אל גינת אגוז - שיחה עם אמנון ידין ז"ל

פרי התאנה

אל גינת אגוז

חז"ל רואים בתאנה סמל הנשיות, בתמר את עץ התאווה, בארז את ביטוי הגבריות, ואילו בחרוב לא מצאו ייחוד.אמנון ידין על צמחים ואגדות חז"ל

עופרה בריל, "חותם", 5.2.1982

"כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד. לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם. כל עשב ועשב יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה..."
(ר' נחמן מברסלב).

דווקא ט"ו בשבט, שהוא חג טבע במלוא מובן המילה, אחד החגים היפים שלנו, ערכו הולך ומתמעט בחברתנו החילונית. בתרבות הדורות הקדומים בעם ישראל, נטיעת עץ הייתה לכבוד לאדם.
העץ היה לסמל השורשיות, נטיעתו הפכה את האדמה בה ניטע לאדמת מולדת. העץ זיכה את האדם בעושר ובאושר, עץ היה מוטיב באגדות, במיתוסים, בשירים ובפולחנים.

סדר ט"ו בשבט

בחיפושיו אחר דרך להחיות את החג במסגרות הקיבוציות נתקל אמנון ידין, חבר קיבוץ גבע, במקובלים מצפת. אחד מגידוליהם, הר' בנימין הלוי, מתלמידיו של האר"י הקדוש, פרסם קונטרס בשם "פרי עץ הדר", שהוא פרק מהספר "חמדת ימים", מוקדש כולו ל"תיקון ליל ט"ו בשבט".
המקובלים ראו בהתחדשות הצמחייה ובלבלובה בחודש שבט סמל ואות להתחדשות עם ישראל.
ב"פרי עץ הדר" אנו מוצאים סדר הדומה באווירתו לסדר פסח המסורתי.
יש פירוט סדר אכילתם של שלושים מיני פירות הגדלים בארץ, תוך ברכות ותפילות ולימוד קטעים מהתורה. אחד היסודות הבולטים בטקס הוא שתיית ארבע כוסות יין בין הפרקים של סעודת הפירות. 
בכוס ראשונה מוזגים יין לבן, המסמל את עונת החורף והסגריר. 
כוס שנייה יין לבן מהול בקצת אדום. המיזוג בין האדום ללבן בא לסמל את מלחמת האיתנים בין מלכות החורף למלכות האביב, כשעדיין החורף שולט בכיפה.
כוס שלישית, חצייה לבן וחצייה אדום – מסמלת את האביב. הצמחים נהנים מהאדום – חום השמש השופע, ומהלבן – שהם גשמי החורף האצורים בקרקע. השילוב בין השניים מעניק חיות חדשה.
הכוס הרביעית מלאה ביין אדום – המסמל את הקיץ, עונת הקץ, עונת האסיף, המסיימת את השנה החקלאית.

המקובלים, שהיו נוהגים לצאת לשדה ולהתפלל בחיק הטבע, התרשמו מחילופי עונות השנה והשפעתם על החי והצומח בטבע.
אמנון ידין מצא שיש מקום לשלב בחברה שלנו סדר ט"ו בשבט, שיש בו מההמשכיות שבמסורת היהודית, עם הנטיעות, שהיוו את החלק העיקרי של החג עד כה.

פגה בחל וצמל

לפני כחמש שנים נעשה ניסיון ראשון לחוג את סדר ט"ו בשבט במסגרת סמינר "אורנים". הניסיון עלה יפה ומדי שנה חוגגים כך ב"אורנים" ובמספר קיבוצים את ט"ו בשבט.
בחדרו הצנוע שבקיבוץ גבע מספר לי אמנון על דרכו לחקר הפולקלור במסורת ישראל.
"מי שעוסק בפולקלור קל לו לראות שכל המחשבה והסקת המסקנות שונה באופן הבסיסי ביותר מהמחשבה הרציונאלית שלנו.
הטקסט צומח מתוך הטקס. המדרש בא בעקבות המקרא, האגדות נבנות מתוך המדרש, והכול מתוך מחשבה אחרת, מחשבה שאנחנו, בני המאה העשרים לא הורגלנו אליה, משהו שהוא מעבר להגיון המעשי שלנו. עלי באופן אישי השפיעה דרך המחשבה המיוחדת של חכמינו.
במשך שנים עסקתי במדע, למדתי עוד סוג של טכנולוגיה, עוד נושא מדעי, אך כאשר סיכמתי לעצמי את הסך- הכול נוכחתי לדעת שאין בדברים עומק, הם חוזרים על עצמם כגלגל בשינוי זוויות קטנות.
נוכחתי לדעת שהמדע לא נותן לי תשובות לשאלות המהותיות של החיים. במדרש ובאגדה אתה מוצא את כל בעיות האדם, מילדות ועד בגרות. חכמינו לא התביישו לעסוק במין.
הדברים לא נאמרו בגלוי, הם הלבישו על העצים והצמחים הרבה ממאוויי האדם אל "האסור" כביכול, הם בצורה מופלאה "האנישו" את העצים. לדעתי, בתרבות הקדומה בעיית המין ויצר האדם נדונה בצורה הרבה יותר פתוחה ויפה מאשר בתרבותנו המודרנית.



קחי לדוגמה את התאנה – עץ שהוא סמל הנשיות. נאמר באגדה: "משל משלו חכמים באשה: פגה (פרי בתחילת בישולו, כינוי לנערה שטרם הגיעה לפרקה), בחל (הפרי קרוב להבשלתו) וצמל (תאנה בשלה, נערה בגיל הבגרות). כלומר: פגה – עודה תינוקת, בחל – אלו ימי נעוריה. בזו ובזו אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה והפרת נדריה. צמל – כיוון שבגרה, שוב אין לאביה רשות בה" (נידה ה' 7).

ייחוס תכונות ארוטיות ונשיות לתאנה נעוץ בשלושה גורמים: צורת הפגה, מבנה העלה ומעשה ההפריה. עיקרה של הפגה תפרחת הדומה לכד ומחזיקה בחללה החשוך את הפרחים הזעירים נקב צר ושעיר, המוביל את חלל הפרי, משרת את הצרעות המאביקות ומעבירות את תאי המין הזכריים לפרחים הנקביים.

 עם הבשלתו תופח הפרי, נקבו גדל ומתרחב, קליפתו פוקעת מעודף הנוזלים האצורים בו, פתחו נוטף לחות מתוקה. כל התהליך הזה הביא לאסוציאציות ארוטיות ביחס לתאנה ופרייה.
במדרשי חז"ל התאנה היא עץ הדעת (דעת במובן המיני, של ידע אדם את אשתו) והתאנה נתנה לעולם את דעת המיניות. המיניות קשורה במוות, לכן עץ הדעת הוא גם עץ המוות. אלוהים מגרש את האדם מגן-העדן בקוטפו מעץ הדעת (התאנה) ובגרשו את האדם אומר אלוהים "והיה כאחד מאיתנו"...לאדם לא היה מושג על המין לפני אוכלו מעץ הדעת, הוא היה כילד, אבל הובטחו לו חיי נצח.
ברגע קוטפו מפרי עץ הדעת, המיר את חיי הנצח בחיי מין, את עולם הילדות בעולם הבגרות. בגירושו הוא חוזר בתשובה וחוזר לחיי נצח".

התמר עץ התאווה

"זאת קומתך דמתה לתמר, שדייך לאשכולות (אשכולות התמר). אמרתי אעלה בתמר, אוחזה בסנסניו (הם האשכולות) ויהיו נא שדייך אשכולות הגפן" – כך שר משורר 'שיר השירים' את אהבתו לאישה.
המשורר מסתכל ברעייתו דקת הגזרה, גבוהת הקומה, כבדת החזה ושופעת רעננות נעורים.
נעוריה המבכירים נראים לו כתמר על מים, וכאשר הוא אוחז שלחיה, מתעלס בהם, הופכים השדיים מאשכולות התמר לאשכולות גפן.

מעניין להסביר את ההבדל בין אשכולות גפן המבשילים לאשכולות התמר. התמר זקוף ויפה מראה, פריו הבשל רך ופריך. הגפן הזוחלת על הקרקע – אשכולה בבשלותו קשה ומתוח.
 העינב הבודד משנה צבעו מירוק כהה לירוק צהבהב, ציפת הגרגר מאיימת לפוצץ את הזג הסוגר עליה, מלא להתפוצץ מעוצר הנוזלים. כזה הוא השוני בין שדיים שמסתכלים עליהם לשדיים שמתעלסים בהם, והשוני ידוע לכל מי שבא בסודה של אישה.
כשעושים אהבה השד מתמלא ומתקשה, פטמותיו מתרחבות וניצבות וכולו מתוח ומלא למראה ומגע כאשכול הגפן בהבשילו.

הארז הגברי

לעומת התאנה, התמר והגפן, המסמלות את היסודות הנשיים, מסמל הארז את הזכריות שבאדם. הוא סמל לכוח ולאון הזכרי. ההתייחסות המיוחדת לארז באה בהשפעתם של העמים הזרים. העם הפרסי לדוגמא, התייחס לארז כאל עץ מקודש.


במסכת גיטין אנו מוצאים את האגדה "על יתד של מרכבה חרבה ביתר": נוהגים היו, כשנולד תינוק – שתלו ארז, תינוקת – שתלו שיטה, ובשעת נישואים היו קוצצים את האילנות ועשום חופה.
פעם אחת עברה בת הקיסר ונשברה יתד במרכבתה, קצצו (עבדיה) ארז ותקנוהו (למרכבה). באו (היהודים) ונפלו עליהם והכום. הלכו (הרומיים) ואמרו לקיסר: מרדו בך היהודים, עלה עליהם".

פת חרובים

היו גם עצים נטולי ערך בעולמם של חכמים, כמו החרוב והשקמה. כשם שבחברה שבה חיו הייתה הירארכיה של חכמים ותלמידי חכמים לעומת פשוטי העם, בורים ועמי הארץ, כך גם בעולם הצמחים. החרוב היה מטה לחמו של העני המרוד. "קב חרובין" מסמל מזון דל. גם לשקמה לא נודעה חשיבות, מפני שאין פירותיה משובחים ומשום שהייתה נפוצה מאוד. ידוע הכינוי "בולס שיקמים", שלא היה בו כבוד רב. ומדוע השם חרוב? על כך כמה גרסאות, אולי משום דמיון הפרי לחרב, ויש טוענים מלשון "חרבה", על שם היובש שבאזור צמיחתו ועל שם פירותיו היבשים. ואפשר להוסיף פירוש נוסף, שבזמן אכילת החרוב מחריבים את השיניים. 

הרומאים היו מלגלגים למאכל החרובים, שהעם היהודי היה מסתפק בו בשעת חירום. "מאחר שהם יושבים ושותים הם משיחים ומלעיגים, שלא נצטרך לחרובים כמו היהודים"...זרעי החרוב מצטיינים בכך שמשקלם זהה, ועל כן הם שימשו בעבר כמשקולות לשקילת אבנים יקרות וזהב. המילה קראט בתור יחידת משקל לזהב ויהלומים מוצאה מהשם היווני של החרוב "קראוטינה".

מקל הרועים

דיברנו עד כה על עצים, אך קשה שלא לומר משהו על פרחים, פרחי העונה. הכלנית מייצגת את מעגל עונות השנה בפריחתה המגוונת. הכלנית הלבנה מקדימה לפרוח והיא דגלו של החורף, ואילו האדומה היא סמלו של האביב המסתער. לפרח הכלנית קראו בעבר תמוז, הוא אל השמש.
גם אל הרקפת היה יחס מיוחד, בגלל צורתה המיוחדת, יופייה הרב וגבעולה הארוך. נוצרו דימויים רבים הקשורים בה. עד לפני כמה שנים קראו בישראל לרקפת "נזר שלמה".


 הערבים קראוה בשם "מקטרת הקאדי", הרועים הערבים, המרבים להשתמש במקלות, ראוה בצורת "מקל הרועים". בפקעת הרקפת נמצא חומר רעיל הנקרא ספונין.
דייגים היו חותכים את הפקעות וזורקים למים כדי להרעיל את הדגים. הערבים משתמשים בספונין גם כ"סבון הרועים". בספונין יש חומר המקציף את המים ועוזר בהרחקת הלכלוך והשומן.

אחת האגדות היפות על הרקפת מספרת: "שלמה המלך הלך לחפש כתר לראשו.
הלך לעשבים ולא מצא דבר שימצא חן בעיניו. הסתכל בכלנית, הסתכל בנרקיס ובשושן, אך אחד מהם לא היה די טוב בשבילו. לפתע ראה את הרקפת ולא יכול להסיר עיניו ממנה. הרקפת ראתה שהמלך מתעניין בה ולא עושה שום דבר בנידון וסובבה את ראשה (מאז ראשה הפוך). המלך התייאש והלך לדרכו והרקפת הרימה צווארה והתאדמה עד לשורשיה".


מתוך אתר הנצחה של קיבוץ גבע

אמנון ידין פרשת חייו

אמנון נולד ב־1 ביוני 1938, בבית החולים בעפולה, עם אחיו התאום עודד, להוריו - אסתר ושלום ידין.
כשאר בני גבע, חבריו למחזור - התחנך ולמד בגבע עד סוף כתה י״א. השנה האחרונה ללימודיו בביה״ס התיכון היתה בי״ב ה״מקובצת״ בבית־ברל, בשנת 1955.
עם תום לימודיו בביה״ס, גויס לשנת־שרות מוקדמת כפעיל במזכירות חטיבת־הנוער של ה״אחוד״. בשנת 1957 גויס לצה״ל ושירת ביחידת הצנחנים.
עם שחרורו מצה״ל חזר הביתה לגבע ונכנס לעבודה ברפת. תוך העבודה למד ועשה את בחינות-הבגרות. בו בזמן מרבה בפעילות ספורטיבית כשחקן כדור־ סל, ובטיולים כמדריך וכחוקר.
בשנת 1960 יצא ללמוד ולהכשיר עצמו להוראה - למדרשה לחינוך משותף בבית־ברל.

אמנון ידין

עם תם לימודיו החל בהוראה וחינוך בביה״ס בגבע.
בשנת 1962 נשא לאשה את נועה, שהכיר בעת שירותה בנח״ל בגבע. ובשנת 1963 יוצאים נועה ואמנון לירושלים, היא ללימודי ארכיאולוגיה והוא ללימודי ביולוגיה.
סיים לימודי התואר הראשון בשנת 1966 ונכנס להוראה וחנוך לביה״ס המשותף בעמק־חרוד. בעבודה זו עושה אמנון ארבע שנים תוך שחלקית הוא עובד ומלמד גם במדרשה בבית ברל, שאליה נשאר קשור מימי לימודיו שם. בשנת 1967 נולדות הבנות התאומות נירית ותמר. בשנת 1970 - יוצא אמנון לעבודה בסמינר הקבוצים ״אורנים״, שם הוא מלמד ביולוגיה, מרכז את בית־הטבע ע״ש מרגולין ואחר־כך מתמנה לסגן מנהל ״אורנים״. תוך אותה תקופה הוא ממשיך גם ללמוד גנטיקה באוניברסיטת ירושלים ומסיים שם גם את התואר השני בביולוגיה. בשנת 1975 נולד הבן גדעון.
ב־1980 עם תם הקדנציה בהנהלת ״אורנים״ חוזר אמנון הביתה לתפקיד גזבר הקבוצה. הוא משקיע מאמץ רב בלימוד, העמקה והבנה של ענייני הכלכלה והכספים ומוצא בכך עניין ואתגר. בחול המועד סוכות, בשנת 1981, קורה האסון הכבד כאשר הבת תמר נספית בתאונה בעת טיול חברת הילדים ברמת־הגולן. אמנון אינו חדל מפעילותו ופעלתנותו על אף האסון, משתתף בחגיגות ה-60 לגבע, ובו בזמן ממשיך לטפח את הנושאים המעניינים אותו מאז - חקר פרשיות בתולדות הישוב בארץ, ואגדות ופולקלור יהודיים וכלליים, הקשורים בצמחים, טבע ונוף הארץ. הוא מגבש נוסח ל״סדר ט״ו בשבט״ אותו הוא רואה כיצירת תרבות המנסה למזג את המסורתי עם המתחדש בחיינו, בחקלאות ובטבע הארץ. בו בזמן הוא נוטל עליו גם את הטיפול בצד המנהלי־כלכלי של ״הגבעטרון״.
בגיל ארבעים וחמש בעודו בעצם פעילותו, ובמלוא כוחותיו ותכניותיו הוא שם קץ לחייו ומובא למנוחות בבית העלמין בגבע, ליד קברה של בתו תמר, ביום רביעי ה־6 בינואר 1983, ומותיר את בני משפחתו והמוני ידידיו, תלמידיו וחבריו המומים, תוהים וכואבים.
ת. נ. צ. ב. ה.