על חפירות ומרחצאות בחמת גדר

על חפירות ומרחצאות ותנינים בגדרות – אל חמה

אמרו: כשעלה הדרינוס במעלה חמת גדר מצא קטנה אחת, בת ישראל, על מעלה שן סלע חמת גדר. אמר לה: מה טיבך? – אמרה לו: בת ישראל אני! ומיד ירד מהקרון שלו והשתחווה לה. כעסו עליו כל גדולי המלכות. אמרו לו: מה ראית שבזית עצמך ותשתחווה לבזויה זו שהיא מטונפת ומלוכלכת? אמר להם: שוטים! הרי כל האומות עתידין להשתחוות להן! (מדרש תנאים – אגדות ארץ-ישראל – זאב וילנאי)

עופרה בריל, "חותם" – 16.10.1981

לא רק בימי קדם הייתה חמת גדר "בחדשות", גם בימינו אלה אנו שומעים חדשות לבקרים את שמעו של המקום, לא בקשר לביקורם של אנשים רמי-מעלה, אלא בהקשר של יצורים המלהיבים את דמיוננו – התנינים. אבל קודם שנספר את סיפור התנינים שבאל-חמה, נספר את סיפור המקום, שהוא בין הסיפורים המופלאים ביותר בתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל.

במקרא מוזכרת עיר בשם חמת, שהייתה באיזור. "וערי המבצר הצדים דר וחמת, רקת וכנרת" (יהושע י"ט; ל"ה).
חכמים בתקופת התלמוד נחלקו באשר למיקומה של חמת. "נחלקו ר' יוחנן ורבא. ר' יוחנן אמר חמת זו טבריה ורבא אמר חמת זו חמי גדר".

אנו מוצאים תקנה מיוחדת שהתירה ליהודים הליכה לחמת גדר בשבת: "אמר רבי ירמיה, מעשה ברועה אחד זקן שבא ואמר לפני רבי: זכור אני שהיו בני מגדל עולין לחמת ומהלכיך את כל חמתה עד הגשר, והתיר רבי...ועוד התיר רבי שיהיו בני גדר יורדין לחמתא ועולין לגדר ובני חמתא אינן עולין לגדר".
כלומר, התירו ללכת בשבת מהעיר להתרחץ בחמת גדר, אבל לא להיפך.

בתקופה הרומית נהרו מכל קצות הארץ ומחוצה לה לטבול בחמת גדר. הרומים בנו מרחצאות לתפארת, שעמדו על תילם במשך 600 שנה.
עם כיבוש הארץ על ידי המוסלמים, חרבו המרחצאות המפוארים, אבל המקום המשיך למשוך אליו מתרחצים ומבקשי מרפא.

חמישה מעיינות זורמים באל-חמה, מעיינות חמים ועשירים במינרלים. המעיין החם ביותר נקרא "עין-מקלה", שפירושו "הגיהינום", או "המחבת". כיום מימיו מגיעים ל-52 מעלות (המרחצאות הרומיים ניצלו את מימיו).

מעיין "א-ריח" (37 מעלות) נמצא בדרום האתר, עליו בנו התורכים בית מרחץ מבזלת.

"עין-בלום" (42 מעלות), מעיין ששופץ על-ידי אנשי הקיבוצים ברמה, ומהווה מקור משיכה עיקרי למתרחצים כיום. בקרבתו מפכה מעיין שמימיו קרים ומתוקים: "עין-בוליס". המעיין החמישי – "עין-סחניה" – חום מימיו מגיע ל-28 מעלות, משמש את בריכות הדגים של הקיבוצים באיזור.

סגולות המרפא של מי אל-חמה נובעות מהחום, המינרלים והרדיואקטיביות. מקורה של הרדיואקטיביות בשני איזוטופים המצויים במים: רדיום ו-רדון. אלה נוצרים מהתפרקות אוראניום הנמצא בסלעים.
על מקורם של המים האלו מעלה פרופ' ע. מזור סברה, שאלה מי-ים שבעבר הגיאולוגי חדרו אל שכבות מי התהום בשולי שקע הירדן, ועתה הם בוקעים לאורך השבר המשני של הירמוק. הטמפרטורה הגבוהה, סיבתה בעומק הרב שהמים נובעים ממנו.




ידידות שהצמיחה רעיון

ב-1922, בתקופת השלטון הבריטי בארץ, הזיכיון על איזור אל-חמה עבר לידיים ערביות. ערבי פלשתינאי אמיד ומכובד בשם סולימן בק נציץ העניק כנראה שירות מודיעיני בשנות מלחמת העולם הראשונה לצבא הבריטי במלחמתו נגד התורכים, וכאות תודה על שירותים אלה, קיבל זיכיון להפעיל את אתר אל-חמה.

הבק בנה לו חווילה מפוארת במקום ופיתח את איזור הרחצה לנוחיותם של המתרחצים הרבים, שנהרו מכל קצות הארץ. הנסיעה הייתה מייגעת. היו מגיעים לטבריה, ומשם באוטובוס לאל-חמה (כמו היום, רק הדרכים של אז...) או ברכבת העמק עד התחנה הראשונה אחרי צמח, ומשם באוטובוס (התחנה נשתמרה עד היום הזה).

זאב ספיר היה סוחר יהודי שסיפק לצבא הבריטי ציוד וחומרים שונים.
באחד מסיוריו עם כמה קצינים בריטיים, הגיע לאזור אל-חמה והתאהב במקום ממבט ראשון. ספיר רקם יחסי ידידות עם בעל המקום.
ידידות זו הצמיחה את הרעיון לבנות באל-חמה מלון אורחים מודרני, שיאפשר לאורחים הרבים שהות ארוכה במקום וימנע מהם את הטלטלה המייגעת של הנסיעה הלוך וחזור. העסקה נעשתה באישור הוועד הערבי העליון. בשנת 1946 נפתח מלון שנקרא "מרפא" ובו 45 חדרים.

המלון לא האריך ימים. כשהוחלט על חלוקת הארץ פרצו המאורעות שהובילו למלחמת השחרור. עד מהרה גאה המתח באזור שלו זה.
בעדות כתובה שנמסרה לידי מצאתי את סיפורו של זאב ספיר על מה שהתרחש באותם ימים:
"שאלתי את הבק: מה יהיה? הוא אמר: נחכה עוד ימים אחדים ונראה.
עברו יום יומיים, ובארץ כמעט מלחמה. אז בא אלי הבק ואמר: כדי שהמקום לא יקבל שם רע, אם יקרה משהו, כדאי לשלוח את האנשים (היהודים) הביתה.
עוד באותו היום טלפנתי לטבריה והזמנתי אוטובוס מיוחד מ'אגד', טלפנתי לצמח וביקשתי ליווי משטרתי.
שלחנו מבריאים הביתה, את כולם.
למחרת קיבלתי טלפון מהבק, מהווילה שלו בסמוך, שאכין שלושה חדרים. שאלתי: בשביל מי? – בשביל ה-'לג'נה'. ידעתי שזה לא טוב. ה-לג'נה, כלומר הוועדה, הייתה התכנסות של נציגים מסוריה, מעבר-הירדן, ממצרים וערביי פלשתינה שבאו לדון על המצב.
 הכנתי חדרים והמתנתי. והנה הגיעו אנשי ה-'לג'נה' ומי ביניהם?
– ראשיד חאג' איברהאים, שעזר לי להשיג את 'היתר העסקה' מהוועד הערבי העליון. כאשר ראה אותי אמר: אתה פה, אדוני? 
אמרתי לו: בחסותך אני פה. הוא הביט בי רגע ואמר: אני מייעץ לך לעזוב.

החלטתי לעזוב מיד.
ובכל אופן – לא ללון באותו לילה בין כותלי המלון.
לקחתי את הטבח היהודי ויצאנו ללון בחוץ, בין הסלעים. כל הלילה ראינו אנשים מסתובבים באזור המלון, עם לפידים, מחפשים משהו.
עם אור ראשון התגנבתי לווילה של הבק, הערתי אותו ואמרתי לו שאני עוזב, אבל אינני יכול לקחת את המכונית שלי פן ירגישו בי.
הבק נתן לי את המכונית שלו וציווה על נהגו להביא אותי לטבריה. לי נתן כפייה, ולטבח אמר להשתטח מאחורנית. מסרתי לו את מפתחות המלון ואמרתי לו: טפל במלון עד שאשוב, נראה מה יהיה.
יצאנו לטבריה, ועד סוף מלחמת השחרור לא חזרתי לשם".


במשך שנים ניסו שלטונות ישראל להחזיר לעצמם את זכות השליטה על איזור אל-חמה.
על פי הסכם שביתת הנשק, השטח נקבע כמפורז, ולא הייתה מניעה לחדש את הפעילות האזרחית.
זאב ספיר פנה לממשלה בבקשה לעזור לו במימוש זכויותיו, אך נדחה.
בינתיים הסורים התבססו היטב באל-חמה.
במלחמת ששת הימים חל המפנה. אל-חמה נפלה לידי כוחות צה"ל, כשהסורים ברחו מרכס הגולן.
המלון נמצא תקין, וספיר שב כדי להפעילו מחדש.
נעשתה פעולת שיקום נרחבת. בהזמנה לתיירים נאמר:
"חמת-גדר שופצה וחודשה ללא הכר". הוכן לוח מחירים מעודכן: "רחצה בבריכה – 4.50 ל"י, אמבטיה פרטית – 7.50 ל"י, חדר פרטי למנוחה – 1 ל"י וכו'... הוחלט למסור את הפעלת האתר לשלושה קיבוצים: מבוא-חמה, תל-קציר ו-האון.
אולם האתר לא נפתח. בלילה אחד חצו מחבלים את הירמוך, פרצו לחדרי המלון ורצחו ארבעה עובדים שעבדו במקום, אחר תקפו מוצב של צה"ל והרגו שניים מחייליו, פוצצו את מבני האתר והותירו גל חרבות. ההשקעה הגדולה ירדה לטמיון ואל-חמה שבה לעמוד בשיממונה עד 1975.

חוות התנינים

משנה זו מתחיל סיפור שיקומה המחודש של חמת-גדר.
שלושה קיבוצים שותפים למעשה השיקום: כפר-חרוב, אפיק ו-מבוא-חמה. באל-חמה מקבל אותי שלומי מקיבוץ מבוא-חמה, אחד ממנהלי האתר, ומפרט בפני את תוכניות הפיתוח: החלטנו לחלק את הפיתוח החדש של האתר לשלושה שלבי יסוד:
- האתר ישמש לנופש ומרפא. 
- מוקדי משיכה נוספים לתייר הבא למקום. הרחבת השירותים שתאפשר שהות ממושכת יותר; אטרקציות       לתיירות פנים וחוץ.  
- פתרון לנושא ההלנה במקום, פתיחת מרחצאות מסודרים.
כשפתחנו את האתר הייתה הערכה זהירה שיבואו 160 אלף מבקרים לשנה, והנה סיכמנו את העונה עם 300 אלף.
עם זאת הגענו למסקנה, שטבילה במים החמים בלבד אינה מספיקה לתייר הממוצע. לכן אנו מתמקדים היום בשני מוקדי משיכה נוספים.
אחד מהם הוא אתר העתיקות, שבמרכזו עומד בית המרחץ הרומי, אשר לאט לאט מתגלה לעינינו כמבנה היפה והשמור ביותר בסוגו בעולם כולו.
נכס שאינו נופל בחשיבותו לתייר המחפש קשר יהודי לעבר נמצא בבית-הכנסת העתיק, שבו רצפת פסיפס מרהיבה וכתובות יהודיות.



המוקד השני הוא חוות התנינים. הרעיון להקמתה בא תוך חיפוש אחר אטרקציות נוספות לתיירים.
התייר האירופי אוהב אקלים חם ושמש. הוא מחפש את האזורים הטרופיים. חשבנו שאל-חמה תתאים לחלומותיו של התייר האירופי הממוצע, אם ניצור כאן איזור טרופי מלאכותי, אגם עם תנינים שמסביבו צמחיה טרופית עשירה. 

נוסף לפארק הטרופי אנו עומדים להקים, בעזרת רשות שמורות הטבע, "חי-בר" על שטח קטן.
בגלל צמצומו של המקום, הוא יהווה בעיקר מרכז לטיפול בוולדות, של יעלים מהדרום ושל צבאים מקומיים.

התכניות לפיתוח המקום עוד רבות, ממשך שלומי.
מסעדה עם הגשה עצמית נמצאת בשלבי ביצוע; מוזיאון שירכז את כל הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו בסביבה; גן שעשועים במים קרים; מגלשות מים; מזרקות; בנית מערכת חדשה של מלתחות ושירותים הצמודים לבריכת השחייה, "ויש לנו חלום שהוא עדיין רחוק, להפעיל מלון שיאפשר שהייה ממושכת במקום. יש לנו בעיה של כוח-אדם.
אנו לא מעסיקים שכירים.
כוח האדם שהקיבוצים השותפים יכולים להקצות הוא די מצומצם. היום עובדים כאן עשרים חברים, וכשתיפתח המסעדה יעבדו 35 חברים. נקווה שנוכל לעמוד בזה".

בריכת המצורעים

שלומי מזמין אותי לסיור בשטח. טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים.
אנו מבקרים בשטח של המרחצאות הרומיים.
מתנדבים מוציאים סל עפר, השטח שנחפר גדול, אך גם השטח שעדיין לא נחפר גדול, ומה שמתגלה לעין מרשים ביותר. בריכות ברחצה הגדולות עם כתובות חקוקות באמצעיתן – כל ברוכה ושם האדריכל שבנה אותה. מזרקות מים מסביב לבריכה, ספסלי ישיבה, בית מרחץ למהדרין.
 על בריכה קטנה מצביע שלומי ומספר: "כאן מצאנו המון נרות שמן. כשחיפשנו את התשובה לשאלה, מה פתאום נרות שמן בבריכת מים, מצאנו אותה בתיאור מפורט שעולה הרגל אנטונינוס כתב כשביקר במקום בשנת 570 לספירה: "מנגד לבריכת המים החמים ישנו אמבט גדול שאחרי שממלאים אותו, סוגרים את כל הדלתות ומכניסים (את המצורעים) פנימה דרך השער עם נרות וקטורת ובאמבט זה הם יושבים כל הלילה, וכאשר הם נרדמים, זה שעתיד להתרפא רואה חזיון כלשהו"...
מכאן הבנו, שזו "בריכת המצורעים". בעתיד מתכוונים אנשי הקיבוצים האחראים על חמת-גדר למלא את הבריכות הרומיות במים, ולאפשר לתייר האירופי (והישראלי) ללבוש תגה רומית ולהתרחץ במרחצאות שרחצו בהן לפני אלפי שנים.

"העולים החדשים" הסתגלו יפה

מן המרחצאות אנו פונים אל בית גידולם של התנינים. תנין בטבע הוא חיה אלימה ומסוכנת והתעוררה התנגדות להבאתם ארצה, מחשש שימצאו את דרכם לחופש ויגיעו לכנרת.
"תראי את גדרות הבטון סביב הבריכות" – שלומי מראה לי את הבריכות שבהן יגדלו את התנינו נים הקטנים – ואת רשת הברזל שהותקנה מעל גדר הבטון. אין שום סיכוי שתנין יברח מכאן".

התנינים שוכבים באפס מעשה, ובאדישות גמורה לוויכוח המתנהל סביבם.
אנו עוברים גשר עץ יפיפה מעל אגם מים מלאכותי, שיאכלס בתוכו את כל התנינים, שיתרבו עם הזמן (כאן המקום להעיר, שמבחינת הבטיחות לא נעשה די והורים הבאים בלווית ילדים קטנים לטייל על הגשר, חייבים להשגיח עליהם בשבע עיניים לבל יחליקו למים).
שלומי מספר: "הבאנו את התנינים מפלורידה.
אני ועוד בחור ממבוא-חמה בילינו כחודשיים בחוות תנינים בפלורידה ולמדנו את נושא גידולם והטיפול בהם. היה לנו חשש שהתנינים לא יסתגלו למקומם החדש.
הזהירו אותנו שבימים הראשונים של המעבר התנינים עלולים להיות מאוד אלימים, והנה, כשהבאנו אותם לא אירע דבר, הם המשיכו להיות רגועים. גם העובדה שהם התחילו לאכול אחרי שלושה ימים בלבד מוכיחה הסתגלות מהירה (תנין יכול להחזיק מעמד בלי אוכל חודשים רבים).
תנינים החיים בתנאים מלאכותיים כמו אצלנו אוכלים רק נבלות, פגרי עופות למיניהם, כך שאפשר לגדל במחיצתם ציפורי מים, ברווזים, אגמיות וצבי ים, תוך בטחון מלא ששום דבר לא יקרה להם.
הבאנו 120 תנינים ובכוונתנו להגיע לאלף תוך כמה שנים.
התנינה מטילה את ביציה, כ-40 במספר, לקן עשוי זרדים שהיא בונה.
את הביצים אנו אוספים, ומדגירים אותן במדגרה. הסכנות הנשקפות בטבע לביצים ולתינון הקטן שנבקע, לא קיימות בתנאים האלה.
השקענו כסף רב בכל המערכת הזו. בניית האגם המלאכותי, הגשר מעליו, הבריכות – ארכה כשבע שנים. מחיר התנינים היה בהתאם לגודלם; תנין קטן 75 דולר, תנין גדול יותר 700 דולר. התחייבנו בפני בעלי החווה בפלורידה שלא להעביר תנינים לשום מקום אחר בארץ, לא לספארי ולא לשמורת טבע אחרת".

לסיום הביקור שאלתי על טענות שנשמעו בעניין התשלום המיוחד עבור כניסה ל"חוות התנינים". "תראי אומר שלומי, רצינו ללכת לקראת הציבור.
לא כל אחד שבא לחמת-גדר מעוניין גם ללכת ולראות תנינים.

חשבנו לקבוע מחיר כניסה נמוך, ומי שירצה, יוסיף מחיר כניסה לתנינים. הישראלי המצוי לא הבין זאת כך, והתרעם שעליו להוציא שוב את הארנק. החלטנו לרדת מהעניין, ופשוט העלינו את מחיר הכניסה בשער, והוא כולל כל מה שאפשר לראות היום בחמת-גדר. 

(מחיר הכניסה למבוגר – 40 שקל; לילד  - 25  שקל; לקבוצה הבאה באוטובוס – 1200 שקל). לדעתך זה הרבה? איפה היום את משלמת פחות? מישהו עוזר לנו? מישהו מסבסד אותנו? תראי איזה מקום נפלא יש כאן! לבילוי, לכל המשפחה..."

מסכימה, רוצים מרגוע לנשמה, אל תביטו בארנק, בואו לטבול בחמת-גדר.

ציור פסיפס בחמת גדר