הים המכושף

ה י ם    ה מ כ ו ש ף

אמנות הצלילה לשמה, פינתה מקומה לחקר תת- מימי, החושף על קרקעית הים סודותיה של אנושות שירדה למצולות. סכנה אורבת לעוסקים בצלילה, ובהיעדר מודעות לה – בשל הדרכה חובבנית – עשויים
הללו להיפגע קשות. נדרשת חקיקה שתחייב את בתי הספר לצלילה להקנות הדרכה בסטנדרטים גבוהים – אולם גם כאן עלתה החקיקה על שרטון של סחבת.

עופרה בריל, "חותם", 14.11.1975
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

סיפורה של "האגודה למחקר תת- ימי" מתחיל ב-1958. שתי קבוצות בעלות אינטרס משותף – הרצון לעסוק בצלילה – פגשו זו את זו: דייגים מקיבוץ מעגן מיכאל (שהעלו במכמורת, תוך כדי עבודתם כדים עתיקים ורצו לדעת את מקורם) וקבוצת בוגרי "השייטת", שרצו להמשיך ולעסוק בצלילה.

שנות ה-50 היו שנות התעוררות בנושא הארכיאולוגיה התת-ימית. מכשיר צלילה המאפשר לאדם לשאת על גופו את הציוד לצלילה פותח עוד במלחמת העולם השנייה, אולם המחקר התת-ימי קיבל תנופה רק בשנות ה-60.
הנושא התפתח ונעשה פופולארי מאוד באמריקה  (שם בתחום של צלילה לספורט ולא חיפוש ארכיאולוגי), ואילו הישראלים היו מן הראשונים בעולם שהחלו לעסוק בנושא המחקר התת-ימי, תוך הסבת המכשיר הספורטיבי לצרכי מחקר.

פיתוח ציוד מיוחד

הארכיאולוגיה הייתה ראשונה מכל נושאי המחקר שנזקקו לצלילה, והיו לכך שתי סיבות:
א. טבעי שאדם היורד למעמקי הים מחפש אוצרות.
ב. שרידים ארכיאולוגיים במצולות הם דברים מוגדרים: גופים זרים על קרקעית הים (לצולל בעל ניסיון קל לאתר אותם).
כל שיטת סקר או חיפוש על קרקע הים, המצריכה פיתוח טכנולוגיה של ציוד מיוחד, טובה גם למחקרים אחרים. כל הכלים המשמשים היום למחקרים כלכליים (חיפושי נפט) פותחו על גב הכלים ששימשו ומשמשים למחקר ארכיאולוגי.
בישראל עוסקים בקנה-מידה רציני בחיפושים ארכיאולוגיים. נערכים גם מחקרים גיאו-פיזיים וחיפושי נפט, אך עדיין אין גוף רציני המסוגל לכרוך את הצלילה עם המחקר.
אלה המתפעלים את הציוד שפותח למחקר תת-ימי, הם לרוב מדענים (שלא ראו בחייהם את קרקעית הים) ומתקשים ליצור שיתוף פעולה עם הצוללים.

כשרוצים לאתר את אבנר רבן מקיבוץ רמת דוד, צריך משקפת צלילה, ציוד קשר משוכלל, או אישה שתדווח בדיוק היכן הוא נמצא. אבנר – מורה לגיאוגרפיה וידיעת-הארץ – המלמד באוניברסיטת חיפה בחוג לתולדות הציביליזציות הימיות (ארכיאולוגיה תת-ימית, ונושאים משניים בהתפתחות כלי שיט בעולם העתיק, בניית נמלים), הוא מדריך ב"מרכז ללימודי ים", העוסק בהכשרת סטודנטים במחקר ימי. בלית ברירה, קיבל על עצמו אבנר (עד שימצאו מישהו אחר) את ריכוז הפעילות של "האגודה למחקר תת-ימי".

עסקה עם רוטשילד

כל העסק שלנו פועל ופעל על התנדבות – מספר אבנר.
אספנו תרומות מגופים וחברות כדי לממן רכישת ציוד והוצאות של משלחת. בחמש השנים הראשונות, תרמה לנו בעיקר משפחת רקנטי (בנק דיסקונט, חברת "אל-ים"), וחברת "צים" עזרה לנו במימון, כך שהיינו מכוסים. יותר מאוחר עברנו לתקציב תפעול שנתי שוטף, שחציו מומן על-ידי "החברה לחקר ימים ואגמים" בראשותו של יוחאי בן-נון, והחצי השני משרד החינוך והתרבות.
היום קוצץ התקציב עד כי אין באפשרותנו להעסיק אדם שיעבוד בריכוז העניינים (אני עושה זאת בהתנדבות, פלוס מזכירה בחצי משרה), וכשיש צורך במשלחת ארכיאולוגית מגייסים תקציב.

הצלילה הייתה ענף כמעט בלתי מוכר בארץ. בראשית שנות ה-60 עשינו עסק עם הברון רוטשילד: לפתוח ולהחזיק בשבילו בית-ספר לצלילה ("הוא הרוויח מזה, אנחנו הפסדנו"). ניסיון שני היה להקים קבוצות צוללים בקיבוצים ולחלק את אזורי הארץ לסניפים.
היינו קונים להם את הציוד הדרוש, וכשהתחיל להתפתח בארץ הביקוש לעבודות צלילה, היינו פונים לקבוצות בסניפים ומציעים להן לעשות עבודה כדי לרכוש לעצמן ציוד. בהדרגה התהפך הגלגל. היום יש יותר צוללים מאשר יכולת לספק להם עבודה.


עם הזמן התרחב עסק הצלילה ונוסדו כ-9 בתי-ספר לצלילה שלא בחסות האגודה.

היום רשומים באגודה כ-450 חברים. הגורם התקציבי שאינו מאפשר לנו לארגן משלחות גדולות, דוחף אותנו לחפש דרכים אלטרנטיביות לתעסוקה.
מנסים להיצמד אל גופי מחקר בארץ, ומייעצים להן להמיר צוללים מקצועיים בחובבים-מתנדבים, שיעזרו להם באיסוף נתונים. מה שאנו דורשים הוא, לעניין את החברה בנושא אותו הם מבקשים לחקור.

מרבית חברי האגודה הם קיבוצניקים, וזה מובן. אזרח מן הישוב צריך להיות מסודר מאוד כדי לפנות לעצמו זמן לעסוק בכך. אך יש גם "משוגעים" המסוגלים לסגור עסק פרטי כדי להשתתף במשלחת.

מגבלות פיזיולוגיות

הצלילה היא עיסוק שובה לב, כל זמן שלא משחקים במגבלות. הצולל נושם אוויר מתחת למים כשם שהוא עושה זאת מעליהם באמצעות מכשיר פשוט ונוח אם אין סובלים מנזלת או מחלה אחרת.
אם לא יורדים למעמקים, ואם לא קר מדי, אין שום הגבלה, אפילו לשחות לא צריך לדעת.
ההרגשה בזמן הצלילה היא נפלאה. אתה פולש למימד חדש, נוצר מצב של חוסר משקל, והתנועה היא תלת-ממדית עם אפשרות לנוע לכל מקום (כאסטרונאוט בחללית).
על הנופים מרהיבי העין, יעיד כל מי שצלל פעם בים-סוף. אינטנסיביות החיים במעמקי הים היא בלתי רגילה, והצבעוניות הנפלאה הופכת את המראה למושלם.
המגבלות בצלילה הן בעיקר פיזיולוגיות. לחץ האוויר שביבשה אינו משתנה הרבה (ואפילו נטפס על הר בגובה של 1000 מטר) ומשתנה קיצונית בשעה שנרד אל מתחת לפני הים.
הלחץ המופעל על הצולל גובר ככל שנרד יותר, ומדי עשרה מטרים (לעומק), נוספת יחידת לחץ אטמוספרי אחת. המכשיר שבעזרתו נושמים, מבוסס על השוואת לחצים.
בעומק של שלוש אטמוספרות, נזקק הגוף לכמות חמצן ששיעורו בנקודה מסוימת עלול לגרום להרעלה. בעומק של 4 אטמוספרות (40-50 מטר) קיימת סכנה של אבדן שליטה, והתעלמות מן המגבלות הינה חוסר אחריות, שתכניס את הצולל למצב חסר מוצא. ההשפעה היא אינדיבידואלית, וכשם ששתיין מתרגל לכוהל, פוחתת רגישותו של הצולל להשפעות העומק והלחץ.
 לצולל אין בשום מקרה מגבלה של לחץ על האוזניים והגוף, מפני שהוא נושם אוויר בהתאם ללחץ שמסביבו.
הבעיה מתמקדת יותר בריכוזי הגוונים שנושמים ולא בלחץ הסביבתי.
בעיה מיוחדת במינה, היא השיבה למעלה; חוק פיזיולוגי קובע, כי ככל שגדל הלחץ על מסה המורכבת מגז ונוזל, גדלה יכולת הנוזל להמיס פרודות של גז. מובן אפוא, שעם השתחררות הלחץ פוחתת יכולת זו.
זה פחות או יותר מה שקורה בגוף האדם בין החנקן והדם. ככל שגדל הלחץ מומסת כמות גדולה יותר של חנקן בדם, אולם ברגע שמתחילים לעלות למעלה, פוחתת יכולת קליטת החנקן בבת-אחת (כי הלחץ פוחת) והחנקן מתחיל להיות מופרש מהדם.

אם הציפה נעשית בדרך מהירה מאוד, ידמה הדבר לבקבוק סודה המשחרר בועות גז. בועות אוויר במערכת הדם היא בעיה קשה, הגורמת במקרים גבוליים לשיתוקים ואך מוות.
מכיוון שתהליך המסת החנקן בדם תלוי בלחץ ובזמן, אזי ככל שנהיה עמוק יותר, יגדל הלחץ ועימו כמות החנקן ברקמות. מכיוון שהכמות גדולה, חייב קצב ההשתחררות להיות איטי יותר. צלילה אל קרקעית הים לעומק של 30-35 מטר כדי לבצע עבודה, מחייבת עליה למעלה, שצריכה להימשך שעה ואף למעלה מזה.
ירידה לעומק של שמונים מטר ולו גם לחמש דקות, מחייבת שיבה למעלה של שעה ורבע. מובן אפוא, שבמצב כזה מתחיל הצולל לחשב את כדאיות הירידה למעמקים גדולים.

חוק הצלילה

אפשר להכשיר צולל שיש לו מעט ידע בנושא תוך יום אחד, אבל אם רוצים לספק לצולל ידע על המיגבלות, נדרשת עבודה ממושכת. בתי-הספר לצלילה עושים פשרה בין הרצוי למצוי; מלמדים לצלול ב-15 שעורים, מהם ארבע צלילות בים, כשכל אחת מהן למשך שעה, ואז זוכה האדם לתעודה של צולל מוסמך, ויכול לצלול לבד – אם לומר בצניעות – על גבול הסיכון.

האגודה מנסה לפקח על בתי-הספר, אך מתקשה בכך. מדברים על "חוק צלילה" שיגדיר בדיוק את חובותיו של בית-הספר לצלילה, למי מותר לצלול, למי מותר לקנות ציוד צלילה ולהשתמש בו, מה מותר לעשות בזמן צלילה ומה אסור, ויקבע עונשים לעוברים על החוק.

לצוללים יהא קל לעקוף את החוק, שכן מגוחך לתאר שוטר המוצב על החוף ודורש תעודת צולל מוסמך. אך על בתי-הספר לצלילה ומגישי השירות ניתן לפקח.

חקר התרבות

לארכיאולוגיה הימית – מסביר אבנר – ייחודיות העושה אותה לבעלת חשיבות יתרה: אתרים או מבנים טבועים, או האוניות שאנו מוצאים על מטעניהן, לא נפגעו מיד אדם מאז ששקעו, וזהו מקרה חריג ויוצא דופן לטובה.
רק במקרים בודדים אפשר למצוא קבר שמאז חתימתו לא נשדד. מרבית הקברים נשדדו ואתרי הישוב נהרסו.

קיים מושג היסטורי האומר, להקים "עיר על תילה" (ישוב חדש על הריסות ישוב ישן).
ב-90% מן החפירות היבשתיות יש צורך להפריד בין השכבות ולמיין מה שייך למה, ומי בנה מה, וגם אז לא תמיד ניתן לקבל תשובה מדויקת.
הבעיה הזו אינה קיימת בארכיאולוגיה התת-ימית. עד השנים האחרונות לא הגיעו בני-אדם לאתרים ארכיאולוגיים שמתחת לפני הים.
סביר אפוא להניח, שכל מה שהטבע לא אכל ולא הרס בתנאי קרקעית-הים נשתמר כפי שהוא; טבעי ובלתי מופרע. במילים אחרות: אירוע חד-פעמי.
זהו בלתי ספק יתרון גדול בארכיאולוגיה, כי די בזיהוי פריט אחד, כדי לשייך את הממצא לתקופה מסוימת ולהתקרב לפתרון החידה כולה.

יתירה מזאת, דברים שנמצאו ביבשה והם חסרי משמעות, מקבלים את משמעותם בסיוע פריטים שנמצאו מתחת לפני הים. זאת ועוד: חומרים אורגניים רבים שביבשה אינם משתמרים, מצליחים להשתמר בים. 
והחשוב מכל הוא זה, שטבען של אוניות הוא לגשר בין תרבויות.

לגבי מרבית התקופות ההיסטוריות בארץ ובמזרח-התיכון, יש לנו תמונה די ברורה, מה שלא ברור הן ההתרחשויות ההיסטוריות.

התהליך ההיסטורי (לא אירוע בודד כחילוף במלוכה, או מלחמה בין עמים), שיכלול מסוים, רעיון מסוים, טכנולוגי או אידיאי, יחסי-הגומלין בין התרבויות.
כיוון שלא היו כלי תעבורה משוכללים למרחקים גדולים זולת אוניות, היוו אלה דרך יחידה להעברת מטענים, כשהים הופך ל"נתיב הנחלה" של ערכי התרבות.



התשובה לשאלות: איזה אוניות הפליגו, היכן ומה נשאו עימן, עשויות להבהיר לנו כיצד, מתי ומי העביר מה בעולם העתיק.

מכאן המסקנה הנחרצת, שמעקב אחר המצוי על קרקעית- הים הוא המקנה למחקר הימי מימד חסר תחליף בנושא שיחזור תולדות התרבות האנושית, וזהי סיבה טובה – לכל הדעות- לחבוש מדי-צלילה ולזנק אל מעמקי-הים.