מירה מינצר-יערי (26 באוגוסט 1940 – 1986) הייתה משוררת ישראלית.
 |
אדם נותן את זכרונו/ מירה מינצר- יערי
אדם - נותן את זכרונו בבניו ותלמידיו.
והם הולכים עמו לאורך הדרכים,
ומעלים לפני עיניו מראה המקומות,
והם פוסעים סביביו בתוך שדות,
והם שמים בפיו שמות הצומח והחי בעולמות .
אדם- נותן את זכרונו בבניו ותלמידיו.
והם באים אליו מסתר מועקות הערב,
ובחשאי קרבים, והוא שוב לא לבדו,
ונחלקים כהד שבים הם לפניו בחלומות,
והוא הוזה , והם מראים לו פשר המראות במחזה.
אדם- נותן את זכרונו בבניו ותלמידיו.
והם לא יניחוהו לעבור בבוא העת
לעונות, ולמועד, ויום לדה ודין.
עמו יהיו לנחול נאחדים את יד הזכרונות,
והאדם - נותן אותם לאות בבניו ותלמידיו
מתוך האתר - בשבילי החינוך
"מי שנשאר עם עצמו – הוא כבר לא לבד"
עפרה בריל, "חותם" – 11.11.1977
מירה, השירה שלך היא ביטוי להוויה המוחשית שלך? למה שקורה איתך?
השירה שלי מהווה ניסיון לברר את מצבו של האדם בעולם, ואני ככל האדם.
האם כדגם להווית האדם?
אני כפרסונה, כאישיות מסוימת, שבת משתקף העולם והיא משקפת את מצבו של אדם בעולם. נאמר באחד המקומות, שבעשרה מיני זמרה הותקן ספר תהילים: בניצוח, בניגון, במזמור, בשירה...ועוד. בעשרה מינים, אבל הנעלה מכולם בהללויה. אז אם אלוהים עשה את העולם, הוא בראו יפה.
ההרים יפים, ועונות השנה יפות. והים, והזריחות, והשקיעות – כל זה יפה, אבל אני לא מסוגלת לומר הללויה. אותי מעניינת הבריאה לא כשלעצמה, אלא כמסגרת לפעילותו של האדם.
העולם, כפונקציה למעשיו של האדם. והשירה שלי גם היא ניסיון להבין את מעמד האדם בתוך הנתונים הטבעיים, שהם לעצמם יפים, היו ויהיו.
אז יש לי משאלה אולי קצת נועזת, שכל שיר שאני כותבת, או קובץ שירים שלי שיוצר לאור, שיהיה בעל אותה איכות שעליה אמר וולט ויטמן: "חבר אין זה ספר, מי שנוגע בו נוגע באדם.
בתגובות הקוראים של שירייך את מרגישה שיש ביטוי לבעיות האדם?
האמת היא, שאני שומעת מעט תגובות. אינני חושבת שיש קהל קוראים גדול לשירה בכלל ולשירי בפרט. אבל במידה שאני מקבלת תגובות, זה מאנשים המוצאים את עצמם בשירה הזאת. מוצאים בה אולי אחד משישיים של ניחומים – או מוצאים בה הארה לגבי פרובלמאטיקה מסוימת.
את מחכה לתגובות?
אני, כמו כל אדם, מעוניינת בקומוניקציה עם הזולת. ומפני שהכתיבה אצלי זו הדרך לקשר עם הסובבים, בוודאי שלא הייתי מעוניינת שהקשר יהיה חד-כיווני. אבל אני מודה, שלא מהטעם הזה אני מפרסמת שירים. הסיבה העיקרית לפרסום היא, מפני שכל שיר שאני מסיימת הוא כל-כך אוטונומי וחזק ביחס אלי, עד שהוא תופס מקום בבית כמניין אנשים, ולא עומד לרשותי מרחב כזה. כשאני עוזבת שיר, זה רק כאשר אין לי אפשרות להמיר שום מילה במילה אחרת. בשבילי כל כתיבת שיר, זה גילוי של ניסוח יחיד וחד-פעמי.
כמו שכל ילד מתאים עבורו רק שם אחד מכל אוצר השמות, שאיתו הוא יכול לצאת לעולם. כך השיר, על-מנת שיבטא באופן מדויק וקפדני את הרעיון והחוויה שמונחים ביסודו, יש לגלות את הניסוח היחיד והמדויק שלו. זה מצריך עשרות שעות של עבודה, ואחר-כך הוא סגור. ואם הוא נשאר בבית זה מלכוד ממש.
מה את מרגישה אחרי שפינית את המקום?
רווחת הקלה ושחרור ממש.
פוגע בך כשאנשים אומרים: "קראתי ולא הבנתי במה מדובר"?
לא. כלל לא פוגע בי, אבל אולי מצער אותי קצת. תראי, לי עצמי נמשכת הכתיבה עשרות שעות. זאת אומרת, שעל-מנת לפענח ולנסח את המסה המורכבת שרבצה עלי, ואילצה אותי לכתוב, נדרש ממני די הרבה זמן. נדמה לי, שמהקורא נדרש לפחות אותו פרק-זמן כדי להבהיר לעצמו את השיר, מפני שכל שיר מוגמר הוא כתב חידה, אבל כמה אנשים מעוניינים להשקיע בזה את הזמן הנחוץ?
האם לא יתכן שהעולם הפנימי שלך זר, עולם המורכב מעושר דימויים מתחום היהדות שלא כל אחד מכירו?
יש כאן שתי שאלות: שאלה על העולם הפנימי ושאלה שנייה על הדימויים, הקונוטציות, על לשון המושפעת ומורכבת על גב ספרות מסויימת.
לגבי השאלה הראשונה, אינני חושבת שהעולם שלי זר. אדם, אם אינו חי בבידוד מוחלט, אלא פועל ומופעל בתוך ספירת הקיום הקונקרטית, הרי שהוא נמצא על המכנה המשותף שבו נפגשות בעיות הקיום של האחרים. ואם נתעלם מקשיי היום-יום, הבעיות העיקריות של כולנו הן זהות: אהבה, ויראה, וחיים ומוות, והכאב, ומה עוד? אלה הדברים שבשכבה העמוקה ביותר והבלתי חדירה מקננים בכולנו.
אשר לשאלתך השנייה, אני מסכימה איתך שהבעיה הלשונית קיימת. אומרים שלמקום שאדם אוהב, רגליו מוליכות אותו. ואני, עד שלא מצאתי מסה לשונית ומירקם מסוים, הרגשתי שאין לי האמצעים לבטא טוב ונכון את עצמי בשירים. אז אני מושפעת ומפרנסת את שפתי מספרות המקרא, התלמוד, המדרשים, דברים שלא למדנו ולא נפגשנו איתם בכל שנות הלימוד.
אני זוכרת עצמי כותבת שירים מיום שלמדתי לכתוב. אבל כל השנים הרגשתי שאין לי הכלים הלשוניים ולא אינוונטר לשוני, שמתוכו ניתן לעצב את הביטוי האישי.
זה לא מקרה לזהות האטימולוגית בין מקור ומקורי. מי שמצוי אצל המקורות יכול לזכות בסיכוי של מקוריות. וזה לקח לי שנים לגמור לקרוא את הספרות הרוסית המתורגמת, הצרפתית, האנגלית וטרגדיות יוניות, וכל העת לכתוב ולגלות שהשירים עלובים בעיני, והספרות שאני קוראת בעצם אינה שייכת לנוף ולאקלים ולביוגראפיה ההיסטורית שלי, ושיש בעצם קשר בין יכולת הכתיבה שלי והספרות שאני קוראת.
אז עשיתי פניה חדה והתחלתי לחרוש שדות ספרותיים הכתובים בנופים הרוחניים והלשוניים שלי, ותוך אינקובציה איטית ושקטה הרגשתי, שהמסה הלשונית הזאת משפיעה עלי ומופנמת על ידי.
אחר-כך האמנתי בשירים שלי. אבל אני רוצה להעיר, שספרות זה לא דבר הרמטי וסגור ועל-כן כל-אחד יכול לקרוא ספרות, ואם אינו מודע לגלגולי מוטיבים או רמזים מסוימים, ימצא באותה ספרות דברים אחרים, והפתיחות הזאת היא נפלאה.
אצל משוררים אחרים את מרגישה את המחסור שעליו דיברת?
תראי. רבי עקיבא אמר: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". כל אחד מאיתנו מתקרב למשהו ובאותה עת מתרחק מדבר אחר. כל אחד ואחד לפי הצרכים הרוחניים שלו. אני אינני מבקרת איש, ואין לי ספק שיש מקום וצורך בכל הביטויים ובכל התבניות הלשוניות.
מה קורה לך כשבאה ההשראה?
כשזה בא, זה מעין הלם או מאור ענק, שמאפשר ראיה למרחקים ומהירות מחשבה שאינם מצויים לי בדרך-כלל. אבל יש לי בעל, שכל כך מכיר אותי ויודע מתי לקחת את הילדים, ולפנות את הבית, ולהשאיר לי את השקט לכתיבה. כשזה בא, זה חזק מכל דבר אחר, ואני לא יכולה להשתעשע עם זה. אני צריכה ורוצה אז לכתוב. הכתיבה הראשונה – היא כתיבה תחת הלם. אני מאמינה שיש בי די יושר שלא לגשת לשולחן בלי הדחף הראשוני הזה. אחר-כך יש צורך בעבודה של שעות רבות, כדי לתת לחוויה הראשונית את העיצוב הספרותי המדויק והשלם.
כשאת מעצבת את השיר, את חיה כל הזמן את החוויה הראשונית?
טוב. זאת הרפתקה מאוד מעניינת. באבל, שהיו לו ורסיות רבות על כל סיפור שלו, אמר בעניין זה, שהקושי הוא שהסיפור לא ימות תוך כדי עבודה על הגרסאות השונות. אני הגעתי לכך, שבמשך העבודה אני מסוגלת לשחזר ולהכניס את עצמי מחדש לאותה אטמוספרה שבה הייתי נתונה בשעה שנולד השיר, וכך לשמור על הראשוניות ועל האוטנטיות שלו. רק על-ידי חזרה לאטמוספרה ולנסיבות הרוחניות של הכתיבה הראשונה, ניתן לי לשמור על עקביות השיר ועל אמיתותו, וזו בהחלט הרפתקה רוחנית נפלאה. צריך בה הרבה עיקשות ואולי גם יושר פנימי. כן צריך להיות ישר בכתיבה.
המקום, הקיבוץ, האנשים משתקפים בשירה שלך?
ללא ספק, כן. בשירים הקודמים שלי ההשתקפות הייתה ישירה וברורה יותר. בשירים המאוחרים יותר היא אולי במעגלים רחבים ומורכבים יותר, אבל היא קיימת ללא ספק. בכלל, אני מרגישה בתהליך של הרחבת הכתיבה, בצורך שלי לכתיבה אפית, שקטה ואיטית. כאילו לא להביע עמדה בעולם, אלא להיכלל בו, להשתלב עם האלמנטים השיריים ובאמצעותם לספר את העולם ואת האדם שבו כחלק ממנו.
אולי הצורך הזה נובע מכך, שאני ממשיכה את החיים במקום שבו נולדתי, ואינני קורעת את הרציפות והאחידות על-ידי נסיעות למרחקים או לפרקי-זמן גדולים. ג'ויס שאל פעם סופר צעיר (שרצה לנסוע בעולם ולאסוף חוויות ונופים רחוקים): "את הכפר שלך אתה כבר מכיר?" וזו אמת גדולה. כל חיינו לא נכיר את הסביבה הקרובה שלנו, ואני מדברת על הכרות עמוקה, על גילוי היחסים בין האור ובין הנוף, ועל התמורות בנוף בשעות האור השונות ועל יחסי האדם והסביבה, והתמורות ביחסים אלה, ועל יחסי אדם לאדם. הרי בכל אלה יש אין-סוף אפשרויות וצירופים, וכל קצבת הזמן שהוענקה לנו לא תספיק כדי שנגלה אלא מקצת האפשרויות. בשבילי, יש יופי בל ישוער בחיים במקום אחד, ובטרנספורמציות שהחיים האלו מעניקים לי. האמיני לי, אפשר לגלות כך מרחבים ומרחקים שאין להם קצה. אני לא הרחקתי לנסוע מהקיבוץ, לא היה לי רצון או צורך לזה.
יש לך הרבה אהבה לירושלים?
האהבה שלי לירושלים היא יותר כאלמנט סימבולי. ירושלים זו המרגלית בכתר הלאומי (הן מבחינה ספרותית והן מבחינה היסטורית), אבל כשאני כותבת על ירושלים, היא הופכת לפריפריה של העמק שלי.
אני חושבת, שלכל מקום אמשוך אתי את הנופים שבהם נולדתי ובהם אני חיה, ואת האנשים שאני מכירה.
אלה הם הדברים שאני אוהבת, והם תמיד יהיו מרכזיים עבורי.
נדמה לי, שהרציפות הזאת בחיי לימדה אותי להתבונן באנשים ולקבל את מורכבותם. את יודעת, זה היה גילוי מעניין ונפלא בשבילי.
היה זמן שחששתי שמריבות ואיבות ולשון הרע (ואני לוקה בכל אלה, כמו רוב הבריות) עשויים להופיע אצלי בכתיבה – והמילה היא מכשיר מסוכן, אבל נוכחתי לדעת, שאין זה כך, ששום חשבון לא אפרע בכתיבה. להיפך, אני מפויסת לגמרי עם כל אדם ועם העולם כולו. אולי הכתיבה היא מעין מצב תראפי בעבורי.
אין לך הרגשה, שאז את מרחפת קצת מעל כולם?
לא. יש לי הרגשה שירדתי נמוך מכול, שאני בשכבות עמוקות יותר. אבל ריחוף או ירידה זה תלוי בעמדת הצופה או ביחסים שבין העצמים במרחב. ולא בזה העניין אם אני למעלה או למטה, אלא אם אני מסוגלת להכיל את כל המצבים והיחסים ביניהם, ולחיות עם זה בפיוס ובשלום בעת הכתיבה.
גם את כל העלבונות או את כל הכאבים?
אני לא מסוגלת לכתוב בזמן שאני נעלבת או כואבת, אלא רק בזמן שאני שמחה. שמחה גם על הכאב שהיה, גם על העלבון. אני מסוגלת לכתוב רק בעמדה של כוח. אדם כואב לא נמצא בעמדת כוח, הוא מרותק לדבר אחד, ואני יכולה לכתוב רק במבט כולל ורחב, והוא אפשרי לי רק בעמדה של כוח.
ראיתי אצלך קובץ די עבה של שירי ילדים שכתבת; מה היא בשבילך הכתיבה לילדים?
לכתוב לילדים זה בשבילי לנסות היום להיות אוטנטית בניסוח מאורעות וחוויות שעברתי כילדה, והם חוזרים ומשתקפים אצל ילדי. אני אוהבת את הכתיבה לילדים.
זהו מסע בזמן, ובנסיעה הזאת מגיעים גם לדברים שהיו מעל לכוחי בילדותי, והיום אני יכולה לספר אותם. שאלו פעם את לואיס קרול, איך כותבים לילדים, והוא השיב: "כמו למבוגרים רק יותר טוב".
וזה באמת אתגר גדול לכתוב טוב לילדים. ישנה המגבלה הלשונית שאי-אפשר לעקוף אותה, וכל גיל יש לו אוצר המילים שלו. וישנו החשש, שההגבלה הלשונית תהפוך את הכתיבה לאינפנטילית.
וישנו הקושי הביולוגי הפשוט, שכמבוגר, אם אתה רוצה להגיע לילד, אתה נאלץ לנסוע כברת דרך בגיל הכרונולוגי שלך, ובנסיעה הזאת עשויים להשתבש כל מיני דברים. זה לא פשוט.
נדמה לי שהתחלתי להיות מרוצה משירי הילדים שלי, כאשר השתחררתי ממסגרות החרוזים בתבנית הקבועה, כאשר גיליתי שאינני חייבת לכתוב בסכימה מסויימת, וכן כאשר הגעתי לכך, שהשירים צריכים למצוא חן קודם-כל בעיני המבוגר, הוא צריך לאהוב אותם, מפני שאופן המסירה שלו את השירים לילד מותנית במידת אהבתו את החומר.
ספרי ילדים שאני אוהבת, גם ילדי אוהבים, וזה הרבה מאוד בזכות המסירה וההגשה של החומר. על זה האהבה מתקיימת או לחילופין בטלה.
מירה, איך מחנכים נוער לאהוב שירה?
אני מקווה, שאת לא שואלת אותי בתור מורה בהליכות חינוך, כי אינני כזאת, אלא סתם בתור אדם שמקורב לנושאים אלה. נדמה לי, ששירה זו לא קטגוריה נפרדת לחינוך, אלא היא שדה בתוך מרחב שלם, ואל השדה הזה צריך לצאת. משהו ממנו העליתי בתחילת פגישתנו ואין צורך לחזור, אבל אני כן רוצה להגיד, שאם ישנה עבודה קדושה, לדעתי זה החינוך, בכל הסקטורים, בכל הגילים ובכל ענפי המשנה שלו.
אם יש עבודה קדושה בעיני – זו עבודה עם ילדים. ואם יש סקטור של עובדים שצריך להיות מועדף על-ידי כולנו, זה הסקטור החינוכי: מטפלות ומורים ומחנכים, כי כל הסיכויים שלנו או החמצתם מתמצים בילדינו, בדור הבא. ואם ישנה איזו סיסמה ששהייתי רוצה להחליף, זו הסיסמה "הטובים לטיס".
הייתי רוצה שנפעל על-פי עקרון, שהטובים – לעבודה עם ילדים ונוער, וכנ"ל – הטובות. אני מאמינה, שאז יימצאו לנו גם טייסים טובים, ובכל המקצועות, אבל בעיקר יצמחו לנו אזרחים טובים. כי המבחן האמיתי איננו, איך פועל ילד או נער או חייל במסגרות שבהן כל אחד ממוקם ויודע מה המסגרת ומיקומו בתוכה תובעים ממנו; המבחן האמיתי הוא, לאחר שנות החינוך ושירות החובה, איך אנחנו פועלים כאנשים אוטונומיים, רציניים, שמעצבים על דעתם ורצונם את המסגרות האזרחיות ומקימים אותן. נדמה לי, שזו מטרת החינוך, ובשביל זה צריך את הטובים והטובות. כי אם יש עבודה שאני רואה בה שליחות – זו העבודה.
לא עניתי על השאלה שלך: איך מלמדים לאהוב שירה? תראי, אני חושבת שספרות צומחת מספרות, אז צריך ליצור מפגש רצוף ושיטתי עם תבניות ספרותיות פשוטות יותר, כמו הפתגם והמשל, האגדה והמעשייה, ואחר כך המיתוס והשירה...אבל חשוב, שהמפגש יהיה עקבי, אז יתרחש המפגש גם עם רקמות לשוניות ברבדים שונים, וכל הדברים האלו הרי מצויים בספרות המקורות שלנו, בכמויות בלתי נדלות.
נדמה לי, שכך נעניק לילדים גם עושר לשוני, גם כלים ליצירה, ובעיקר, הרפתקאות רוחניות שמצויות בתוך התבניות הספרותיות השונות.
כי צריך לזכור, שכל יצירה לשונית היא קודם-כל הרפתקה רוחנית של האדם, ולא משנה כרגע באיזו תבנית ספרותית מעוצבת ההרפתקה הזו. עם מימד זה – שהוא דינמי ויפה להפליא – צריך להפגיש את הילדים בצורה עקבית ורצופה לאורך כל שנות החינוך.
תראי, לא הייתי רוצה שישתמע מדברי ולו גם ברמיזה, שננעל את עצמנו בפני ספרות העולם הגדול, וההומניזם, והמוסר הבינלאומי, אבל בהחלט הייתי רוצה שנאזן את עצמנו, מפני שגם בספרות המקורות שלנו יש הומניזם, ומוסר, ודרמות אנושיות והכול. ומכל זה בני גילי, לפחות, במשך כל שנות חינוך החובה, לא נפגשנו ולא הכרנו ולא ראינו באופן מוחלט.
ואת זה יש לדעתי לתקן. כי זהו עיוות, ואני לפחות סובלת מפגיעתו (ואני משערת שכמוני יש עוד כמה). נכון, ששוב לא עניתי איך מלמדים שירה כאשר היא חלקה קטנה בתוך שדה רחב וגדול, כאשר היא תבנית לעצמה וחלק בבנין השלם של היצירה האנושית. ואולי איכשהו זוהי פראפרזה רחבה על מה שאמר הקוצקאי:"אין לך דבר שלם יותר מלב נשבר".
אז לנסות לקרבה כשבר וכדבר שלם הן בהוויה הפנימית של הכותב והקורא והן בפרויקציה החיצונית של תחושותיו ומעשיו של האדם בעולם. אם אלו תחושות או מעשים המביאים לשבר, או מאפשרים תפיסה ועשייה המקדמים את תיקון העולם והשלמתו. אבל נדמה לי, שסגרנו כאן את השיחה באותו עניין שבו פתחנו...
סיפרתי לך, שלקובץ שירי- הילדים שכתבתי נתתי את השם: "מי שנשאר עם עצמו – הוא כבר לא לבד".
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה