לדרוזים באהבה (חלק ג)

יוהאש ביבר

בשנת 1921 מרדו הדרוזים בצרפתים שכבשו את לבנון.

הנוצרים הלבנוניים באו לעזרת הצרפתים והבדואים נספחו לדרוזים.יוהאש ביבר כתב ספר "מרד הדרוזים".להלן קטעים מספר זה.

מארב בבקעה הלבנה

ירדנו מהדרך המוליכה אל סואידה ורכבנו במשעול טרוש אל הגבעות וההרים שהקיפו את הבקעה הלבנה. 
הדרך הייתה שוממה. 
רק מפעם לפעם נראה פרש דוהר, שולי גלימתו מתבדרים ורובהו מבריק ונוצץ בשמש. רעמת הסוס אף היא מתבדרת ברוח, וזנבו מונף אל-על. ודאי פרש קשר הוא, המעביר ידיעות.
הגענו אל הגבעות המקיפות את הבקעה ועלינו אל מקום מחבוא מתאים, בין אלונים גבוהים, שם נוכל לחכות עד שיבואו הצרפתים.

ההרים מסביב לבקעה היו שוממים, ללא נפש חיה. רק שיחים, סלעים שחורים ועצים נמוכים נראו פה ושם. השמים היו כחולים, והשמש קפחה בלי רחמים. 
ההרים היו אפופים ערפילים חיוורינים של אוויר חם העולה מן הקרקע מוכת השמש.

באמצע הבקעה התפתלה דרך-המלך אל סואידה, לבנה על הרקע הכהה שמסביב. פה ושם נראו בבקעה שטחי חוור לבן, ולכן היא קרויה "הבקעה הלבנה".
דרך-מלך הייתה שוממה גם היא. היכן האורבים? סגרתי את ההרים, הנקיקים, השיחים -  אין איש.
 רק עיטים גדולים חגו ממעל וסקרו את הבקעה למצוא בה איזה טרף -  נבלת בהמה שבשרה מרקיב ורוחש תולעים.

ירדנו מעל הסוסות, קשרנו אותן אל האלונים, ובחרנו מקומות יפים לתצפית אל הדרך והבקעה כולה. 
הגבעה שלנו הייתה מפורשת קצת משאר הגבעות ומרוחקת מעט מן הדרך. אבל גבוהה הייתה ונוחה לצפות ממנה אל המתרחש בבקעה.

שכבנו בעשב הצהוב והדלקנו סיגריות. שלמה חילק לנו מן המזון שבאמתחתו. אכלנו ברעבתנות ושתינו מן הצפחות וחזרנו לשכב במקומות התצפית שלנו.

ענן אבק נראה בפאה הצפונית של הגבעה. הענן התפשט ועלה. התקדם והתקרב אל פנים הבקעה, והנה גחה מתוכו יחידה של פרשים צרפתים, רכובים בסדר צבאי על סוסים משובחים. היו אלה סיירי הטור הצבאי של הגנרל מישהו המפורסם. 

החיילים היו לובשים מדים כחולים דהים, לראשיהם חבשו כובעים לבנים, וחלקי המתכת של כלי הנשק ואבזמי הרתמות נצצו והבריקו בשמש.

הלוחמים הדרוזים

בהגיעם אל אמצעיתה של הבקעה החלו להיכנס אליה יחידות הצבא הראשונות של גוף הטור. בראש רכבה גונדה של פרשים מובחרים, סדורים שלשות-שלשות לרוחב הדרך. אחריה, על סוס לבן ויפה, רכב הגנרל בכבודו ובעצמו. 
הוצאתי משקפת מאמתחתי וסקרתי את הטור. 
אפשר היה לראות את כובע המצחייה של הגנרל עם עיטורי הזהב שעליו, ואת סימני הדרגה הזהובים שעל כתפותיו.
אחרי הגנרל נעה עוד גונדת פרשים, משמר-הראש של הגנרל וחבר שלישיו וקציניו. אחריה התנהלו מחלקות של חיילים רגלים. 
החיילים פסעו בשורות ישרות, ילקוטי עור על שכמים ורובים מכודנים על כתפיהם. 

נעליהם המסומרות מעלות ענן אבק גדול ולבן, שהתאבך ונשאר תלוי מעל הבקעה כמו אשד מים אדיר. 
אחרי החיילים נסעו עגלות אספקה רתומות לסוסים ולפרדות, ועל מושבי העגלות עגלונים ובידיהם שוטים ארוכים.
עד עתה לא נראה אפילו דרוזי אחד. היכן הם כולם? סקרתי במשקפתי את ההרים.
אין נפש חיה.


"הרבה צבא", אמר שלמה. "פרשים וחיילים רגליים. הם זהירים מאוד. אינם מסתכנים במסע של יחידה קטנה".

"כן", אמרתי. "הדרוזים ידועים כחיילים אמיצים ונועזים ומנוסים במלחמה זעירה. הצרפתים כבר נחלו כמה כישלונות בעבר ולמדו לקח".

טור הצבא הוסיף לנוע בסדר צבאי על הדרך הרחבה, כנחש ענקי הנע בפיתולים.
הפרשים-הסיירים כבר הגיעו אל הקצה הדרומי של הבקעה, ופתאום פצחו את הדממה השלווה יריות פרועות של רובים. 
הבקעה, שלפני רגע קט דממה ושקטה, מלאה עתה קולות עמומים של הרבה יריות.

בין הפרשים והרגלים נפלו חללים ופצועים. ההתקפה הפתאומית הטילה מהומה בטור הצבא. ההרים הדוממים בחום הצהריים נגלו עתה כרוחשים חיים סמויים, ושורצים לוחמים דרוזיים ששכבו בעמדות ירייה מצוינות, מוסוות כהלכה, מאחורי כל שיח, סלע, קפל קרקע ובתוך כל חריץ ונקיק נגלה לוחם דרוזי ובידו רובה. 
הם היו חבויים להפליא בין העשבים והקוצים, והסיירים לא יכלו להבחין בהם. 
לכן הייתה ההפתעה שלמה.
סוסו הלבן של גנרל מישו דהר מראש הטור אל אמצעיתו. 
אחריו דהרו חיש אנשי מטהו ושומרי ראשו. 
יכולנו לשמוע את קריאות הקצינים והסמלים הצרפתיים, שניסו לארגן את חייליהם להגנה.
בתחילה שררה מהומה איומה. פצועים גנחו, פקודות מבוהלות הדהדו באוויר. 
פה ושם ירו חיילים ונפלו מכדורי הצלפים הדרוזים. 
פה ושם דהר סוס ללא רוכב, אוכפו מופשל על צווארו והוא נוחר, צונף ומבעט ברגליו האחריות בהשתוללות פרועה.

אחדים מגונדת הפרשים הראשונה ניסו להסתער על מדרונות ההר התלולים, אולם נהדפו בכדורי האורבים הדרוזים. חלל הבקעה המה מקולות נפץ, שריקות קליעים, זמזום נתזי סלע, גניחות פצועים ופקודות מבוהלות ונחפזות.

והנה נשמעו צווחות פראיות. חלק מן האורבים החלו להסתער במורד ההר, פגיונות בשיניהם, מנופפים חרבות בידיהם, ויורים ברובים ובאקדחים תוך כדי ריצה. 
הם הסתערו משני צדי הבקעה, מעודדים זה את זה בקריאות והאחרים מחפים עליהם בנשקם. 
המדרונות השחירו מרוב דרוזים מסתערים, ורק פה ושם הבהיק מתוך השחור הצבע הלבן של כאפיות צחורות.

הטור הצרפתי דמה עתה לנחש רוגז, המפתל טבעותיו הנה והנה. 
הפלוגות האחרות החלו להתארגן להגנה. 
הרגליים תפסו עמדות חיפוי וירו ברוביהם מטחים קצובים. הפרשים דהרו על סוסיהם לאגפים ותפסו עמדות. 
אולם המסתערים הדרוזים ניתקו חלק גדול מן הטור מגופו העיקרי, ולרוחב הבקעה נערכו עתה שני קווי לוחמים חזית מול חזית.
הצרפתים היו מבותרים לשניים, וחלקו הקטן של הטור היה מוקף לוחמים דרוזים. 
לשבחם של הצרפתים ייאמר שהם נלחמו באומץ ובגבורה. 
האנדרלמוסיה בשדה הקרב הייתה רבה ונוראה וקשה היה להבחין בפרטים. 
אולם פה ושם ראינו חייל צרפתי יורה את כדורו האחרון, ואחר-כך מסתער בכידון או בקת רובה על הדרוזי שלפניו.
 והנה, סמל ענק פצוע ושותת דם גוחן אל חברו הפצוע קשה לצדו וחובשו בתחבושת קרב. אולם הגבורה והאומץ לא עמדו ללוחמים הצרפתים המכותרים.

הם היו מנותקים, תחמושתם אזלה במהירות, ומסביבם אלפי לוחמים והם רק מאות אחדות.
חלקו השני, הגדול, של הטור החל להילחם מלחמת נסיגה: אלה יורים והאחרים נסוגים לאחור ותופסים עמדות, ואז אלה יורים והאחרים נסוגים.

חיל פרשים צרפתי מסתער

וכך עד שיצאו כולם מן הבקעה ומאחוריהם נשאר חלק הטור המוקף סביב. הגנרל החליט להפקיר את המכותרים ולהציל את עיקר צבאו.

עתה נחרץ גורל הקרב. למכותרים לא הייתה כל תקווה להיחלץ. 
פצפוצי היריות גוועו לאט לאט, והנה הונף דגל לבן במרכז הנצורים. 
קצין משופם נשא את מוט הדגל הלבן, האחרים השליכו את נשקם והרימו ידיהם. 

הנצורים נכנעו, ניצחון הדרוזים היה שלם. שמענו אותם קוראים קריאות ניצחון ושמחה ומנופפים בכלי נשקם.

שדה הקרב דמם. הקרקע הייתה זרועה חלילים. 
סוסים נחרו ופצועים יללו, גנחו וביקשו לגימת מים. רובים וילקוטי חיילים היו מושלכים בכל השטח. 
חיילים צרפתים התרוממו בזה אחר זה מעמדותיהם, השליכו נשקם ונכנעו. הדרוזים הקיפום, פירקו מעליהם את נשקם וציודם וכינסו אותם אל שטח אחד במרכז הבקעה.

"זהו זה", הפר שלמה את דומייתנו. "הקרב נגמר".

"כן", אמר גדעון חרש. "החיילים האמיצים נמנעו. הדרוזים אוספים אותם כאסוף ביצים עזובות".

"עסק ביש", אמרתי. "לך חפש את סולטן אל-אטרש עכשיו. 
מוטב לחפש רוח בהרים. בוודאי קבע את מטהו באחד ההרים. אבל לא נוכל לשאול איש מן המורדים למקומו. הם יירו בנו כמו במרגלים".

"נכון", אמר שלמה, "אם יאיר לנו המזל יתקעו בנו כדור מיד. אבל יש להניח שינסו לענות אותנו תחילה כדי להוציא מפינו סודות, ואז . . ." הוא לא גמר דבריו, אולם לפי נעימת קולו ידענו את המשכם.
"קודם כל", אמרתי, "עלינו להסתלק מכאן ולהתרחק מדרך המלך. מסתובבים פה הרבה לוחמים דרוזים".
"אני שמח שהדרוזים ניצחו", אמר מאיר'קה שהחריש כל הזמן. 
אוהבי חירות הם ונאבקים על הזכות לחיות כרצונם בארצם. אין מלחמה נעלה יותר מן המלחמה לחירות, למולדת! מי כמונו היהודים יודעים זאת. נזכור לשם מה אנו נלחמים בארץ-ישראל".


החרשנו. מאיר'קה צדק מאוד.
המזרח התיכון נחלק על המעצמות הגדולות אנגליה וצרפת לפי החוזה של סיקס-פיקו בלי לשאול לדעת העמים היושבים במזרח התיכון. 
הבריטים קיבלו את ארץ-ישראל והצרפתים את סוריה והלבנון.

לפי תכנית החלוקה הראשונה של החוזה נכללו גם האזורים הצפוניים של ארץ-ישראל בידי הצרפתים, בכללם היישובים כפר גלעדי, תל-חי ומטולה. 
רק לאחר הגנת תל-חי והמרד הערבי בצרפתים בשנת 1921 נשאר האזור בתחום המנדט הבריטי ולא נותק מן היישוב היהודי ומארץ ישראל כולה.

הדרוזים קיוו שהצרפתים יעניקו להם שלטון עצמי, לפחות בענייניהם הפנימיים. אבל הצרפתים נהגו בהם כבאזור כיבוש, אף כי נתנו להם הקלות וזכויות שלא ניתנו לאזורים אחרים של המנדט. 
עד כה גילו הדרוזים את התנגדותם בפעולות קטנות ומוגבלות למקומן, ועתה פרץ המרד הגדול.
הדרוזים אוהבי החירות יצאו להילחם על ארצם ועל כבודם נגד מדינה אדירה כצרפת, מלחמת מעטים מול רבים. 
נגד הצבא הצרפתי המאומן, המצויר והמאורגן כהלכה, יכלו הדרוזים להעמיד רק פרשים לוחמים, חמושים בנשק קל, חסרי תחמושת וציוד.
 אולם הדרוזים הם לוחמים משובחים ואמיצים מעין כמוהם; הם קלעים טובים, פרשים מצוינים, וגם כלוחמים רגליים הם יודעים יפה את מלאכתם. האזור מוכר להם ונהירים להם כל שביליו ומקומות הסתר שבו.

הדרוזים נאמנים לשיך המקומי שלהם ולמשפחה, ועל אף הסכסוכים התדירים שבין המשפחות חזקה עליהם יותר הנאמנות לעדה כולה. 
נאמנות כזו מצווה עליהם בשבע הדברות של חמזה בן עלי, מדריכם הרוחני.
הרדיפות הרבות שרדפו אותם המוסלמים, ומלחמותיהם הממושכות, בעיקר כשביססו את שלטונם בחורן, חישלו אותם לחיילים אמיצים ומנוסים. 
בעיני שכניהם נחשבים הדרוזים לא רק לאמיצים אלא גם לאכזרים.
גם היישוב היהודי בארץ סבל מידיהם לא מעט כשתקפו את צפת, ובימיה הראשונים של המושבה מטולה. אולם הם עצמם משתבחים בתואר אל-דרוז גמעה רג'אל -  הדרוזים גיבורי החיל.
לעומת יתרון הציוד והחימוש של החיילים הצרפתיים היה לדרוזים יתרון הלחימה בשטח מוכר, ויתרון הלחימה למען מטרה נעלה: עצמאות וחירות.
 אמנם ידעתי שהדרוזים אינם יכולים לנצח את צרפת, אולם יש בכוחם לגרום לה צרות ואבדות גדולות כל-כך, עד שהמלחמה לא תהיה כדאית ומשרד החוץ הצרפתי ייעתר לתת לדרוזים זכויות מיוחדות כדי שיפסיקו את הקרבות.

ההיסטוריה כבר הוכיחה שעם קטן יכול לפעמים לכפות את רצונו על עם גדול וחזק.
הרהורים אלה חלפו בראשי באותו יום קיץ חם על ראש הגבעה, בתום הקרב בבקעה הלבנה. אולם לא זמן רב הייתי פנוי להרהורים. 
חייבים היינו להמשיך במשימה. באותו רגע הרגשתי בכובד האחריות של המפקד. כולם הסתכלו בי כשואלים מה נעשה עתה, המצב נראה כחסר מוצא. לאן נלך? ועליי מוטלת החובה להחליט, ובהחלטתי תלויים חייהם של עוד שלושה אנשים. 
אנו תקועים בלב אזור סוער ומתקומם, בין לוחמים שלא יירתעו מלחיצה על ההדק.
מה לעשות? 
 

המרד הדרוזי, המוכר גם בשם המרד הלאומי הסורי או המרד הסורי הגדול (בערבית: الثورة السورية الكبرى), הוא הכינוי להתקוממות כללית שהתרחשה בסוריה בשנים 1927-1925.
המרד התרחש בתקופת המנדט הצרפתי, שהוחל על סוריה כחלק מההסדרים בין המעצמות לאחר מלחמת העולם הראשונה ובפרט ועידת סן רמו. המרד התחיל בקרב העדה הדרוזית בסוריה, המרוכזת בעיקר באזור הר הדרוזים בדרום סוריה, ומשם התפשט לרחבי סוריה.

מתוך הויקופדיה