פרשת הכ"ג

חברי הקורס הימי 

על פרשת הכ "ג

בשנות התשעים עסקתי בעריכת עלון הארכיונאים- מה נשמע-  באחד העלונים פרסמתי רשימה מרתקת על פרשייה שרבים זוכרים ורבים לא יודעים עליה דבר- פרשת הכ"ג.את החומר מצאתי בחוברת צנועה (שהוצאה מטעם בית ספר לקציני ים בעכו הנקרא – כ"ג יורדי הסירה) תעלומת כ"ג יורדי הסירה.

מצאתי לנכון להביא לקריאה מחודשת  את מאמרו של  רומן פריסטר מעיתון ה"ארץ" מ- 1968 :

אור חדש על פרשת הכ"ג

התשדורת השגרתית האחרונה נקלטה בחיפה בשעות הצהריים:"אנו קרבים למימי האויב".אחר,נצטוותה הספינה לשמור על דממת אלחוט.מאז לא השמיעה עוד את קולה.המשימה שהוטלה עליה- פיצוץ בתי הזיקוק בחופי לבנון-לא בוצעה.

גורל אנשי הצוות היה לאחת מאותן תעלומות ימיות שמולידות תמיד ניחושים ושמועות.דוד הכהן, , שימש באותם ימים איש הקשר הסודי בין המוסדות הלאומיים לבין שרותי הביון הבריטים.

הוא רקם את תכנית המבצע הנועז בשיתוף עם ארבעה קציני ביון של צי המלחמה הבריטי המלכותי.לדעתו, היעלמם של כ"ג יורדי הסירה היה אז "אבידה לאומית גדולה לפחות כטביעתה של הצוללת 'דקר' כיום."

הוא זוכר כי השלטונות הבריטים לא התלהבו מרעיון עריכת חקירה מדוקדקת , לגביו זאת פרשה סתומה שמקומה בגנזכי ההיסטוריה.את הסברות למיניהן הוא דוחה בתוקף ומסכם בשמץ של רוגזה: "מה קרה לספינה? ברור שלא עלתה לשמיים.היא טבעה.איש אינו יודע כיצד אירע הדבר.הים ישמור את סודו לנצח."

כלל וכלל לא – טוען לעומתו מר שלמה בן אלקנה.

הקצין שהצליח לפענח את תעלומת רצח לזרוביץ, גילה את מקום קבורתם של י"ג מפוצצי גשר הזיו ואת קברו של אבשלום פיינברג ברפיח , אינו סבור שאת פתרון החידה יש לחפש דווקא בקרקע הים התיכון.

הוא חרש ארכיונים,ראיין עדים , קרא מסמכים מלפני 27 שנים והתרשם , כי עדיין לא נתגלתה כל האמת. הוא מעלה גרסה חדשה:

 "הספינה 'ארי הים' הגיעה לסביבת טריפולי,שם נתקלה בכלי שייט של האויב.

אין להוציא מכלל אפשרות, כי הייתה שם גם צוללת איטלקית.

הספינה נכנסה לקרב ,אך הכוחות לא היו שקולים.הספינה נפגעה: כנראה התפוצץ חומר הנפץ שעל סיפונה. אחדים מאנשי הצוות נהרגו בקרב ומעוצמת ההתפוצצות, גופותיהם נפלטו לחוף טריפולי , נבדקו על ידי רופא רשמי ונקברו במקום.

אולם רובם נפלו בשבי. השבויים הוצאו להורג בלי משפט ובסודיות גמורה."

האיש במכנסים הקצרים

אדם זר , הלובש מכנסיים קצרים וחולצה ספורטיבית,שהקיש בשבת ה-17 במאי 1941 על דלתה של חווילה מסוגננת בשדרות הנדיב 13 על הכרמל,לא תמה כלל על שניתן לו לחכות זמן רב ליד הדלת הנעולה.

הוא היה מבני האצולה האנגלית הרגילים לנימוסי טרקלין,אך ידע כי בנסיבות הקיימות – זה בסדר.

אמנם הבחינה עינו בתורן האנטנה המוזרה המזדקרת מגג הרעפים,אך ספק אם ידע שבאחד החדרים בקומה העליונה פעלה אותה עת תחנת רדיו חשאית. בנו אותה והפעילוה טכנאי "ההגנה" בשביל שדרני צרפת החופשית של דה-גול.

דבר מיקומה בחיפה נשמר בסוד. עיקר תפקידה היה ליצור רושם כאילו באים שידורי ה"לוואנט פראנס ליבר" מתחנה מחתרתית שמקומה אי-שם בלב סוריה של ממשלת וישי.

האיש במכנסיים הקצרים לא התעניין בשידורי התעמולה הצרפתית , ולא עמד על הקשר הסמוי בינם לבין משימתו החדשה. באותה שבת נאה היו לו הוראות מפורשות:להתייצב בביתו של איש הקשר דוד הכהן,להציג עצמו כמיג'ור פאלמר מחיל התותחנים , להודיע על הצטרפותו כמשקיף לפעולת הקומנדו היהודית,ללמוד בהקדם האפשרי את פרטי המבצע.

אימונים של חברי הקורס הימי

"ארי הים" הייתה אמורה להרים עוגן למחרת עם שחר,טרם שיבואו הפועלים לנמל. זמן ממושך שימשה הספינה את משטרת החופים המנדאטורית והצטיינה במיוחד בצייד המעפילים. גדולה אפוא הייתה פליאתו של מפקד הספינה,כאשר "הוראה מגבוה " ציוותה עליו להעביר את כלי השייט לידי היהודים.

בעוד המיג'ור פאלמר שוהה בבית מארחו שעל הכרמל ,התחמקה הספינה מעיניהם הבולשות של הערבים , ונכנסה למעגן חברת החשמל במפרץ. שם נערך בה חיפוש מדוקדק , שמא הותירו השוטרים הבריטיים "משהו למזכרת ".גם מנועיה נבדקו בקפדנות,אך לא נמצא בהם פגם.

אנשי הצוות כבר היו במקום. כולם מתנדבים , מטובי מפקדי ה "הגנה". כולם בוגרי קורסים לחבלה ובעלי הכשרה ימית. בקורסים האלה,ביערות הכרמל ובשטח יריד המזרח בתל אביב ,אימנו אותם מדריכים ארצישראליים וסוכנים בריטיים, מומחים ללוחמת קומנדו.

בתחילה אמרו להכינם כצוות ל "אונית הסוואה ",שתפלגנה כאוניות צי הסוחר,כדי להתגלות ברגע המתאים ככלי שיט מלחמתיים. אך בינתיים הגו קציני הביון הבריטי את רעיון החבלה בבתי הזיקוק בטריפולי.

קרב והלך מועד הפלישה לסוריה וללבנון. באזור הופיעו צוללת איטלקית ומטוסים גרמניים. מתקני הזיקוק דאגו לתדלוקם. פעולת חבלה מוצלחת יכולה הייתה לקרב את הניצחון.

על פי התכנית היו אנשי הצוות אמורים להגיע ליעדם בשעה שתיים אחר חצות,להוריד שלוש סירות דייג שנרכשו אצל ערביי יפו (במקום סירות הנחיתה שהובטחו על ידי הבריטים ,אך לא סופקו) ולחתור בכיוון החוף, שם היה על הקבוצה להתחלק לשתי כיתות: האחת תוצב על החוף כאבטחה,השנייה תעשה את מלאכת החבלה.

במקרה תקלה או איחור, נצטוותה הספינה לחפש מחסה באחד המפרצים הקטנים של קפריסין,להידבק אל צוק כלשהו,להמתין שם לרדת החשיכה בליל המחרת ולחזור מחדש על כל המבצע.

זמן קצר לפני ההפלגה הסתבר,כי הצבא הבריטי מסרב לספק כלי נשק הדרושים לחימוש הספינה.

קציני ה"אינטליג'נס" היו חסרי אונים. לבסוף, באין ברירה, ביקשו להיעזר ב"סליקים" של ה"הגנה". על "הן צדק של ג'נטלמן אנגלי" שאלו מהישוב שלושה מקלעים פולניים מדגם רק"ם,תשעה "טומיגאנים"  12 אקדחי "פארבלום " וכמות גדולה של תחמושת .

שלושה המלווים שעלו למזח, יצחק שדה, אהרון לישבסקי  ודוד הכהן , חילקו לאנשי הצוות קצת כסף,"על כל צרה שלא תבוא " .

לצבי ספקטור,מפקד המבצע,נמסרה שקית ובה 500 לירות שטרלינג במטבעות זהב.

גם לקצין התותחנים,אנטוני פאלמר,הייתה בקשה,הוא פנה אל דוד הכהן 

ואמר :"מצטער, אבל הופעתי בלבוש בלתי מתאים. אנא, השאל לי את מעיל הגשם שלך, כי אני רגיש לצינת הבוקר."

עטוף במעיל זה ניצב אחר כך על גגון תא ההגאי ואותת אותות פרידה עד שנמוגו קווי הספינה בערפל 

שבאופק.

טקס הסרת הלוט של מצבת כ"ג יורדי הסירה במרכז נשיא המדינה יצחק בן צבי - צילום יואש ידידיה

שבויים או הרוגים?

"אל תאכל היום דגים" ,יעץ בעל מסעדה בטריפולי ללקוחו הוותיק."הדגים אינם טובים היום?"-

 תהה סוחר הארנקים אבו-נור פואד. 

"לא ,לא, אבל גוויות בני אדם נפלטו את החוף.המים כנראה מורעלים",לחש בעל המסעדה כמגלה סוד.

אבו-נור פואד ידע לקשר דברים. בראשית אותו חודש מאי נקרא לתל-אביב,לפגישה דחופה עם יצחק שדה, בקפה 'שטרוך' מול בית הועד הפועל ברחוב אלנבי, מסר אז את האינפורמציה הדרושה:ארבע עמדות של חיילים סנגאליים,חמושים במקלעים כבדים, שומרות על בתי הזיקוק..

עכשיו כבר מותר לגלות: אבו-נור פואד אינו אלא יוסף קוסטיקה,איש "המחלקה הערבית" שנשלח לבירות ולטריפולי. כיום, בשבתו בביתו ביד אליהו, נזכר מר קוסטיקה:

"סוף מאי 1941 , פשטה בטריפולי שמועה על שבע גוויות שנפלטו מהים. 

הן נבדקו על ידי הרופא  המקומי ומיד נקברו. כמובן, רשמתי לי את מקום הקברים,כעבור כחודש, לאחר כיבוש סוריה, הגיע לטריפולי יוסף פיין (אבא של מוטי הוד ) וחיפש  את עקבות הנעדרים. מסרתי לו את הידוע לי, אך הוא-משום מה-לא התייחס ברצינות להודעותיי."

מר קוסטיקה אינו יודע,כי אכן התייחס יוסף פיין להודעותיו במלוא כובד הראש. בדין וחשבון שחיבר ביולי 1941 הוא כתב:

סודי ביותר

ב-22 ליולי 1941 יצא י"פ בלוית ידיד ערבי לטריפולי, כדי לחקור את הסיפור לפיו נסחפו גופות אחדות מצוות "ארי הים" לחוף ליד טריפולי. לראשונה ביקרו בבית חולים צבאי צרפתי וראיינו שם את הרופא, אשר בהתאם לאינפורמציה שקיבלו,היה ממונה על בדיקת הגופות לאחר שנסחפו לחוף.

הוא סיפר להם את הדברים הבאים:

"בשבוע הראשון בחודש יולי קיבל הוראה מאת הקומנדנט סולאג' לגשת לחוף טריפולי ולבדוק שם מספר גופות...

הוא מצא ארבע גופות מונחות על החוף,שלוש מהן בקבוצה והרביעית נפרדת. על הגופה המבודדת היה זוג מכנסי חאקי ארוכים, ואילו החלק העליון של הגופה היה ערום. בחזה היו שמונה סימנים של קליעי מכונת ירייה.

לאחר הבדיקה,שנשמרה בסוד, נקברו הגופות:שלוש בחולות,ליד המקום בו נמצאו, ואחת בבית הקברות בטריפולי. חגורת ההצלה והבגדים שנמצאו נלקחו למשרד המשטרה הצבאית..."

בהמשך הדין וחשבון שלו מתאר יוסף פיין, כיצד שכנע את מפקד המשטרה להראות לו את החפצים שנאספו בחוף. הוא ראה שם זוג מכנסיים.

בצדן הפנימי היו רקומות בחוט אדום המילים :אריה ג." (אריה גלברד,שהייה בין אנשי הצוות) כן ראה יוסף פיין חגורת עור דומה לאלו שבשימוש הצופים,ועטיפת חגורת הצלה ועליה האותיות "הים" בעברית.

לאחר בדיקת החפצים האלה דרש י"פ מהקצין , פרטים על שאר חברי צוות "ארי הים", אך הקצין הפנה אותו לקומנדנט סוללאג'.

נאמר בדו"ח מלפני 27 שנים:"י"פ הלך לראות את סוללאג',אשר סרב למסור להם פרטים כלשהם באומרו, שאת הידוע לו מסר לשלטונות בבירות.

בצאתם ממשרדו של סוללאג' עצר פקיד ערבי ממשטרת  טריפולי את ידידו של י"פ ויעץ לו להפסיק להתערב בעניין זה, משום ששלטונות וישי חפצים לשמור את הדבר בסוד.."

ועוד קוראים אנו בדוח של יוסף פיין מה-28 ביולי:" נראה,שבערך חודשיים קודם לכן ירו שומרים צרפתיים בחוף טריפולי על ספינה, שהייתה במרחק של כקילומטר וחצי מחוף טריפולי. הספינה טבעה,אבל סירות מנמל טריפולי הצילו מספר ניכר מאנשי הספינה הטובעת והסיעו אותם לאי שם.

סיפור זה קיבל אישור ממספר מקורות בלתי תלויים בטריפולי. ידוע, ששלטונות צרפת בטריפולי נקטו צעדים כדי לשמור את התקריות הסודיות מוחלטת.

הדו"ח של יוסף פיין עדיין נשמר בארכיון הציוני בירושלים.

 תמוה הדבר, שמעולם לא נעשה ניסיון לנתח את הדו"ח ולהסיק מסקנות סופיות על גורלם של כ"ג יורדי הסירה. יתר על כן, באותו תיק של הארכיון הציוני המרכזי אפשר למצוא פתק חתום בידי טוביה ארזי, המודיע כי גם העיתונות הצרפתית בסוריה פרסמה ידיעה על גופות שנפלטו בחוף טריפולי.

פתק אחר, הנושא את התאריך 24.6.1941 אומר: " מדברי גבעוני: איש סורי חשוב אמר לי, שלפני הפלישה לסוריה נתפשו על ידי שומרי המכס שלוש סירות.

בשתי סירות היו כמה אנשים והם נלקחו לבירות. אחת, אשר נתפסה כמה זמן לפני כן ואשר היו בה כ-20  בחורים יהודים ואנגלי אחד.

אלה נלקחו על ידי האיטלקים שהשתתפו בתפיסתה למקום בלתי ידוע... חקרתי את שומע הרדיו מיגור. הוא טען,שלפני שבועיים-שלושה שמע ברדיו גרמני,שסירה ובה כ-20 יהודים וקצין אנגלי אחד נתפסה על ידי צוללת איטלקית..."

טקס ממלכתי  להסרת הלוט מהמצבה של כ"ג יורדי הסירה- צילום יואש ידידיה

שיתוף פעולה עם הבריטים

בנסותו להעריך כיום את פעולת הכ"ג, אומר ח"כ דוד הכהן:" זה היה מבצע כושל וחובבני.

מקורות המודיעין היו דלים ולמעשה לא היה לנו מושג מי ואיך מגן על בתי הזיקוק בטריפולי.

התיאום בין שרותי הביון הבריטים לבין צבאם הסדיר היה לקוי ורופף. יומיים לפני פשיטת הכ"ג הפציצו מטוסי האווירייה המלכותית את אזור טריפולי, וגרמו לערנות מוגברת ושינויים במערך ההגנה על החוף. 

ואחרי הפשיטה לא זכינו בעזרה רבה בניהול החקירה."

רק כעבור כ-18  חודשים אחר האסון הוכרזו אנשי הצוות של "ארי הים" כנעדרים, השלטונות הבריטיים הקציבו כ-6000 לירות שטרלינג כפיצוי חד-פעמי למשפחות השכולות. (פרט מעניין: באותו מסמך מציעים הבריטים מאה ליש"ט למשה דיין,כפיצוי על אובדן עינו בעת הקרבות בסוריה.)

עם תום המלחמה פנה טדי קולק, בשם המחלקה המדינית של  הסוכנות, אל קפטן פ'  דומוויל משרותי הביון בקהיר וביקש לחקור את מפקד כוחות וישי, הגנרל דאנץ.

 "ברור לי בהחלט " כתב קולק " שעניין זה פעוט בהשוואה למערכה בסוריה בכללותה , זאת מאחר שהמבצע היה בעל אופי מיוחד, חייבים הגנרל דאנץ,או לפחות קציני המודיעין שלו,לזכור את פרטיו."

גם המכתב הזה לא זכה למענה חיובי.  מדוע התחמקו הבריטים מכל ניסיון לפזר את ערפל אי-הוודאות האופף את פרשת מותם של 23  יהודים ואנגלי אחד,שהפליגו ב-18 במאי 1941 לתרום לניצחון בעלות הברית ולא חזרו עוד?

הסיבה הסבירה היחידה הנראית ליודעי התקופה: השלטונות האזרחיים ופיקוד הצבא לא ראו בעין יפה את שיתוף הפעולה החשאי בין האינטליג'נס המפורסם לבין המוסדות הלאומיים של הישוב העברי בארץ ישראל.

למעשה נולד השיתוף הזה באחד מימי אוקטובר 1939 , כשצלצל הטלפון בביתו של דוד הכהן, וקול אלמוני הודיע: מזכירו הראשי של הנציב העליון מבקש כי תסור למשרדו בירושלים. שם חיכתה למר הכהן הפתעה גדולה: הזמנה ללונדון.המזמין,נקרא בראשי תיבות מסתוריים:"די.אן.אי." היה זה ראש המודיעין הימי,האדמירל גודפרי.

 "הסכמתי ליצור איתו מגע, בתנאי שאקבל אישור ממנהיגי הישוב",נזכר הכהן "משה שרתוק היה אז בלונדון ומיד נתן את הסכמתו.החלטנו לשתף פעולה עם המודיעין הבריטי,תוך שמירה על אי-תלותנו המוחלטת."

דוד הכהן נתמנה איש  הקשר. הבריטים העניקו לו דרגת קצין וציידוהו בסמל מיוחד.

הפגישה הראשונה עם סוכני הביון הבכירים נתקיימה בשנת 1940 ברומניה , בלשכתו של הנספח הימי הבריטי. התנהגותו שימשה אבן בוחן להמשך המגעים -

בניגוד להוראות השגריר ובניגוד למדיניותה המוצהרת של בריטניה, העמיד הנספח כל שייט להעברת מעפילים מגבול יוגוסלביה עד לים השחור.

לאחר מכן העביר האינטליג'נס הבריטי סכומי כסף גדולים למימון הדרכה צבאית בארץ-ישראל.

 "אולי זה לא כל כך נעים לכמה מהמנהיגים שלנו,אבל הייתה תקופה שהפלמ"ח התקיים הודות למענקים מקופת שרותי הביון הבריטיים."

אומר דוד הכהן.

שיתוף הפעולה החשאי,שהחל בסימן כה טוב בבוקרשט בירת רומניה, לא חולל מעשים גדולים.

הפעולה הראשונה שתוכננה בקפדנות על ידי אנשי ההגנה וקציני הביון הבריטיים נתקלה ב "לאו" מוחלט של פקידי המיניסטריון הבריטי. אנשי קומנדו ארץ ישראליים צריכים היו להטביע אונית משא טעונת גרוטאות ברזל בנהר הדנובה וכך לשבש את דרך אספקת הנפט הרומני לגרמניה הנאצית.

אך השגרירות הבריטית בבוקרשט חששה מקלקול היחסים עם הממשלה הרומנית, ופעלה נמרצות לביטול התכנית.

האוניה שנרכשה בעמל רב נמכרה על כל מטענה לסוחר יווני. בין הגרוטאות החביאו אנשי הקומנדו כמות גדולה של חומר נפץ, מעולם לא נודע כיצד והיכן התפוצץ.

גם תכניות נועזות אחרות לא עלו יפה, ביניהן ההנחתה לרומניה ודרכה לארצות אחרות שהיו בכיבוש נאצי.

אך שני הצדדים תלו תקוות רבות דווקא בפעולת החבלה של כ"ג יורדי הסירה (שהם למעשה – כ"ד ביחד עם הקצין הבריטי!)

מי ומה בסירה?

צוות הספינה "ארי הים" הורכב מאנשים שהוכיחו עצמם בפעולות קודמות בארץ-ישראל ועמדו באימונים המפרכים של לוחמת הקומנדו.

בראש הקבוצה עמד צבי ספקטור.יליד ירושלים,בן 26 ואב לילד.יומיים לפני ההפלגה ארעה לו תאונת דרכים,האופנוע שלו התנגש במכונית. הוא צלע , אך בשום פנים ואופן לא היה מוכן לוותר על מקומו בספינה.

צבי ספקטור נתמנה מפקד המבצע.

קברניט הספינה היה כתריאל יפה,יליד יפו בן 32.חודשים אחדים אחר צאתו להפלגתו האחרונה נולד בנו. קראו לו בשם "דן" –הכינוי של כתריאל באוניות המעפילים.

יצחק הקר יליד רוסיה בן ה-25 מונה סגן מפקד המבצע. ימים אחדים לפני ההפלגה ביקר אצלו במחנה האימונים הסודי ביערות הכרמל ידידו הוותיק,שלמה צלאח.

באותם הימים היה שלמה צלאח מארגן מקומות אכסון לאנשי ה"הגנה" בבירות,שם התחזה כערבי מקומי.

כיום נזכר צלאח:" יצחק משך אותי לפינה חשוכה ואמר לי באורח מסתורי: אתה חוזר? אם כן, ייתכן שנתראה בקרוב."

אך לא רק המפקדים נבחרו מבין הטובים ביותר. גם הלוחמים "הפשוטים" נחשבו באותם ימים מומחים מעולים במבצעי חבלה, בלוחמת קומנדו, בשייט, בניווט ובשחייה.

אפרים ויימן,יליד פולין, רכש את ניסיונו הקרבי כשומר קודחי הנפט במדבר יריחו.

יוסף וייסמן הצנום, בנו של סופר סת"ם מצפת,למד את הלחימה בהיותו נוטר.

שמואל  חנוביץ בן ה-21 היה אמריקאי שמנמן מטכסאס שהספיק להשתתף ב"פלוגות הלילה" של ווינגיט.

אריאל טמס,מדריך צופים מנוסה,הפסיק את לימודיו בטכניון בחיפה,כדי להצטרף למפליגים על סיפון "ארי הים". דוד נפחא ,אברהם נוריאל ,עמירם שוחט,נוריאל פלגין,מנחם קוראקין ,זאב רוטמן,יהודה צ'רנר,גרשון קופלר , מרדכי פלונצ'יק,ישראל נורדין,מרדכי כהן,ברוך יעקובסון,יעקב גורדון,אריה גלברד,אריה ברזילי,שמעון אוצ'יטל- כל אלה היו כ"ג יורדי הסירה.