעיד עד כמה חנה הייתה ייחודית ברעיונותיה:
ארגוני נשים בעולם באותם זמנים טיפלו במזון לעניים, בחולים והכשרה חקלאית לנשים. בארץ ישראל פעלו שני ארגוני נשים – ויצו והדסה. בעוד שהדסה השקיעו בבריאות והקמת בתי ספר לאחיות, ויצו התמקד בהכשרה חקלאית לנשים בזכות השפעתה של חנה מייזל. לפני שחנה פגשה את נציגות ויצו, הן החליטו להקים מעון לעולות.
בתקופה הזו אחת הבעיות החמורות שהעסיקו ארגוני נשים בכל העולם היה הסחר בנשים. גברים היו נישאים לנשים ממזרח אירופה נישואים פיקטיביים, מביאים את הנשים לארגנטינה ולארצות-הברית ושם נוטשים אותן. מחוסר ברירה הנשים היו הופכות לזונות כדי לשרוד.
נשות ויצו רצו כפרויקט ראשון להקים מעון לעולות כדי שלא ינוצלו ולא יהיו ברחוב. חנה מייזל טענה שאין חשיבות איפה יישנו אותן נשים אלא ממה יתפרנסו, לכן יש צורך ללמד אותן לא רק משק בית וכביסה אלא גם חקלאות".

חנה, בנוסף לניהול מטבח הפועלים של הפועל הצעיר בתל-אביב, עוזרת ברכישת אדמות לבניית המעון, מקימה גן-ירק ומביאה כוורות ותרנגולות לתל-אביב. במקביל ממשיכה לפנות לגורמים שונים בממסד הציוני ומספרת על רצונה לפתוח בית-ספר חקלאי לנשים. אחרי שלוש שנים היא מקבלת אדמה בנהלל, אבל אין כסף, אין מי שיעזור לה במימון. היא מביאה מתל-אביב צריף ופרידה אחת ובזה נגמר העניין. שום דבר לא זז.

ב-1923 כותבת חנה מייזל למחלקה להתיישבות ומודיעה על ההכנות המעשיות לפתיחת בית הספר בנהלל:
"יד בטבת תרפ"ג – 2.1.1923
לכבוד הנהלת המחלקה להתיישבות חקלאית בירושלים
הנני בזה להודיעכם שניגשתי לעבודת סידור בית-הספר החקלאי לצעירות. קניתי זוג בהמות טובות עם כל השייך לזה (עגלה, רתמות וכו'), התחלתי להוביל עצים לבניין צריפים אשר ישמשו לצורכי המשק ודירה לתלמידות שתתקבלנה מיד אחרי שהדירה הזאת תהיה מוכנה, ולבניין לולים בשביל גידול תרנגולות. 
אני ניגשת להכנת הדברים הדרושים למשתלות עצים. כל ההתחלות האלה דורשות תכף הוצאות ידועות: זריעה, אוכל בשביל הבהמות, משכורת הפועל, שכר עבודה ואותם חומרים שאין להשיג, בשביל הקמת הצריפים והלולים, עצים ועוד בשביל המשתלות, כלכלת התלמידות הראשונות (בערך עשר) וכו'. מהמחלקה לחקלאות והתיישבות קיבלתי במזומן סכום של 150 ל.מ., שהוצא על קניית בהמות עבודה ועגלה. נחוץ אפוא עוד סכום למען להתחיל בעבודות המפורטות למעלה, והנני מבקשת ממנו לשלוח לי בהקדם האפשרי למצער 200 ל.מ.
בכבוד רב,
חנה מייזל שוחט
נ.ב. מלבד הכול בית-הספר חייב למושב (נהלל) יותר מחמישים ל.מ. בעד הפרצלציה ובעד חרישת חלק מאדמתנו שנעשתה לפני הגשמים".

רחוב ראשי בסג'רה 1912

החלוצות לא שילמו

ב-1921 נוסד ארגון הדסה כארגון ארצי בקנדה. נשות הדסה חיפשו פרויקט משלהן, ו-שמריהו לוין הביא להן מכתב מחנה מייזל, בו היא מספרת להן על הצורך בהכשרה חקלאית לנשים.
הן נתפסות לעניין ותוך חצי שנה, בקנדה בלבד, נאספו שמונים אלף דולר להקמת בית הספר, אך הכסף הלך למטרות אחרות.
הקונגרס הציוני בקרלסבד החליט להקציב למען בית הספר עשרת אלפים לירות מצריות, ושוב הכסף הלך למטרות אחרות. עד שארגון הנשים הדסה-ויצו בקנדה החליטו לקחת תחת חסותן את העניין ותוך שנה וחצי נבנה בניין בית הספר, שהיה באותם הימים כמו הילטון.

מכל התכניות למבנים, נבחרה התכנית של האדריכלית לוטה כהן, והנחת אבן הפינה לבנין הראשי הייתה ב-1924. יחד עם בית המגורים  התחילו גם בבניית בנייני משק: אורווה לבהמות עבודה, מחסנים שונים, וגולת הכותרת – רפת ל-32 פרות.

ב-1926 נחנך בניין המגורים הדו-קומתי הראשון בעמק יזרעאל. בית הספר החקלאי לצעירות יהודיות נפתח רשמית ובצורה חגיגית. היושב ראש בטקס הפתיחה היה ד"ר חיים ויצמן ואורחת הכבוד הייתה ליידי סמואל, שאף נאמה בעברית בטקס.

בערב יום הפתיחה התקיים בבית-הספר נשף, בו השתתפו התלמידות מבית-הספר, מתיישבי נהלל ומתיישבים מישובים אחרים בעמק. הבניין שנחנך כלל: חדרי מגורים מרווחים ונוחים, חדר ארונות, מטבח משוכלל, חדר אוכל גדול ומרווח, חדר מקלחת וחדרי שירותים בתוך הבניין (דבר נדיר באותם ימים).

חזונה של חנה מייזל התגשם.

בית-הספר היווה מוקד משיכה לאנשי ההתיישבות העובדת, לא היה דבר כזה בכל עמק יזרעאל.
באותה תקופה אנשי ההתיישבות בנו רפתות מבלוקים, אבל הם עצמם גרו באוהלים. ארגון הדסה-ויצו עזר גם בשכר הלימוד של הנערות, ומתוך 60 בחורות, רק עשר שילמו שכר לימוד, היתר היו חלוצות תפרניות. בוגרות הקורסים לבישול עבדו במטבחים בקיבוצים, ובוגרות הקורסים לגני-ירק, לולים ורפתות השתלבו בענפים אלה בקיבוציהם. היו קיבוצים שרק בזכות בוגרות בית-הספר בנהלל הקימו גני-ירק. מוקי צור מספר, שבראשית ההתיישבות, אם רצית לדעת מי פמיניסט, היית צריך להציע לו להקים גן-ירק בקיבוצו. אם היה אומר בסדר, סימן שהוא פמיניסט, אם היה אומר חבל על הזמן, סימן שאינו פמיניסט.

חנה מייזל התחתנה עוד כשהייתה בכנרת עם אליעזר שוחט, ממנהיגי הפועל הצעיר והאח של ישראל שוחט. חנה ובעלה היו ממייסדי נהלל, ועיסוקה העיקרי היה בענייני בית הספר החקלאי. ב-1930 מחליט בעלה לעזוב את המשק בנהלל ולהיות פועל בפתח-תקוה, כשהוא כבר בן חמישים. חנה נשארה בנהלל והשניים מחליפים ביניהם מכתבים. עם צאתה לגמלאות ב-1960, עברה לגור עם אליעזר בתל-אביב. היום חנה מייזל-שוחט קבורה בנהלל, ליד בעלה.

ועידת הפועלות השלישית - באדיבות מכון לבון - מאתר תנועת העבודה הישראלית

נשות הברזל

בעקבות המחקר שלך גילית עוד נשים שבלטו בעשייה הציונית?

חכים: "כן. נשים רבות שההיסטוריה הרשמית של הארץ-ישראלית השכיחה אותן. אחת מהן היא רבקה זיו, שהקימה את ויצו העולמית. כולם מכירים בית חולים בצפת על שם רבקה זיו, אבל שום מחקר רציני לא נעשה על פועלה של האישה הזו. אחת ההופעות המרשימות שלה הייתה בפני ועדת האו"ם, בה טענה בשם הנשים היהודיות, למה צריך להקים מדינה ליהודים.

רבקה, כיושבת ראש ויצו, עזרה במימון קורסים לבישול בארץ, ביסוס משקי הפועלות ומעונות לילדים, ותחת חסותה הציל ארגון ויצו ב-1928 את משקי הפועלות מהתמוטטות כלכלית, לאחר שההנהלה הציונית ניערה חוצנה מהם.
רבקה זיו הייתה פמיניסטית בדעותיה, ודאגה מאוד לגורל שוויון הנשים בארץ, בגלל הממסד הדתי. רבקה עלתה לארץ ובנתה את ביתה בתל-מונד".

חכים מספרת על נשים נוספות:
לילן פרימן, הקימה את הדסה-קנדה, ארגון נשים זה קנה יחד עם הפדרציה הציונית הקנדי, במיליון דולר, את כל איזור עמק-חפר. הישוב חבצלת השרון נקרא על שמה ומעטים יודעים זאת. לילן קיבלה את כבוד מממשלת קנדה, ראשון שניתן לנציג מהקהילה היהודית.

אסתר רוזוף, נסעה ללמוד חקלאות בקליפורניה, ניהלה את בית-הספר של ויצו בתל-אביב, יזמה את"ההדרכה הנודדת" לנשים. לא מוזכרת אפילו בלכסיקון של נעמ"ת.

סופי יודין, כאשר הוקם ארגון פועלי ציון באמריקה, פנתה אליה רחל ינאית לתמוך במשקי הפועלות. סופי הקימה ארגון נשים נפרד מארגון הגברים ובזכות זה מימנו את כל המפעלים של מועצת הפועלות בארץ. סופי הייתה ספרנית מדופלמת, וכשעלתה לארץ, הקימה את ארכיון המדינה ושינתה את כל שיטת הקטלוג לשיטת דואוי. דור הספרנים הראשון בארץ חייב לה הרבה.

אירמה לינדהים, (הנשיאה השנייה של ארגון הדסה אחרי הנרייטה סולד). אישה שהייתה משכמה ומעלה בתרומתה לגיוס כספים לקרן הקיימת ולחינוך היהודי בארה"ב. אירמה עלתה לארץ והייתה חברה שנים רבות בקיבוץ משמר העמק. שמה נעלם מספרי ההיסטוריה.

עוד אישה פעילה הייתה אנה יפה, אשתו של בצלאל יפה. הייתה מהפעילות החשובות בארגון נשים ב"הדרכה נודדת".

תקצר היריעה, אומרת חכים. יש עוד נשים רבות שתרומתן ליישוב נעדרת מספרי לימוד ההיסטוריה של מדינת ישראל.

באיזה קשיים נתקלו הנשים בהקמת משק חקלאי?
"מימון היה הקושי העיקרי. למחלקה להתיישבות חקלאית של ההנהלה הציונית היו כספים כדי להעביר לחלוצים המתיישבים. משקי הפועלות היו תמיד בתחתית סדר העדיפויות. כל מיני אישים, החל ב-וילקנסקי, שהיה מנהל תחנת הניסיונות בבן-שמן ואחר-כך ברחובות, קראוזה, שהיה מנהל חוות סג'רה ואחר עבר למקווה-ישראל, רופין, מנהל המשרד הארץ-ישראלי, אטינגר האגרונום, ראש המחלקה להתיישבות חקלאית – כולם כתבו עד כמה חשוב להכשיר נשים לחקלאות, אבל כסף בפועל לא נתנו. רק בזכות נשים מנהיגות זכו הנשים בארץ-ישראל לעזרה מארגוני הנשים בעולם. חנה מייזל, בגלל קשרים שיצרה בכל מיני ארצות, גייסה עזרה מרומניה, משם הגיע העץ לבניית ההוסטל, פרות נשלחו מהולנד והתרנגולות נתרמו מחווה באוטבה שבקנדה".

למה לדעתך הושכחו הנשים האלה?
"לא יודעת אם הושכחו, הן פשוט לא מוזכרות. באיחור של עשרים שנה מגיע נושא לימודי נשים לאוניברסיטאות בארץ. המטרה העיקרית שלי בכתיבת עבודת המחקר היא להחזיר להיסטוריה ולמודעות הציבור את התרומה האדירה של הנשים בתקופת היישוב וההתיישבות. אני מאוד מקווה לעשות סרט על הנושא הזה, כי חצי שעה סרט יהיה הרבה יותר אפקטיבי מעשרים מחקרים".

המחזור הראשון של בית הספר לנערות בנהלל