לדרוזים באהבה (חלק א)

דבקה דרוז- ריקוד של חיילי יחידת המיעוטים

 לדרוזים באהבה

בשנות השמונים כתבתי לעיתון הילדים "משמר לילדים". בין היתר החלטתי לאסוף חומר על הדרוזים כדי לאגדם לחוברת מיוחדת על הדרוזים. לצערי החוברת לא יצאה לאור וכך נשמר אצלי חומר מרתק על הדרוזים. הקשר שלי לדרוזים הוא רב שנים. בילדותי אבי עבד במפעל של הקיבוץ שהגיעו אליו לעבודה כמה נערים דרוזים מדלית אל כרמל ,אבי ( משה בריל ) אימץ אחד מהם 'באשה' - ועזר לו בכול אשר עשה. הנער הדרוזי הפך היום לסב גאה ועד היום הוא ממשיך לעבוד במפעל וממשיך את הקשר המיוחד הזה עם משפחתנו. הרשימות האלו  מקודשות לכם 'באשה 'ו'סמיר' ועוד רבים מכם שעבדו ועובדים במפעלי הקיבוץ...

על הדרוזים לחוברת ל'משמר לילדים':

פתח דבר
יום אחד החלטנו לבקר בדליית-אל-כרמל השכנה, כפר דרוזי גדול ופורח. הנסיעה במעלות הכרמל מרוממת את הנפש; עצי הזיתים נטועים בסדרות ישרות, מטופחים ומטופלים.
ברגע שהגענו לכפר התחלנו לנשום את ריח המזרח, השוק היפהפה קרץ לנו מכל עבר.
כל חנות מתחרה בחברתה, סחורות מכל הגוונים ומכל הסוגים: חולצות, שמלות, שטיחים, קנקני קפה ועוד.
הוצאנו את הארנק והתחלנו במסע קניות. לא נספר מה קנינו וכמה הוצאנו, אבל לאחר שעתיים של סיבובים בין כל שכיות החמדה הללו, התעייפנו ונכנסנו למסעדה לקנח בארוחה מזרחית, פיתה עם חומוס -  על הכיפאק! 
בחזרתנו הביתה שאל לפתע גידי: "בעצם מי הם הדרוזים?"
כאן הסתבכנו כי התשובה הייתה מונחת לנו בכיס.
הסברנו לגידי שכדי להשיב לו באופן מעמיק ורציני, צריך זמן, וספרים, ולשוחח עם אנשים, בקיצור, לעשות מחקר מקיף יותר.
כך באמת עשינו. שוחחנו, קראנו והתרשמנו. על כך תקראו בחוברת המוקדש לנושא הדרוזים.

בתחילה שאלנו את עצמנו שאלות רבות כמו: האם הדרוזים הם שבט? עם? או כת דתית? מהי הדת הדרוזית? האם הייתה פעם לדרוזים ממלכה עצמאית? האם יש משהו משותף בין מנהגי הדרוזים למנהגי היהודים? האם יש שפה דרוזית? דגל דרוזי? ככל שרבות השאלות, כך רבות התשובות. על חלקן נשיב ועל חלקן תנסו אתם 
ללמוד ולחקור.

ציור מתוך הספר על בנימין מטודלה

מקור הדרוזים

העדה הדרוזית היא מיוחדת במינה בקרב העדות במזרח התיכון ואחת הגדולות בארץ.
הדרוזים הם אומה "חדשה" בהיסטוריה האנושית וקיימים 900 שנה בלבד. באו לעולם בראשית המאה ה- 11, על רקע ויכוחים דתיים בתוך האיסלם.
פרט לדתם, ניחנו הדרוזים כקבוצה גם בייחוד חברתי ותרבותי.
אין הם מתערבים בשכניהם ואין הם מתייחסים לעצמם כעם.
אחד התיאורים הראשונים על הדרוזים כתב הנוסע היהודי המפורסם בנימין מטודלה, שעבר וחקר ברחבי העולם הגדול את גורלם של היהודים.
"צידון היא עיר גדולה ובה כעשרים יהודים וקרוב מהם, כעשרה מילין אומה, נלחמים עם אנשי צידון, היא האומה הנקראת 'דורזיאן'. אין להם שוב דת, ויושבים בהרים הגדולים ובנקיקי הסלעים, ואין מלך ואין שר שופט עליהם, כי מעצמם יושבים בין ההרים והסלעים ועד הר החרמון גבולם מהלך ג' 
ימים. . .  ואין ביניהם יהודים, כי אם באים ביניהם בעלי אומנות וצבעים יהודים ויושבים ביניהם וחוזרים לבתיהם והם אוהבים ליהודים, והם קלים על ההרים ועל הגבעות ואין אדם יכול להילחם עמהם".

כבר בנימין מטודלה חש ביחס המיוחד הנרקם בין הדרוזים ליהודים בהרי הלבנון.
בתקופות העלייה הראשונות לארץ-ישראל רוב הריכוזים היהודיים בגליל היו בתוך יישובים דרוזים שנתנו להם מחסה.
לדרוזים אין שפה משלהם, הם דוברי ערבית. יש בהם תערובת של סורים, פרסים, כורדים והערבים.
הדרוזים עצמם מייחסים את מוצאם לשבטים ערבים מן המדבר, שהתגוררו זמן רב בדרום פרס.
סודות הדת הדרוזית ידועים רק לאנשי דת הנקראים "העוקאל" ("החכמים"). חלקה השני של העדה, דרוזים שסודות הדת לא ידועים להם נקראים "הג'והאל" ("הדיוטות").

ל"הדיוטות" מותר לדעת רק דברים חיצוניים המתבטאים במסורת ההתנהגות הדרוזית כמו: יושר, טוהר מידות, נדיבות ושמירה על הכבוד.
ה"ג'ואהל" הדרוזי (הכפרי הפשוט או אף המלומד) נחשב אצל הדרוזים כשומר על ארמון יפה מבחוץ, ארמון רוחש סודות כמוסים מבפנים שלא ידועים לו. וכך נולד הוא ומת כדרוזי שאינו יודע דבר על דתו הדרוזית.

אין פגיעה גדולה יותר בדרוזים מאשר חדירת זרים לסודות ספריהם, וכל שכן -  גניבת ספריהם.
הרבה מקרי רצח ונקמה, וגם מרידות, פרצו על רקע תפיסת ספריהם הקדושים של הדרוזים בידי זרים.

האמיר פחר א דין

לשרת בצה"ל זה כבוד!

בני עדות הנחשבים למיעוט בארץ הם הבדואים, הדרוזים, הצ'רקסים וכן הערבים (מוסלמים ונוצרים).
 אך קיים הבדל קטן-גדול ביניהם: הבדואים, הדרוזים והצ'רקסים משרתים בצה"ל. לעומת זאת, הערבים המוסלמים והנוצרים פטורים משירות זה.
כדי להבין מדוע הגיעו מנהיגי העדות הללו לשיתוף פעולה כה חשוב עם מדינת ישראל, צריך ללכת כמה שנים אחורה ולחזור לתקופת מלחמת השחרור.
 בתקופה זו נוצר מרקם עדין בין הדרוזים, הצ'רקסים והבדואים לבין היישוב היהודי שסבל כמוהם מהפורעים הערביים, וכן מיחידות הצבא הערבי שפלשו לאחר מכן לארץ וניסו לכובשה. 

הפעם נספר על הדרוזים, אם כי סיפור גבורתם של הצ'רקסים והבדואים ותרומתם למדינה, לא נופל מסיפורם. 
הכול החל בשנת 1936, כאשר פרץ המרד הערבי הגדול (קדם למלחמת השחרור), במהלכו תקפו כנופיות ערביות לא רק ריכוזי אוכלוסייה יהודית בארץ, אלא גם כפרים דרוזים.
הערבים רצו ללחוץ על הדרוזים -  לשתף עמם פעולה, ורצחו את שיך חסן אבו-רוקן שפעל רבות למען שיתוף פעולה בין הדרוזים ליהודים.  
אלא שתוצאת הרצח הייתה הפוכה: שיך  לביב אבו-רוקן, דודנו של השיך הנרצח, ריכז סביבו עשרות צעירים דרוזים, שנשבעו לקשור את עתידם וגורלם עם היישוב היהודי, ולנקום את נקמת דמו של השיך הנרצח.

שיתוף הפעולה הביטחוני בין הדרוזים למפקדת ההגנה בא לביטוי בעיקר בתחום המודיעיני. סיפורו האישי של ח'ליל קונטאר, תושב עוספיה, ממחיש יפה פעילות זו.
 במלחמת השחרור, הכפר הערבי-מוסלמי איג'זים נמצא סמוך לעוספיה. אנשי כנופיות, בפיקודו של קצין 
לבנוני -  פאזי אל-קאוקז'י -  איימו משם על כפרי הדרוזים שעל רכסי הכרמל.

קונטאר נשלח לכפר איג'זים לבחון היכן שוכנת מפקדת הכנופיות. במבואות הכפר הוא פגש עשרות נשים מלקטות עשבים. "אני דרוזי מהר הדרוזים", הציג עצמו בפניהן, כשהוא מעמיד פנים.
"באתי לעזור לצבא ההצלה" (כך נקראו הכנופיות הערביות).
הנשים ענו לו: "אתה איש זר ולא ייתכן שדרוזי ייכנס לכפר הזה. מוטב כי תסתלק מכאן!". קונטאר לא שמע להן, נכנס לכפר ופגש אנשים חמושים בנשק. כאשר בירך אותם ב"שלום עליכם אחים", איש לא ענה לו.
הוא לא נבהל מקבלת הפנים הצוננת ואמר: "באתי לראות את מפקד הצבא שלכם, יש אתי עשרים דרוזים מהר הדרוזים שרוצים לעזור לכם".
באומרו זאת, עורר את חשדם של הערבים, הם לקחו אותו למפקדם  שציווה להפשיטו ערום ולחפש על גופו סימן של "ההגנה".
לאחר שעשו זאת ולא מצאו שום סימן, שמו אותו בבית מעצר ואמרו לו שהוא כופר ובוגד.
לאחר כמה ימים הוציאו אותו ארבעה אנשים חמושים והובילו אותו לעבר חושה מחוץ לכפר. הדרוזי היה בטוח שעומדים להרוג אותו, והצליח לברוח לכיוון הוואדי.
הארבעה ניסו לרדוף אחריו אך הוא היה זריז מהם והצליח להימלט כשבידו המידע על מיקומה של המפקדה. הודות לו הצליחו אנשי ההגנה להסתער עליה ולחסלה.

טוביה לישנסקי מפקד גדוד המיעוטים חבר קיבוץ עין השופט

מיד לאחר הכרזת המדינה גייס גיורא זייד (בנו של אלכסנדר זייד "השומר" המפורסם) מתנדבים דרוזים מכפרי הכרמל והפעילם  כנגד כפרים ערבים שהתכלו ליישובים הדרוזי והיהודים כאחד.
לא כל היישוב הדרוזי היה מוכן לסייע "להגנה" ולישראל. רוב בני העדה לא נקטו עמדה ולא נקפו אצבע, אלא המתינו בשקט. היו כאלה שלא הסתירו את התנגדותם וניסו להסית את אוהדי ישראל. 
הם היוו סכנה.
הדרוזים אוהדי "ההגנה" ביקשו לקבל נשק כדי לעמוד גם בלחץ הפנימי, אך נשק באותם ימים היה יקר המציאות והפיקוד העליון לא האמין בהם.
משה כרמל, מפקד חיל הצפון, שאל את גיורא זייד: "מה יקרה אם הדרוזים ייקחו את הרובים ויברחו?"
גיורא זייד היה מוכן לערוב אישית שדבר כזה לא יקרה.
כרמל השתכנע והנשק ניתן כאשר איימו הערבים על כביש חיפה תל-אביב ועל כפרים דרוזיים וצריך היה לחזק את הגנתם. בהדרגה גדל מספר הדרוזים המתנדבים שארגן גיורא מעוספיה ודלית-אל-כרמל עד שהתגבש ככוח שבעזרתו ניתן היה לפשוט על הכוחות הערביים.

הסיפור הבא אינו קל, במיוחד לדרוזים, שיש ביניהם הטוענים שאינו אמת.
באוקטובר 1948 הוכרז במפקדת הפלמ"ח על מבצע "חירם", שמטרתו הייתה לגרש את "צבא ההצלה" מהגליל. הייתה זו טבילת האש הראשונה לפלוגה הדרוזית, טבילת אש שנסתיימה במרחץ דמים.
סוכם מראש עם מנהיגי הכפרים הדרוזיים ג'ת וינוח שהם לא יילחמו, אלא יקבלו בזרועות פתוחות את אחיהם הדרוזים, לכן במפקדת הפלמ"ח לא דאגו כל-כך ליכולתה הצבאית של היחידה הדרוזית ולרמת אימוניה (שלא היו גבוהות במיוחד).
אך לא כך התפתחו הדברים. כנראה מבצעי הפעולה נפלו קורבן לבגידת אחד ממנהיגי הדרוזים שגילה את פרטי התכנית למפקדי "צבא ההצלה" של קאוקג'י.
בבוקר נשלחה לעבר היחידה הדרוזית, שהייתה פרושה על רכסי ההרים סביב הכפר ינוח, קבוצה גדולה של נשים וילדים שהתחזתה למשלחת המקבלת פניהם של תושבי ינוח.

מטה היחידה הדרוזית- אמנון ינאי טוביה לישנסקי ששון אליהו חיים לבקוב

הדרוזים בפלוגתו של גיורא זייד לא היו מסוגלים לעלות בדעתם שחבורה תמימה למראה זו, משמשת מסווה לחיילי קאוקג'י המתקדמים מאחוריה.

אסף כץ, מפקד הפלוגה הדרוזית, דיווח לאריה טפר שהיה במפקדת הפלוגה, שנשים וילדים מתקדמים לעברו. אריה טפר נתמלא חשד וציווה לירות, ולו גם באוויר, ולאחר מכן לשאול מה רוצים.
אבל כץ ענה "אינני מסוגל לירות בנשים וילדים . . ." וקולו נדם.
אלה היו מילותיו האחרונות, שכן מבין שורות הנשים והילדים פרצו חיילי "צבא ההצלה" והחלו לירות במחלקה הדרוזית.
מי שלא נפצע או נהרג, מיהר להימלט. בשטח נותר כוח קטן -  שני מפקדי מחלקות, קשר יהודי ושני לוחמים דרוזים, בני הכפר ג'וליס, ואריה טפר.
טפר נטל את הפיקוד וציווה על מפקדי הפלוגות להחזיר את חייליהם שנמלטו למשלטים. בעזרת שני הלוחמים הדרוזים בלם את התקפת האויב ובאלחוט הזמין אש ארטילרית מסוללת התותחנים של החטיבה שהייתה בקיבוץ יחיעם. מפקדי המחלקות הצליחו להחזיר את אנשיהם למשלט ובפיקודו של טפר ביצעו נסיגה מסודרת, כשהם נושאים על גבם פצועים רבים.
בשדה הקרב נותרו ארבע-עשרה מאנשיהם שנפלו חלל, ביניהם המפקד אסף כץ. החללים הובאו לקבורה בכבוד הראוי לאחר.
לאחר התאוששות הדרוזים מהמכה שהונחתה עליהם, הוקמה יחידת מיעוטים חדשה שפיקד עליה טוביה לישנסקי.
יחידה זו כללה דרוזים, צ'רקסים ובדואים. טוביה עבד קשה עם חייליו להשלמת האימונים ולבניית יחסים יפים עם מנהיגי העדות.
היחידה נקראה ה- 300, כשמספרה הסידורי הפך לשם דבר בצה"ל. על יחידת המיעוטים הוטלו משימות ביטחון שוטף, סיורים לאורך הגבול, מניעת חדירות של מסתננים מירדן וממצרים.

משימות אלו כמו נתפרו במיוחד למען אנשי המיעוטים, משום שהכירו את אורחות חייהם של השכנים הבדואים -  דיברו בשפתם והיו מסוגלים לעלות על עקבות ולפרש נכונה את קולות הלילה. 
כיום אין יחידת מיעוטים נפרדת. החיילים הדרוזים פזורים כמעט בכל יחידות צה"ל. יש מהם שהגיעו לדרגות בכירות מאוד, ויש שמסרו את נפשם במלחמות ישראל, ובכל שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל אנו חולקים להם כבוד. 
עד היום יש חילוקי דעות בקרב העדה הדרוזית -  האם יש לגייסם לצה"ל. יש צעירים המתנגדים לגיוס, אך הרוב מתגייסים ועושים את המוטל עליהם.

חיל הפרשים הדרוזי ביום העצמאות הראשון בחיפה