לדרוזים באהבה (חלק ב)

הדגל הדרוזי

( יש לקחת בחשבון שהחומר שמופרסם כאן נאסף בשנות השמונים- יכול להיות שעם השנים שעברו , השתנו המנהגים ויש דברים שהיו נכונים אז והיום הם לא ..)

סיפור הדגל הדרוזי

הדגל הדרוזי, אינו דגל כפי שכולנו מכירים -  דגל השייך למדינה ובהנפתו יש משום הכרזה על לאום המדינה. עד לפני שנים אחדות נשא הדגל הדרוזי צביון דתי בלבד, והונף אך ורק בחגיגות דתיות. 

הדגל הדרוזי הונף לראשונה ב- 1921, בהר הדרוזים, כאשר פרץ מרד הדרוזים כנגד המנדט הצרפתי. במרד זו נטלה חלק כל האוכלוסייה הדרוזית בסוריה. הלוחמים הדרוזים נודעו כנוקשים ואמיצים.
מול הצרפתים, אנשי המערב -  שהיו מצוידים בנשק מודרני של אז -  ניהלו הדרוזים מלחמה קשה ועקובה מדם.
סיפורי גבורה עממיים מאותה מלחמה סופרו במשך שנים, נרשמו ועברו מאב לבן. אחד מהם, "סיפור הדגל", יסופר להלן.

למשפחה דרוזית באחד הכפרים היו חמישה בנים צעירים.
הפרשי הגילאים ביניהם היו קטנים. כולם היו לוחמים בשורות המרד, השתתפו בקרבות רבים ויצאו מכולם בשלום. 
יום אחד התכוננו הדרוזים והצרפתים לקרב גדול שעשוי היה להכריע את המערכה. 
ההסתערות החלה עם שחר, במקום הקרוי "אלמזרעה".

הצעיר מבין חמשת האחים שנמצאו עם הלוחמים נשא את הדגל הדרוזי המעוטר בחמישה צבעים: ירוק, לבן, אדום, צהוב וכחול בצורת מלבנים, אחד על השני -  ועליהם מצויר מגן דוד.

בקרבות היו רגילים הלוחמים לתקוע את הדגל בזירת הקרב. כשהחלה ההסתערות, ירד האח הצעיר מעל סוסו ורץ לעבר מקום בולט כדי לתקוע את הדגל. בעשותו זאת, נקלע למארב צרפתי שירה לכיוונו בנשק אוטומטי -  והרגו.
האחים שנמצאו בזירת הקרב ראו במו עיניהם את אחיהם מתמוטט כשבידו הדגל.
הבכור רץ בכל כוחו אל אחיו ולתדהמת רואיו תפס את הדגל כדי שלא ייפול, בלי להעיף מבט אל אחיו המתבוסס בדמו. צרור שני שם קץ לחייו כשהוא אוחז בדגל בשתי ידיו.
כהרף עין הגיע האח השלישי למקום בריצה והחל לתקוע את הדגל עמוק באדמה. אבל המארב קטל גם אותו, והוא נפל על אחיו הבכור כשידו אוחזת במוט הדגל. וכך עשו גם הרביעי והחמישי שמצאו את מותם כשהם נופלים זה אחר זה וסוגרים כטבעת של בני-אדם, אחים, סביב הדגל הדרוזי לבל ייפול.
הם מתו תוך אמונה שהדגל יחיה.

וכפי שמתואר בסיפור, הדגל הדרוזי בעל חמישה צבעים המסמלים על-פי המסורת הדתית את חמשת הנביאים הקדושים לדרוזים. שמות ארבעת הנביאים אסורים לפרסום.
רק על נביא אחד מותר לספר והוא יתרו-שועייב, אותו מסמל הצבע הירוק והוא גם הצבע השולט והמוביל בדגל.
על פי המסורת העממית יש פירוש לצבעי הדגל. הצבע הירוק הוא צבע החיים, הפריון והשלום; הצבע האדום -  צבע הנקמה: אם אינך מקבל את הושטת ידי לשלום, ננקום בך;
הצבע הצהוב -  צבע המוות: אם הושטתי לך יד ולא קיבלת, מגיע לך המוות; הצבע הכחול הוא צבע הקיום; והצבע הלבן מסמל את השלום והטוהר.
בעבר הונף הדגל הדרוזי אך ורק בעלייה לרגל -  הזייארה, בחגיגת נבי-שועייב.
כיום הפך הדגל לחילוני יותר, והוא משמש לסמל המסחרי של הדרוזים. אפשר כבר לראותו כמדבקות במכוניות ובשמחת אוהדי כדורגל.

עליית הדרוזים לקבר יתרו

אגדות ואמונות אצל הדרוזים

הצבע הכחול
האגדה מספרת שבעולם קיימים שני כוחות: הטוב כנגד הרע. המלאך כנגד השטן, כשכל אחד מהם מנסה לדחוק את השני. המלאך שולט בשמים ומרחף במרומים והשטן מסתובב עלי אדמות.
 בהתקרב השטן אל הבתים כדי לחדור פנימה, הוא נתקל בצבע הכחול וחיש מהר חושב שהוא הגיע לשמים כחולים, מקום משכן המלאכים, בורח מפניהם, וכך הבית ניצל.

צורת כף היד שתולים לילד
מסופר שצורת כף היד היא כדי למנוע התקרבות הרע לילד.
הכף דומה לתמרור "עצור!", וכך לפני שמגיע הרע לילד, הוא נעצר וחוזר אחורנית. מאידך, כף היד מסמלת את הנדיבות -  נדיבות האל המתבטאת במתן הטוב לילד.

פיזור אורז בשמחות
אמונה זו מסמלת את השפע והטוב שבחיים.
כדי שהשמחה תהיה שלמה, חייבים להתברך בשפע ולכן מפזרים את האורז על האנשים ממקום גבוה. כאשר אמונה זו החלה להתפתח  החלו לפזר גם כל מיני מוצרים יקרים כמו: גרגרי קפה, ממתקים וכו'.

אוהל תירותי לאירוח דרוזי

הכנסת אורחים
הדרוזים מצטיינים בהכנסת אורחים.
כל אורח שנכנס נהנה מכל טוב ומאווירה ביתית. שתיית הקפה היא הדבר העיקרי באירוח וניתנת בשני אופנים: הגשת קפה מר וקפה מתוק.
הקפה המר מאפיין את משקה הזקנים ומוגש בכמות של לגימה אחת, והקפה המתוק, "חלוה", מוגש לאורחים צעירים בכלל ולזרים בפרט.
הדרוזים מכנים את עצמם "בני מערוף" ("בני חסד"). ובאמת, כפי שציינו -  מסבירי פנים הם לאורח הבא בצל קורתם.

הקדמה לפרק האירוסין

לפני שנספר איך מתארסים ומתחתנים הדרוזים, נקדים כמה מילים ונספר על מנהגי הדת הדרוזית.
הדת הדרוזית אוסרת איסור מוחלט על בניה להינשא לנערות מעדות אחרות, ולהפך.
כל מי שעובר על החוק הדרוזי הזה, מנודה מהעדה הדרוזית, מכפרו וממשפחתו.
לא מעט צעירים דרוזים נאלצים לנטוש את כפריהם, לוותר על קשריהם עם ההורים ולעבור למקום אחר, המרוחק מריכוז דרוזי.
איסור זה כבר קיים שנים רבות. גם זקני הדורות שחיפשו דרך ללכד את העדה הדרוזית, הגיעו למסקנה שרק נשואים בתוך החמולה מביאים לקרבת דם ואהבה הדדית.
נתון זה סייע לדרוזים לעמוד בהתקפות שהתנהלו נגדם. מכאן, כאשר דרוזי נשא אישה זרה, היא מנעה ממנו ומילדיה להצטרף למערכה, דבר שגרם לכישלון הדרוזים באותה מערכה. לעומתה, האישה הדרוזית עודדה את בעלה לצאת לקרב.

המחלל בחתונה דרוזית

מלידה ועד מיתה . . .

כשנולד ילד במשפחה דרוזית, אין ההורים מייחסים חשיבות רבה לכך אם זו בת או בן. כל ילד הוא אושר למשפחה. לבן בגיל שבוע או שבועיים, בהתאם למצב בריאותו, עושים ברית-מילה.
אין טקס מיוחד בעת הכנסת הבן לברית. לאחר הולדת התינוק, הוא מקבל משקה חריף עם אגוזים במשך 40 יום.
כאשר צעיר דרוזי מגיע לפרקו ומחליט להינשא, הוא פונה לאמו ורומז לה על רצונו זה.
האם בודקת את בקשתו, וכאשר היא משתכנעת שבחירתו של בנה מתאימה, היא מעלה את השאלה בפני בעלה ומבקשת את הסכמתו.
האם מגייסת את כל אמצעיה להגשמת מטרתה, שולחת את בעלה לגשש אצל אבי הבחורה, היא ובנותיה בודקות את העניין עם הבחורה ואמה.
כאשר הן מצליחות להשיג את הסכמתן לנישואין, מרכיבים משלחת ממכובדי הכפר ובראשם האימאם (שהוא מעין רב מקומי) כדי שיבקרו את הורי הכלה ויבקשו את ידה באופן רשמי. באותה פגישה דנים על תנאי ההתקשרות ועל מועד האירוסין. הורי הכלה חייבים להודיע למשלחת על מבוקשם בעניין הכתובה,שיש לו השלכות על בניית הבית או מקום המגורים לזוג הצעיר, מספר השמלות שיקנו לכלה וכמות תכשיטי הזהב. בתום הפגישה מודיעה המשלחת להורי החתן על הסיכום, והללו מעבירים להורי הכלה את הסכמתם, שוב, באמצעות המשלחת.
ביום האירוסין מתלבשים הורי החתן והכלה בלבוש חגיגי. החתן וחבריו עורכים סיבוב בכפר ומזמינים את המבוגרים וכולם יחד מתייצבים בביתו של אבי החתן, משם עוברת השיירה לבית אבי הכלה.

בדרך לבית החתן

משפחת הכלה מזמינה את הנשים. האימאם (ראש הטקס) שואל האם אפשר להתחיל בכתובה, אבי הכלה משיב בחיוב, האימאם  פונה לשני גברים, בני עשרים ומעלה, ומבקש מהם שילכו אל הכלה ויבקשו ממנה הסכמה בעניין אירוסיה. הכלה חייבת להשיב -  כן או לא.
אם היא משיבה בחיוב, מתבצעים האירוסין. אם מסרבת (וזהו דבר די נדיר), האירוסין לא מתבצעים.
שני הגברים הצעירים חוזרים למקום מושבם של האימאם והאורחים, עומדים בפני הקהל כולו ומכריזים את אשר שמעו מפי הכלה.
לאחר מכן האימאם מתחיל בעבודתו, קורא תפילה דתית, מאחל מזל טוב למשפחות, וחברי החתן ומשפחתו מחלקים כיבוד לנוכחים.
במשך שבוע ימים מקבלים הורי החתן והכלה אורחים וידידים שבאים לביתם לאחל מזל טוב לזוג הצעיר. חוקת האירוסין מונעת מהחתן לבקר אצל ארוסתו במשך כל השבוע הראשון.
רק ביום השביעי הולכים בני משפחת החתן לבית הורי הכלה, לקבלת הפנים הגדולה. כאן משתתפת הכלה ומברכת את באי הטקס ב"אהלן וסהלאן", מושיבה את החתן והוריו ומחלקת להם כיבוד ושתייה. החתן מגיש לארוסתו מתנה יקרת ערך, לפעמים צמיד יד או שרשת עשויה זהב.
ההורים ושאר בני המשפחה מעניקים סכומי כסף. הכסף שייך לכלה והיא רשאית להשתמש בו כרצונה. הדת הדרוזית אוסרת איסור חמור על הורי הכלה לקבל מוהר או כל פרוטה מכספי הכלה. תקופת האירוסין נמשכת לפעמים שנה ולפעמים אף יותר.
החתונה
כאשר נקבע יום החתונה, הורי החתן מתחילים בהכנות שבועיים מראש: מדפיסים הזמנות, קונים כבשים ועוסקים בכל הקשור לכיבודים וריהוט ביתם של בני הזוג.
שבוע לפני החתונה מחלקים הזמנות לכל תושבי הכפר ובאמצע השבוע מתחילים חבריו של החתן לבקרו בביתו, לשיר ולרקוד. כך נוהגות הנשים אצל הכלה, והשמחה נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה.
בערב שבת באים כל המוזמנים לביתו של החתן כל  ורוקדים עד חצות, המארחים מגישים ארוחת ערב חגיגית ומחלקים "חינה" לצעירות.

אחת מבנות המשפחה לוקחת על עצמה לעשות "חינה" לחתן ולכלה, ולפי הנוהג צובעת ב"חינה" את כף ידו השמאלת של החתן ואת כף ידה הימנית של הכלה. בערב יום החתונה מגיעות מתנות מהחברים, הן לחתן והן לכלה. בני המשפחה המקורבים מביאים כבשים ועזים, שקי אורז וסוכר להורי החתן ובכך מגלים הדרוזים עזרה הדדית.
בשבת בבוקר, הוא יום החתונה, מתאספים כל בני המשפחה והאורחים, אוכלים ארוחת בוקר, לאחריה מוזמן החתן לאחד מחבריו, וכל הצעירים מתאספים ברחבת דירת המארח, מכניסים את החתן לחדר האמבטיה ורוחצים אותו.
לאחר מכן מביאים את החתן לרחבה או לבית גדול, כל הנוכחים עומדים סביבו במעגל ותוך כדי שירה בציבור מקצר ספר את שערותיו ועל הקהל מסביב ממטירים בושם ופרחים.
בשעות הצהרים מתיישבים כל המוזמנים סביב שולחנות ערוכים ואוכלים ארוחה מכובדת, במקביל נשלח אוכל  לכלה ולחברותיה. בתום הסעודה החגיגית מרכיבים את הכלה על סוס מקושט ויוצאים בתהלוכה גדולה, כאשר בראשה צועדים המכובדים, ומביאים את הכלה לביתו של החתן.

כשהכלה מגיעה לפתח הבית, היא מדביקה חתיכת בצק בדלת הכניסה, מתיישבת בחדר על כיסא מיוחד והבנות רוקדות סביבה. החתן אף הוא מובל בתהלוכה ובבואו לפתח הבית הוא מדביק חתיכת בצק מעל לבצק שהדביקה כלתו. החתן נכנס פנימה, ניגש אל כלתו ומסיר את הצעיף מעל פניה או מגיש לה זר פרחים. לאחר מכן יוצא מהבית ומושיט יד לכל הנאספים כאות של תודה. 
לאביו הוא ניגש ראשון ומנשק את ידו.
בערב מתאספים כל בני המשפחה ורוקדים ריקוד דבקה ארוך. כל אנשי הכפר באים לאחל לזוג מזל טוב ומביאים מתנות. החתן חייב לרשום את כל נותני המתנות כדי שבבוא העת, כאשר הם יחתנו את בניהם, יוכל לגמול להם.

וביום אבל

הדרוזים מאמינים בהישארות הנפש לאחר המוות ובגלגול נשמות, לכן אינם מקפידים בקבירת המת. לפני הקבורה רוחצים את המת ועוטפים אותו בתכריכים.
משעת המוות ועד שעת הקבורה יושבות הנשים ליד המת ומקוננות. מספר מומחיות חורזות שירי קינה לכבודו של הנפטר.
האבל נמשך רק עד שעת הקבורה. הנשים אינן נוכחות בה. משפחת הנפטר אינה סועדת את סעודותיה בביתה אלא בבתי זרים. מבחינה דתית אסור להתאבל על המת, אבל ישנם אנשים המושפעים מהחיים המודרניים ומקיימים ארבעים יום אבל לאחר המוות.