על הספר - לעכב את הקריעה - של מוקי צור- מאמרים ושירים של אבא קובנר

אבא קובנר- איור חיים טופול -לקוח מהויקופדיה

    אבא קובנר האיש בעל אינטואיציה כמעט נבואית

נבואה זה מצב שבו אדם רואה את שיקרה בעתיד ובעקבות ראייתו מגיע להחלטה. לאבא קובנר זה קרה כמה פעמים, אומר מוקי צור, שקובץ מאמרים ושירים של קובנר בעריכתו ראה אור לאחרונה. החוש הנבואי הזה פעל לפני השואה ולכן קובנר היה הראשון שקרא למרד בצורה מפורשת.
"באחת הרשימות שלו הוא כאילו ראה את רצח רבין מתממש. בתיאור אפשר אפילו להבחין ביגאל עמיר, רק חסר השם. הדברים נאמרים מתוך מפוכחות נוראה, אפילו נרות נשמה אפשר למצוא שם".

עופרה בריל, "הדף הירוק", 24.9.1998

תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

בארץ, בתנועתו הקיבוץ הארצי השומר הצעיר היה אבא קובנר ז"ל בגלות, אומר מוקי צור, שספרו "לעכב את הקריעה", ובו קובץ מאמרים ושירים של המשורר קובנר ראה אור לאחרונה.
הבעיה הזו לא הייתה אופיינית רק לקובנר, אלא לכל מי שהיה אישיות חשובה מבין לוחמי הגטאות. "האנשים בארץ היו מבוהלים מהדמויות האלה", מסביר צור. "זה בהחלט איים עליהם ואפשר לראות זאת ביחסים בין קובנר ל-מאיר יערי, כמו ביחסים בין אנטק ל- טבנקין. 
קובנר היה גולה בתנועתו, אך מעולם לא עזב אותה, לא עשה מהעניין משחק פוליטי. האפשרות לעבור לתנועה אחרת ולהוציא בה את כל כעסיו, לא עלתה בדעתו. גם תנועות אחרות היו חשדניות כלפיו, תמיד חשדו בו שהוא איש השומר הצעיר ובאותם ימים ל'השומר הצעיר' היה מקום מאוד מסוים במפה הפוליטית. נוסף לכך, שירתו הייתה שירה קשה, קשה לפענוח. כמשורר ניצול שואה הוא הבין יפה שאינו יכול לכתוב כתיבה נתן זכית – על הבית ועל העיר. הוא גם לא יכול לכתוב שירה עם הפאתוס האלתרמני, כי הפאתוס לא יציג את המציאות".

חברי המחתרת מגטו וילנה

מי היה אבא קובנר?
צור: "קראתי לו איש הרנסאנס שהגיע לתקופה הלא נכונה. כמו אנשי הרנסאנס יש בו המון מתח, אמונה ואמירה מדויקת כאמן, שהתחיל באמנות פלסטית ועבר לשפה. אבא קובנר היה מנהיג נוער, פיקד על יחידות פרטיזנים יהודים ובהגיעו לארץ במלחמת השחרור שימש כקצין תרבות של גבעתי.
אבא היה איש קיבוץ וזה חלק בלתי נפרד מאישיותו, ועוד דבר בולט מאוד באישיותו, הוא היה איש בעל אינטואיציה כמעט נבואית. לא הייתה בו אמונה באלוהים, אבל בקטעים מסוימים ביצירתו הוא יצר יצירה קנונית ואי אפשר ליצור יצירה קנונית בלי להכיר את המקורות. הוא היה בעל ידע ואהבה אדירה למקורות התרבותיים ולשפה, לא רק למקורות אלא גם לתמונות, למצבים ולטיפוסים של העם היהודי בגולה. הכתיבה שלו הייתה מאוד אישית, כאילו התכוון לעשות מעשה כתיבה שיישאר אלמוני, כאילו לא שלו.
יש בו הרבה מסכות, הרבה מאוד כיסויים ומפתחות סודיים, לכן המשפט "מפתח צלל" הוא בעיני מלת מפתח להבנת שירתו. לא משום שרצה לכתוב אותה כחידה, אלא משום שלא הייתה לו דרך אחרת. באחת ההזדמנויות הוא אמר במפורש – כל משורר רוצה להיות מובן".

משהו שאני קורא לו אגרוף קמוץ

היה לו חוש הומור?
"קשה להגיד הומור במובן שאנחנו מייחסים להומור. רוך, כניעה, קבלת הדין, בנוסח הזה זה לא היה. הייתה לו ראיה חמה ואנושית ומאוד מיוחדת. בחצר הקיבוצית מסתובבים המון טיפוסים שבדרך כלל לאנשים אין סבלנות אליהם ולא מרגישים שיש משהו מיוחד בדמות שלהם. לאבא היה הכישרון לגלות אותם. היה לו כישרון להיות מאוד עממי, ליצור קשרים ולדבר עם כולם, אך תמיד נתן תחושה של ריחוק, כאילו הוא נמצא פה ולא נמצא פה בעת ובעונה אחת.
לאנשים מסוימים זה מאוד הפריע, למקורבים לו יותר זה היה הוא. אפשר לומר על אבא קובנר שידע לקבל החלטות מעבר לאופק האנושי הרגיל".


איזה סוג של החלטות?
"עוד כשהיה עלם צעיר הגיע למסקנה שהולך להתבצע פתרון סופי. הוא צפה את המהלך הזה ב-1942, ממש סמוך לזמן שההחלטה התקבלה. לא היו לו שום נתונים בסיסיים, אבל הוא הגיע למסקנה הנוראה הזו. אנחנו מכירים עוד כמה אנשים שהגיעו למסקנה דומה, אבל בצורה מעומעמת. יש סיפור על אנטק, היושב בבית מרחץ ורואה סביבו המון יהודים ופתאום מרגיש שהם ילכו, הם לא יהיו יותר, משהו באינטואיציה שלו נותן לו תחושת אובדן.
 אצל אנטק זה דמוי סיוט, אצל קובנר זה הרבה יותר מפורש. לכן הוא גם היה הראשון שקרא למרד בצורה מפורשת. כשמדברים על נבואה זה המצב, מצב שבו אדם רואה את שיקרה בעתיד ובעקבות ראייתו מגיע להחלטה. לאבא קובנר זה קרה כמה פעמים. לא תמיד הוא צדק, כמו למשל בקרב ניצנים, שם הוא לא קרא נכון את המפה.
עם בואו לארץ הוא מתגייס לצבא וחש שגם פה בארץ כל אחד דואג לחצר שלו, למקום שלו, כמו שקרה בווילנה בזמן השואה. הוא פחד שמה שקרה בווילנה יקרה גם פה. יש תיאור שהוא מגיע עם מפקד גבעתי (שמעון אבידן( ללוויה של חיילים שנהרגו בקרב. אותם חיילים לחמו לא במקום שלהם אלא באו ממקומות שונים בארץ כדי להשתתף בקרב. קהל המלווים קרא לעבר מפקד גבעתי 'רוצח'. אבא היה מזועזע – למפקד גבעתי קוראים רוצח. אם כך קורה, פה הולך להיות אותו הדבר.
הוא פחד שהישובים מתפוררים, שמתחילים להיות מתחים פנימיים, שלא מתגבש שום דבר. הפתעתו הגדולה היתה, שאחרי מלחמת העצמאות קרה תהליך הפוך, שתוך כדי המלחמה הישוב התגבש. במקרה ניצנים הוא פחד שזה מה שיקרה, ההתפוררות, ולכן שגה".

יצחק צוקרמן אבא קובנר ושלום חולבסקי ורשה 1948

הוא ידע להודות בשגיאות שלו?
"פה הייתה אחת הטרגדיות של קובנר. כל ימיו אמר: 'את הקרב עושים עם אלה ששותפים לקרב'. אם העם היהודי עומד מול האויב הנאצי, אז כל העם היהודי חייב לעמוד מול האויב הנאצי וקרבות פוליטיים שהיו קודם צריך לשכוח.
אחרי שהועלתה פרשת ניצנים, אנשי ניצנים הגיבו קשה והתקיפו את 'הבכירים בגבעתי'. 
הטיעון היה, שמכיוון שגבעתי מנוהלת על ידי אנשי 'השומר הצעיר', הם העדיפו לספק יותר נשק לנגבה ובגלל זה ניצנים נפלה. על הטיעון הזה אבא קובנר לא יכול היה להתגבר. כשכבר הגיע למסקנה שהוא צריך לבקש סליחה מחברי ניצנים, לא היה לו הכוח הנפשי ומבחינה בריאותית לא יכול היה לדבר.
אני אישית הייתי כל השנים עם אנשי ניצנים, עם התחושות שלהם. מאוד תמכתי בהוצאת הספר על ניצנים. היה חשוב שהסיפור שלהם ייצא לאור. היה לי חשוב שהפרשה הזו  תיגמר בבקשת סליחה. כשערכתי את הספר, נגלו לי הדברים מזווית הראייה שלו, הבנתי את התהליכים שעבר".

מי היו יריביו הגדולים?
"היריבים שלו ממש היו אנשים, שבמהלך כל תקופת דרכו בשואה, קיבלו את הכרעתו הקודמת ולא את הכרעתו הבאה. היו לו הכרעות מאוד שונות וסותרות – מצד אחד קריאה לצאת למרד ומצד שני לתת יד למפקדו להסגיר עצמו לגרמנים, על-מנת שלא ליצור מלחמת אזרחים. הוא החליט לא לצאת ליער כדי לארגן את המרידה הגטו ובתקופה מאוחרת יותר כן ללכת ליער. בכל הגלגולים האלה ההחלטות שלו היו מאוד עקביות, אבל גם מאוד מורכבות ותמיד היה מישהו בזמן קבלת ההחלטה שאמר: 'מה פתאום לעשות את זה?'

הקושי שלנו עם העדויות לגבי השואה הוא, שאנשים שעברו את השואה לא יצאו עם הסיפור מיד אחרי, אלא גנזו אותו בתוכם שנים רבות. כששלושה יהודים שהיו באותו מקום והשתתפו באותו אירוע, אבל שתקו במשך שנים, מתבקשים לתת עדות, אין קשר בין הסיפורים, יש קשר ואין קשר. לכן הייתה התנגדות לאבא וההתנגדות מאוד הכאיבה לו".


היריבות נמשכה גם בארץ?
"ברור. קודם כל היא הייתה בארץ. כשאבא העיד על מה שקרה לו בשואה, הוא לא יכול היה לתת מחקר היסטורי, הוא סיפר על עצמו והרביזיוניסטים השתוללו מכעס. כך קרה כמעט בכל שלב שהוא עבר. נוגעת ללב השתיקה שלו נוכח ההשמצות האלו. אילו היו נותנים לויטקה אשתו להגיב, היא לא הייתה יושבת בשקט, אבל באבא היה משהו שאני קורא לו אגרוף קמוץ".

השתיקה התפרצה בשירים?
"כן. אבל זו הייתה שתיקה מאוד רועמת. כשעבדתי על הספר ניסיתי לתהות על קנקנו. התחלתי לבדוק במסמכים, לעשות עבודה היסטוריונית, לא כתחליף לביוגרפיה שלו, שעכשיו נכתבת. 
רציתי להבין את הרוח העומדת מאחורי הסיפור. בין הקטעים מצאתי דבר שהפעים אותי. אבא קובנר כאדם צעיר, שביקש לארגן את המרד, רצה שיהיה גיבוי למרד מצד הדור המבוגר יותר בתרבות היהודית.
 בגטו וילנה היה היסטוריון ומלומד גדול בתרבות היהודית – ז. קלמנוביץ'. קובנר העריץ את האיש, אבל כאשר הוא בא וסיפר לו על התכנית, קלמנוביץ' השתולל מכעס: 'איך אתם עושים דבר כל- כך לא אחראי?' מכיוון שהאיש היה בעל נטיות היסטוריוניות, על כל שהתרחש בינו ובין אבא כתב ביומנו. את היומן הוא הטמין. אחר השואה היומן נמצא וכתובים בו דברים מאוד קשים על אבא קובנר".

על חורבן אי אפשר לבנות

איך אתה מפרש את שם הספר, "לעכב את הקריעה"?
"בשבילי, 'לעכב את הקריעה' זה כפשוטו. לא להודות במוות, כי קריעה זו קריעת הבגד לפני הנפטר בבית הקברות. 
לשאוף לעצור את המוות, היה תוכן חייו של אבא קובנר.
 ההסבר הנוסף ל' לעכב את הקריעה' הוא במשמעות ההלכתית, כאשר ע' מוחלפת בא', אבל הצליל נשאר זהה: במנהגי ישראל נהוג שבשבת, כאשר קוראים את ספר התורה, מי שיש לו טענות כלפי הקהילה ורוצה למחות, מעכב את הקריאה בספר התורה.
השימוש במושג 'לעכב את הקריעה' אצל אבא היה הצד המחאתי, זה היה ערוץ המחאה שלו. הוא לא יכול היה למנוע את רצח היהודים, אבל הוא עיכב את הקריעה בכך שנתן זכות למחאה. את המשפט הזה מצאתי בשיר שכתב בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שיר שיש בו מטען אדיר".

מה הנחה אותך בבחירת החומר?
"קיבלתי ערימה ענקית של חומר. המשפחה ביקשה שאעיין בחומר כדי לראות אם יש דברים שאפשר לפרסם. ראיתי שיש פה אוצר. אמרתי לעצמי שאכווץ את החומר על- פי נטיות הלב, עד שהחומר התגבש כפי שהתגבש. היה לי ברור, שאני רוצה לתת את כל הסקאלה שביצירה שלו, אבל הקושי היה עצום, כי יש פה המון מחילות. כשהוא מדבר על השואה אתה פתאום מתחיל להבין מה הוא רוצה מהקיבוץ, וכשהוא מדבר על הקיבוץ, זה מתחיל להתקשר לעניין השואה.
יש לו משפט האומר – 'על חורבן אי אפשר לבנות'. 
שאלתי את עצמי: מה זאת אומרת על חורבן אי אפשר לבנות? אולי המשמעות היא, שכל החיים שלך היו בתוך חורבן ואתה משקיע כל הזמן מאמץ אדיר לבנות מתוך החורבן, מין מעשה סיזיפי. כאשר הדברים חודרים ואתה מבין קצת יותר את המשמעויות, גם על הקיבוץ המבט משתנה.

רוז'קה מספרת כיצד באה לקיבוצה והייתה כל הזמן עסוקה במתן עדות על השואה. כל-כך חשוב היה לה לספר ולהעיד והחברות שלה בקיבוץ כועסות – שתלך לעבוד! אדם חוזר מהגיהינום לארץ כדי לספר ולהעיד ואומרים לו תלכי למחסן. מיד זה מתקשר לתמונות מהקיבוץ שלך, כל מיני סיטואציות דומות. פה התבהרה לי האמירה של קובנר, שעל חורבן אתה לא יכול לבנות. הוא הבין שבחברה הקיבוצית והישראלית של שנות הארבעים, אחרי השואה, הייתה היסטריה של שכחה מודעת. היה ניסיון לומר – אם נלך לשם פשוט נאבד בתוך התהום, כמו אם הנאלצת לחנוק בכיו של בנה הפעוט".

אחת היצירות החשובות של אבא קובנר היא "מגילת העדות". למה כל-כך מעט יודעים על יצירה זו?
"'מגילת העדות' היא ניסיון ליצור יצירה קנונית אלמונית. 
היא באה לסכם ניסיון חיים – עדות מהשואה. בשביל יצירה קנונית כזו צריך ציבור, לא ציבור קוראים, אלא קהילת קוראים. הוא מזמין אותנו לעולם המגילות שנכתבו בתקופת המקרא ואומר-שואל: לו מחבר 'שיר השירים' היה חי בתקופת השואה, איך הוא היה כותב עליה, או מחבר 'מגילת רות' ו-'משלי'. זו יצירה ענקית.
יש בעיני חוט מקשר, המתחיל בכרוז המרד, עובר ל'יזכור' ומגיע עד ל'מגילת העדות'. 
זהו חוט היצירה הקנונית שלו. ללא ספק זו אחת מהיצירות החזקות והמפותחות ביותר – יצירה גדולה שעדיין לא פוענחה עד תום".

מיכאל קובנר מספר על אמו ויטקה קובנר 1920-2012 בעריכת יגאל וילפנד

לו אבא קובנר היה בחיים היום, איך היה מגיב לרצח רבין?"אחרי מלחמת יום כיפור באתי ואמרתי לו: אבא, עכשיו הכול משתנה.. "והוא שואל-עונה לי: למה אתה חושב כך? אני אומר לך, שום דבר לא ישתנה. כפי שנכנסתי לשואה כאיש 'השומר הצעיר' ויצאתי ממנה כאיש 'השומר הצעיר', ו- מנחם בגין נכנס 'כרביזיוניסט' ויצא כאיש אצ"ל – אם השואה לא הצליחה לשנות את האנשים, למה אתה חושב שמלחמת יום כיפור תשנה?.עניתי לו: נכון, יצאתם כפי שנכנסתם, אבל סדוקים. לא ידעתי אז שבאמירה שלו הייתה מחאה. איך קרה שהעם היהודי, אחרי כל מה שעבר עליו, ממשיך להעצים ולברוא מחדש את שרידי המפלגות, משהו הרי חייב היה להשתנות. בשבילו זו הייתה תחושת החמצה גדולה, כל אחד מתבצר בתוכו, ולא חושב שצריך להגיד – זה כבר לא רלוונטי. באחת הרשימות שלו הוא כאילו ראה את רצח רבין מתממש והוא כיוון לרצח אמיל גרינצוויג. 

בתיאור אפשר אפילו להבחין ב- יגאל עמיר, רק חסר השם. הדברים נאמרים מתוך מפוכחות נוראה, אפילו נרות נשמה אפשר למצוא שם. מה עושה בן-אדם עם אינטואיציה שמתממשת? לדעתי זהו אחד המבחנים הקשים. 

אבא קובנר לא היה מסתפק בהספד, אלא מחפש דרך פעילות ועשייה בתחום החינוך, כפי שקורה היום 'במדרשה' ש'באורנים' ובקיבוץ ' דביר '. חינוך עצמי וגיבוש הצד הקהילתי".

קובנר נלחם להביא " שכינה בחצרו של קיבוץ ". הוא נכשל?





"קשה לומר דברים נחרצים. לעיתים זה לא מה שקורה בקיבוץ עצמו, אלא במה שהקיבוץ מקרין לצאצאיו ולקהילות החיות בסביבתו הגיאוגרפית. אני מוכן להגיד, שהסתלקה שכינה מחצרו של קיבוץ, אבל לא להסיק מכך שאני רוצה להפוך את ההסתלקות הזו לגירוש. אני לא רוצה להיות צודק בדרכי זו, כפי שאינני חושב שאבא קובנר רצה שיהיה פתרון סופי, או מצב בו יהודים יורים ביהודים. את השכינה אולי אפשר לסלק, אבל את הדיאלקטיקה אי אפשר ותהליך של התרוקנות יוצר המון רעב, המון עוני לוחץ ואז אני מאמין שיהיה בו צורך בהתמלאות".

אבא קובנר עם בן גוריון