לאור הסהרנה

ל א ו ר    ה ס ה ר נ ה

בכורדיסטן היו חגיגות ה"סהרנה" חלק חשוב מחג הפסח, שבו נהוג היה ביום האחרון לאחסן מזון לשנה הבאה.לפני כעשר שנים הועלה הרעיון חדש את חגיגות ה"סהרנה" בישראל, ומאז, הן הפכו לאירוע המוני של יוצאי כורדיסטן, שבו פורצת השמחה על גדותיה. הערק נשפך כמים והסיפורים הולכים מקצה החג ועד סופו.

עפרה בריל, "חותם" – 10.10.1980

הסחנה נכבשה בתרגיל רב עוצמתי, הראשונים הגיעו בשעות הבוקר המוקדמות, מצוידים במיטב אביזרי הנופש למיניהם, אוהלים גדולים נפרשו, חוטי החשמל נמתחו, והשישליק על השיפודים. לאט לאט באו עוד ועוד...כל חלקת דשא נוצלה, על כל פיסת קרקע נתקעה יתד. מכוניות מכל הארץ, אפילו מאילת טרחו ובאו, חמישים אלף כורדים התכנסו הפעם ב"סחנה" לחוג את ה"סהרנה" שלהם. באוויר ריח עשן עולה מכל עבר, ההמון הרב נינוח. יש הטובלים במי ה"סחנה" הקרים, יש המצטרפים למעגל רוקדים, יש המשחקים בקלפים, ויש הסועדים, והמאכלים מאכלי העדה, ועל כך עוד יסופר. על הבמה כרזה גדולה מאירת עיניים: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור..." (ישעיהו כ"ז, ג').

זאכי לוי, מזכיר איגוד יהודי כורדיסטן במחוז ירושלים, מספר על מנהגי ה"סהרנה" שבמחוז ילדותו בכורדיסטן:
"המלה "סהרנה" באה מ"ירח" בשפה הכורדית-יהודית, שהיא מעיין יידיש של היהודים הכורדים. השפה מורכבת מעט ממעט מלים מהגמרא, חלק חשוב מהשפה הכארמנג'ית (השפה הכורדית הרשמית), ואי-אלו מילים תורכיות וערביות, והיא פועל יוצא של ריכוז הכורדים בגבולות של כמה ארצות: סוריה, תורכיה, ברית המועצות, פרס ועיראק. מכאן התרכובת המעניינת שאימצו לעצמם היהודים, כדי שיוכלו להתבטא בחופשיות, מבלי להיות חשופים לאנטישמיות.
בשפה הזו דיברו רק יהודים מכורדיסטן, אך היה הבדל בסלנג בין קהילה יהודית אחת לשכנתה.

חגיגות ה"סהרנה" היו בחוץ-לארץ חלק חשוב מחג הפסח. נהוג היה אצל היהודים שביום האחרון של פסח מאחסנים מזון לשנה הבאה, כאשר בראש מרכיבי המזון עמדה החיטה על מוצריה השונים.
הנוהג הזה היה מלווה בטקס שנערך בליל החג האחרון, כשמותר כבר לאכול חמץ.
 כל הקהילה היהודית הייתה מכינה את החיטה לשליקה.
החיטה השלוקה אצל הכורדים נקראת 'כובה': כותשים אותה, מוציאים את המוץ ומשאירים רק את לב הגרעין, וממנו מכינים מאכלים שונים. כל שכונה יהודית הייתה מתארגנת לשליקת החיטה בנפרד.
השכנים היו מתאספים אצל שמואל עם פטישים, מתיישבים סביב במעגל וכותשים את החיטה: גמרו לכתוש אצל שמואל, באו ליעקב, גמרו אצל יעקב, הלכו לרחמים, וכך הלאה...לעיתים נמשכה מלאכת הכתישה עד אור הבוקר. אחרי שנכתשה החיטה היו מעלים אותה על גגות הבתים, פורשים משטחים-משטחים למען תתייבש, ואחר מאחסנים עד לפסח הבא.

מקובל היה שיום אחרי חג הפסח היו השכנים הגויים מביאים מתנה לשכניהם היהודים – לחם חמץ ומוצרי חלב שונים. ללבן שהיו עושים היו קוראים 'מאסטה', לקרום שהיה נוצר כשכבה עליונה בלבן קוראים 'סרתוקה'. אחרי שארוחת הבוקר הסתיימה, הייתה כל הקהילה היהודית יוצאת אל חיק הטבע לחגוג את חג ה"סהרנה". ליציאה לחיק הטבע היו משמעויות שונות.
היה בזה מעיין ציון שבכך הוסרה ההגבלה של האיסורים הכרוכים בפסח, מה מותר ומה אסור לאכול בחג, מה מותר ומה אסור לעשות. הייתה בזה מעיין אתנחתה אחרי סיום שבעת ימי החג, שבהם כל הזמן היו מארחים אורחים".

הקהילה בתוך עצמה

ה"סהרנה" הייתה הקהילה בתוך עצמה, ובכך נתנה ביטוי לייחודיות שבה. לנשים היה תפקיד מאוד מוגדר בחג. הן היו מכינות את המאכלים המקוריים, כמו לחם דק הנאפה על אש. בשלב הראשון היו מכינים את הבצק על משטח עץ שנקרא 'כיואנה', אחר היו אופים את דברי המאפה על פחית ברזל שנקראה 'דוקה'. מהבצק היו עושים דברי מאפה שונים, עוגיות, לחם, בורקס. לבורקס קראו 'כדה'. את הכדה היו ממלאים בגבינה ובבשר. החלק הבשרי בעיקרו היה מבשר שומני שנקרא 'ששקה', שהיו מטגנים אותו עד שנעשה שחום ורך. המרכיב העיקרי במאכלי החג היו עלי גפן ממולאים.
הנשים היו מכינות את המאכלים, ומגישות אותם למושב הגברים. הגברים הקשישים יותר היו יושבים במעגל ומספרים סיפורים, הצעירים יותר היו רוקדים, וכדי לאגור כוח מדי פעם מפסיקים ומצטרפים למעגל שומעי הסיפורים. בריקוד היה שוויון מוחלט בין גברים לנשים. בראש קבוצת הנשים הייתה אישה עם מטפחת משי ביד, ובראש הגברים היה מושך ה'ביריסה', גבר עם חרב חגורה לצידו. החרב הייתה מעין איתות לנשים, שגם בשעת הריקוד הן מוגנות.

תלבושת הנשים הייתה ססגונית מאוד, ואפשר לראות גם כאן את אותן תלבושות שלבשו בכורדיסטן.
הריקוד עצמו היה כעין תחרות מקצועית בין הנשים המפגינות נשיות לגברים המפגינים אצילות. כאשר היו מארחים גויים בחגיגה, נמנעו הנשים מלהשתתף בריקוד.

מאז ומתמיד סימלה את יהודית כורדיסטן הדת והמסורת. לא הייתה זו דת קיצונית במצוותיה, אך המסורת נשמרה בקפדנות. בחג ה"סהרנה" היו שומרים בדקדקנות על מועדי התפילה, ובהתכנסויות של הגברים היה מקום מכובד מאוד לזקני העדה, המגידים. אלה סיפרו את ההיסטוריה של הקהילה היהודית מדור לדור. הסיפורים עברו בעל-פה מסב לאב, מהאב לנכד. היו מצטטים את הסיפורים בדיוק של פרטי פרטים. הייתה אגדה על גיבור יהודי כורדי שנקרא רוסתם-עזר, מעין שמשון הגיבור במהדורה מודרנית יותר. והיה סיפור על האהבה הגדולה של נימו. בכורדיסטן ישנו גשר ענק, שנבנה עוד בתקופת האבן, הנקרא גשר נימו. הסיפור עבר כל-כך במדויק, שאם מישהו ששמע את הסיפור היה מבקר במקום ורואה את הגשר, בלי לדעת את שמו, היה אומר: "הנה גשר נימו!".

האגדה מספרת על שתי חמולות שהתגוררו משני עברי הנהר. בגדה המערבית גר המאהב של נימו, שלא היה יהודי, ובגדה המזרחית גרה נימו, הנערה היהודייה. כאשר היה קיץ, והמים היו רדודים בנהר, היו בני הזוז נפגשים מתחת לגשר ומתנים אהבים. כאשר הגיע החורף והמים בנהר גואים וסוחפים, נפגשו האוהבים במרכז הגשר. בלילה חורפי אחד, כשהיה קר מאוד, החליטה נימו שאין תכלית לאהבתם, לעולם לא יוכלו להתחתן, וניסתה לשים קץ לחייה בקפיצה מעל הגשר. מאהבה אחז בשתי ידיה, והיא נשארה תלויה בין שמים לארץ. הוא התחנן בפניה שתחזור אליו, אך היא לא רצתה לשמוע לתחנוניו, ומה שנותר בידיו היו הצמידים שעל ידיה. גופתה התרסקה בנהר. המאהב הניח את הצמידים בחלל שבין שתי אבנים בגשר, ושם צמח שיח שעליו עגולים ודומים לצמידים.

לא להתחרות במרוקנים

בזמן שמיעת הסיפורים, היו הגברים מתכבדים במאכלים, סיגריות, ממתקים, תה, קפה, צימוקים ואגוזים שהנשים הגישו. שבוע שלם נערכו החגיגות. בעלי המאה אירחו את מעוטי היכולת, ולא הייתה סכנה שמשפחה תישאר בלי מזון בחגיגה.
בתקופת ה"סהרנה" ידעו הגויים לכבד את המנהג.
המעביד שיחרר את הפועל לתקופת החג, הכפריים לא הביאו את תוצרתם לשוק שהסוחרים היהודים סחרו בו, משום שהם נעדרו מחנויותיהם בגלל החג.

"תכתבי ששמעון הוא האיש, כן תכתבי שחביב שמעון הוא הרוח החיה..." אומר זאכי בהתלהבות כנה.
"כל ההתחדשות הזו, כל החגיגה הנפלאה הזו, בזכותו. כשהגענו ארצה היה תסכול רב, היה רצון להשכיח את המנהגים, כל הייחודיות של העדה הייתה מוגבלת לבית-הכנסת, לסיפורים בנוסח העבר, הצעירים התביישו במוצאם הכורדי, העדה כולה נרתעה מהתבלטות.
במחצית שנות החמישים החלה התעוררות של צעירים, נאמר שלא ייתכן שהעדה תישאר באלמוניותה.
צעדי ההתארגנות הראשונים לוו בהסתייגויות רבות.
היו כאלה שחשבו שזו בושה, היו שפחדו מהשתלטות הצעירים על הבריגאדה הזקנה, והיו ששמחו על כך שיש  שחושב על ייחודה של התרבות הכורדית יהודית".



לפני עשר שנים הועלה לראשונה הרעיון לחדש את חגיגת ה"סהרנה".
הכינוס הראשון נערך בקאסטל והשתתפו בו כ-500 איש, אחר נערך כינוס נוסף ליד מושב זכריה, ושם כבר השתתפו כ-6000 איש. ה"סהרנה" הענקית הרשמית נערכה בבית-יוסף והשתתפו בה כ-10,000 איש.
בכל החגיגות שלנו השתתפו ראשי הממשלות ושרים כאורחי כבוד.
הפעם בלט העדרם של ראש הממשלה ושריו מהאירוע, "אולי בגלל שהם מזהים את העדה עם מפלגת העבודה" קורץ זאכי בעיניו.

"הבעיות הארגוניות הכרוכות בחגיגה כזו מורכבות מאוד.
ראשית, העניין הביטחוני. אנחנו משתדלים מאוד שרק אנשים הקשורים לעדה ומוכרים לנו, יבואו הנה. העברנו את מועד החגיגה לסוכות, בגלל שבפסח נערכת המימונה, ולא רצינו לגרום לתחרות בינינו לבין המרוקנים, גם לא רצינו להכביד על כוחות הביטחון. לא רצינו לגרום לשיתוק חלקי של הכלכלה בארץ, ולפי מראה העיניים, צדקנו בשיקולינו.

ועכשיו, מה תשתי? כוס ערק? אולי תתכבדי ב'כובה'? ואולי פיתה עם שישליק? מה את רוצה? מיץ תפוזים?
נו! בת של אשכנזים תישאר תמיד אשכנזייה..."