גנן גדול גדל בגן

הצילומים -של גן ילדים אנטרופסופי וזורם בגרמניה - צילם אבידן איילשטיין

לעבוד עם ילדים זה בדרך כלל לא קל בלשון המעטה..מעטים הגברים שמוכנים לקחת על עצמם את מקצוע החינוך כיעד לקרירה.כאשר מוצאים כאלה יש להאיר עליהם באור נגוהות , כי הם עושים עבודה בלתי רגילה בעיצוב חייהם של הילדים הפעוטים.אבידן שלנו הוא גנן שהשתתף במשלחת של חלופי גננות עם גננות מגרמניה על רשמיו הוא מספר לי:

גנן גדול גדל בגן..

כבר מספר שנים מוביל אבידן ילדים רכים במדרכות הקיבוץ, עוצר ליד הפרחים והעצים ומספר להם, מפגיש את הילדים עם סבים ואנשים שחיים בקהילה ומחבר בינם לבין הקהילה הקיבוצית. אבידן הוא גנן העושה את עבודתו עם כל הנשמה. 
לא פלא שהכרה זו ביכולותיו הביאה לבחירתו כשותף בקבוצה קטנה של גננות מהאזור, שאירחו גננות מגרמניה בחילופי ידע והתרשמות וביקרו שם.
פגשתי באבידן כדי לשמוע על עבודתו עם הגיל הרך ועל התרשמותו מהגן בגרמניה.
אבידן נולד בצרפת, בעיר שטראסבורג, למשפחה דתית. כאשר היה בן חודשיים עלתה המשפחה לארץ וגרה ברמת גן. לאחר מכן עברה המשפחה לכוכב יאיר - שם היא מתגוררת עד היום.
אבידן התחנך כבן למשפחה דתית אדוקה: קבלת שבת, בית כנסת, שמירה על כשרות, תפילות ולמידה בישיבה.
לצבא הוא מתגייס לשרות מלא. במכינה לצבא הוא נמצא בגוש קטיף.
אבידן: 
"מי שאומר לך שהוא ראה את חוף הים היפה בארץ, סימן שהוא לא היה בחוף של גוש קטיף. חוויתי את המקום במלוא העוצמות שלו, מדהים, הדיונות של החול שיורדות למים... כתלמידי מכינה דתית, במקום ללכת לטבול במקווה - היינו הולכים לטבול בים. הסתובבנו באזור בלי פחד.
סדר היום בישיבה היה אינטנסיבי מאוד. קמים בבוקר לתפילת שחרית -ומסיימים את היום לקראת חצות. חלק גדול מהלימודים היה מוקדש לשילוב עם הצבא. איך, כנער דתי, אתה מתגייס לצבא ושומר על אורח חיים דתי המייצג את החברה הדתית. מאוד נהניתי מתקופת הלימודים במכינה".

אבידן מתגייס ליחידה קרבית דוכיפת, הולך לקורס קצינים ושם מוריד את הכיפה והופך חוזר בשאלה.
"אורח החיים הדתי כבר לא מתאים לי, חוץ מלחלל שבת כבר לא הקפדתי על כלום. התהליך לא היה מהיום למחר, 
אלא תהליך ממושך של שאלות, תהיות והתלבטויות. המשפחה קיבלה את ההחלטה בצורה מאוד קשה. אימא,  שהיא אידישע מאמא, קיבלה את ההחלטה שלי בלי בעיות, אבל אבא עבר משבר רציני.
אבא הוא אדם מאוד מאמין, מקפיד בכול הלכות התורה, מתפלל שלוש פעמים ביום וכן הלאה... אבל היום - כול זה כבר מאחורינו.
אנחנו ביחסים טובים, אני נוסע אליהם בשבתות.
בביתי הפרטי אני שומר על כשרות ועושה קידוש בשבת. אצל ההורים אני שומר שבת - קלה כחמורה. הגענו להבנה, אני עם ההורים ואני עם אלוהים... הוא לא מציק לי יותר מדי ואני משתדל לכבד אותו כמה שאני יכול".
האהבה לילדים החלה אצל אבידן כבר מגיל צעיר. הוא זוכר את עצמו עושה בייבי-סיטר ושרות כאופר כבר מגיל חמש עשרה. ההורים טסים לחו"ל ואבידן, כנער, מכין לחמישה ילדים ארוחות ולוקח אותם לבית הספר. בסיום הצבא הוא עושה תואר ראשון בחינוך מיוחד לגיל הרך באורנים.
למה דווקא חינוך מיוחד?
"כי אני עצמי ילד של החינוך המיוחד והיה לי ברור שאם ללמוד חינוך - אז אני מכוון לחינוך המיוחד".
אחרי הלימודים טס אבידן לארצות הברית - ללמוד רכיבה טיפולית. בחזרה לארץ אבידן משלב עבודה כגנן בגן ילדים במושב שרונה ואחר הצהרים עובד עם ילדים ברכיבה טיפולית.


ההיכרות עם לילך מביאה את השנים לחיות בקיבוץ.
"החיים בקיבוץ מתאימים לי מאוד. מיד התחלתי לעבוד עם הגיל הרך. יש בי אהבה גדולה לבעלי חיים, אני מאוד נמשך לטבע ולירוק. כאשר אנו יוצאים לטיול עם הילדים, אני מביא איתי מגדיר צמחים וזכוכית מגדלת, עוצר ליד כול פרח שהילדים לא מכירים, פותח את המגדיר - ועושה הכרות בין הילדים לפרחים.

אני גם מאוד מחובר לשירי הילדים של פעם. האתר 'זמרשת' הוא פשוט נפלא. יש שם תימלולים לכול השירים ששרנו בילדותנו והרבה לפני, והמילים כל כך נוגעות גם בילדים של היום. 

היום יש בשוק שירי הילדים שקשה לי איתם. לשירים יש תפקיד ייעודי - זה לניקיון וזה לאהבת המשפחה וזה... 
נחמד - אבל דומה להאכלת ילדים במסרים בכפית.
השירים של לוין קיפניס, לאה גולדברג, ביאליק, יש בהם עדינות בלתי רגילה ויופי מיוחד, לא תמיד הם קלים להבנה - אז במקרים כאלה אני מתווך. חשוב לי לחשוף את הילדים למדרג לשוני גבוה. גם לילדים בוגרים יותר אני מקריא פסוקים מהתנ"ך כדי לחשוף אותם לעברית התנ"כית.
איך החיבור שלך עם ההורים?
בעקבות ההכשרה שלי בחינוך המיוחד - זו נקודת החוזק שלי, אני יודע לדבר עם ההורים, אני יודע להרגיע ולשוחח על הבעיות של הילדים בצורה רגישה. ההורים נחשפים בפני ונעזרים בי, יש תקשורת טובה.

אני מרגיש שבכלל, אנחנו כצוות חינוכי עושים עבודה משותפת לעזרת המשפחה - שבשלב כזה זקוקים לנו. 
לידה שמתקרבת, ילד שצריך לעבור חדר, השכבות קשות ועוד שלל בעיות שהורים לילדים בגיל הרך נתקלים בהן. בעבודה חינוכית חשובה מאוד עבודת צוות, ואנו כצוות - מגובשים מאוד.
מדי שבוע אנו עושים פגישה ומתכננים את הפעילות יחד.

כשאתה בטיול עם הילדים, יש לך אפשרות לספר קצת מההיסטוריה של הקיבוץ?

בגילאים הצעירים כל נושא תפיסת הזמן קשה לילדים. לכן, אני מתרכז יותר בחיבור לקהילה. מול הגנון עשינו גינה ונעזרנו באמנון חזקיהו. יחד איתו עדרנו ושתלנו. היום כשאמנון עובר במדרכה הילדים צועקים "הנה אמנון שלנו"! אנחנו מזמינים את עמוס כרמל שינגן לילדים בחליל בקבלת שבת, צור קרמר מוזמן לנגן בגיטרה, רבקה מנגנת לנו בכינור, גם סבא נחום ירון מנגן בחליל.
 כך שההיכרות מלווה בחוויה והילדים זוכרים ומכירים. לפני שנה הלכנו לקבלת חג הפסח באלתם, הלכנו לארכיון, הולכים לאידה לראות את אוסף החנוכיות שבביתה - זהו חיבור לקהילה.
החיבור לקהילה הוא משהו מאוד מרכזי בחינוך הקיבוצי, הילדים הולכים בקיבוץ ומרגישים בבית. בגיל מאוחר יותר עושים תורנויות ותישבוצים, וזה חלק מהקהילתיות, אבל בונים את התחושה הזו בגיל צעיר.

לא מזמן היית חלק ממשלחת חילופי גננות מטעם המועצה שלנו ונסעת לגרמניה. ספר על החוויה הזו
יום אחד קבלתי טלפון מרותי גרשוני, האחראית על הגיל הרך במועצה, והיא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף לפרויקט של חילופי גננות מגרמניה.

נתתי את הסכמתי. קיבלתי לשבוע גננת גרמניה בשם אווה, שבאה לצפות בחיי היום יום החינוכי שלנו. לאחר מכן נסעתי לגרמניה, כדי לחוות את היום יום בגן שאווה עבדה בו. הפרויקט נועד לראות גישה חינוכית שונה וללמוד האחד מהשני.
אווה הגננת הצטרפה אלינו מהבוקר עד שעת צהרים, השתתפה במכלול הפעילויות שאנחנו עושים בגנון. היא התרשמה ממספר דברים: הפעילות במשק חי עם פלור - והחצר גרוטאות.
החיבור של הילדים לחיות הרשים אותה מאוד, והחופש למשחק הקיים בחצר הגרוטאות.
חצר גרוטאות זוהי תופעה הקיימת רק בקיבוצים, אין דבר כזה בעולם.

היית רואה בעיני רוחך הקמת חצר גרוטאות בגן בגרמניה?

אני לא חושב שזה מתאים לאופי הגרמני המוקפד והמאורגן מאוד. שם הכול כל כך מסודר ומתוקתק - שאין דבר כזה כמו גיבוב של חפצים... ועוד לילדים. אווה, הגננת מגרמניה, התרשמה מאוד מהטיולים שאנו עושים עם הילדים ומהחופש שניתן להם. הם יכולים לרוץ, להתעכב, לחקור, ללמוד, הם לא צריכים להחזיק ידיים וללכת בזוגות.. בחורף יוצאים לטיול עם מגפיים, טיולי בוץ,  קופצים ומשתוללים בכל שלולית שנקרית בדרך - חוזרים לגן רטובים מכף רגל ועד ראש - ומחליפים הכול בגן.

אחרי מספר שבועות טסתי עם קבוצה של גננות מהאזור לגרמניה. התארחתי בגן של אווה, במטרה לצפות, לראות וללמוד, להיחשף למשהו חדש. בגן יש עשרים ואחת ילדים, אך מנעד הגילאים גדול מאוד, מגיל שנתיים ועד גיל שש. שיטת העבודה בגן היא שילוב של הגישה האנתרופוסופית עם שיטת הגן הזורם.
 אין סדר יום מובנה, הילדים באים בבוקר ואין שום שיחה עם ההורים - רק במקרים חריגים במיוחד. יש ריחוק גדול בין הצוות להורים. הילד שמגיע לגן אחראי על עצמו ועל סדר היום שלו לאורך כול היום.
מגיל שנתיים הילד מחליט מתי הוא אוכל. אין ארוחת בוקר בה עוצרים את כול פעילות הגן. הילדים יכולים לאכול מתי שהם רוצים.

זה לא יוצר אנרכיה?

לא, בכלל לא. בתוך חוסר הסדר יש הרבה סדר. מדהים לראות ילד בן שנתיים, ללא מבוגר, עורך לעצמו את השולחן, מוציא קופסת אוכל מהתיק, מוציא מתוכה את האוכל, מוזג לעצמו מים או חלב - אוכל ושותה. 
בתום הארוחה מחזיר את הקופסה לתיק שלו, לוקח מברשת שיניים, הולך למקלחות, שם יש כיורים בגובה המתאים - מצחצח שיניים וחוזר לפעילות שוטפת של הגן.
הפעילות הזו נעשית באמינות רבה, אין מבוגר ששואל, מדריך, מאיץ, ואין 'חיפוף'. המון אחריות מוטלת על הילדים. כצופה מהצד אני יכול להעיד שאין 'חיפוף', הילדים צריכים להחליט על המון דברים. 

אפילו במפגש בוקר אין חובת נוכחות, זו גישת הגן הזורם. מהבוקר פתוחות כל הפינות בגן: משק בית, משחקי שולחן, ציור - והילדים עוברים מפעילות לפעילות בהתאם לרצונם.

מה תפקיד המבוגר?

האמת, לא בדיוק הבנתי. הייתי בגן בשבוע לפני חג הפסחא. ראיתי דברים שהמבוגרים מכינים עם הילדים לקראת החג כמו: ביצי שוקולד, סיפורים על חייו ומותו של ישו - ועוד תכנים מסורתיים.

כמה עובדים בגן?

שלושה מבוגרים. כשמישהו חסר - אין החלפה. יש ילדים בני שנתיים שזקוקים להחלפת טיטולים. עמדת ההחלפה ממש מעוררת השתאות. היא בנויה כולה מעץ, יש בה מדרגות נשלפות, לא צריך להרים את הילד - הילד עולה בעצמו.
כול האביזרים מותאמים מאוד לילדים, מקלחת ושירותים מצוחצחים, כיורים נמוכים בהתאם לגובה הילדים - ווילון למקלחת כדי לכבד את פרטיותו של הילד.

התרשמתי שהאסתטיקה הרבה יותר חשובה מהדמיון והיצירתיות. אם צריך לקשט ביצה לכבוד חג הפסחא - הילד יקשט אותה בדיוק באופן שהמבוגרים חושבים שצריך לקשט.

אין כבוד ליצירה של הילד?

יש כבוד ליצירה, אבל לא ליצירתיות.. זה הבדל מאוד גדול.
אם נשחק במשחק מסוים, נשחק רק על פי הכללים, אי אפשר להמציא כללים חדשים, אי אפשר לחרוג.
 בגן לא ראיתי יצירות של ילדים על הקירות - חוץ מסדרה של כפות ידיים של הילדים.
הרגשתי שאין עידוד ליצירתיות ולחשיבה היצירתית של הילדים.

הגישה האנטורפוסופית היא כן לעודד את היצירתיות..

בגן בו ביקרתי, הגישה האנטרופוספית מתבטאת במשחקים לילדים העשויים כולם מעץ טבעי. המון קוביות מעץ, משק בית כולו עשוי מעץ, כיסאות מעץ - אין פלסטיק.

ארגז החול מאוד גדול, אבל זהו חול ים שקשה מאוד לעבוד איתו. בנוסף, הילדים ברובם לא אוהבים להתלכלך - לכן ארגז החול לא מושך את הילדים.

הקשר עם הצוות המבוגר הוא חיובי - אבל עם המון דיסטנס. הגננת והצוות שעובד איתה לא אומר לילדים במה לשחק, אין תיווך.
הם מאמינים שהילדים צריכים להתנסות לבד להבין בעצמם את מהות המשחק. הילדים חייבים לפתור בעצמם סכסוכים, ומעניין לראות שאין שם מריבות וצעקות.
 גם כשיש מריבה - המבוגרים לא מתערבים, אלא אם זה הופך למריבה אלימה.

ואצלנו?

חצי מהזמן שלי בגן אני עסוק בלתווך בין הילדים. קורה שילד ינסה להעביר משהו כבד לצד אחד בחצר, אני אבוא ואעזור לו למצוא פתרונות. בגן בגרמניה אין דבר כזה, הילד ישבור את הראש וימצא פתרון בעצמו. אם יצליח - מה טוב, אם לא - יעבור למשהו אחר.

למדתי שצריך לתת לילד הרבה יותר אחריות, לא לגונן כל הזמן. בישראל אנחנו עסוקים כל הזמן בלגונן, ולמעשה קיצצנו את הכנפיים של הילדים, הם כבר עושים מעט מאוד דברים לבד.

יש אצלנו ילדים בגן שבקושי מצליחים להתלבש לבד. בגרמניה, כבר מגיל שנתיים עושים זאת בלי קושי מיוחד.
צחצוח שיניים - יש ילדים שפשוט לא יודעים לעשות זאת, ההורים עושים את הדבר מתוך אחריות לבריאותם. בגרמניה אין דבר כזה, הילד מצחצח שיניים לבד מגיל צעיר ביותר - ואף מבוגר לא ניגש לבדוק אותו. לא צריך כל הזמן לזנק ולעזור, אפשר לתת לילדים להתמודד לבד.

בגן הגרמני שביקרת הילדים יוצאים לטיול?

מעט מאוד. הסביבה היא כפרית אבל דומה מאוד לעיר אצלנו. יש מכוניות ואוטובוסים. בשביל לטייל צריך לחצות פסי רכבת. הם יוצאים לטיול לעיתים רחוקות, הולכים בזוגות ומחזיקים ידיים.
 אין דבר כזה לרוץ חופשי. לובשים בגדים מיוחדים לטיול כדי לא ללכלך את הבגדים של הגן.
גם כשהם יוצאים לשחק בחצר, יש להם בגדים מיוחדים לבוץ, כמו מעין מעילי סערה. בטיול של הקטנטנים הם יושבים בעגלול מאוד רחב, שיש בו כסאות וחגורות בטיחות. הילדים יושבים בעגלול חגורים - וכך מטילים. מדהים לראות את זה...

הילדים מאושרים בגן?

ודאי, ילד הוא ילד. יש שם המון שמחת חיים וצחוק ויחד עם זה הם יודעים לשבת ולהקשיב יפה. יש שם דרישה מאוד גדולה לאיפוק הקשר עם הגננת, אך הם מקבלים אותה בשמחה. הילדים אוהבים לבוא לגן, הם מאושרים שם, אבל זה מאוד שונה מהסביבה החינוכית שלנו.
בסופו של יום אני שמח שגדלתי כילד ישראלי המגדל את ילדו כישראלי.