בית ראשון במולדת

שער הכניסה למוסד הרי אפרים מקום קליטתם של בני הנוער מנעל"ה

מזריחת השמש ועד אל על

"בעתיד יתברר, שזהו מפעל חיים גם של התנועה הקיבוצית, נכס בלתי רגיל לקיבוץ. רק צריך להתעורר, לשנות תפיסה ולפתוח יותר את הלבבות", אומר איתן רם, מחנך קבוצה שנייה של נוער נעל"ה מברית -המועצות בעין השופט.

עופרה בריל, "הדף הירוק", 15.5.1996

תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

איתן רם ומיכל שני מעין השופט, מחנכים קבוצה שנייה של בני נוער מרוסיה במסגרת פרויקט נעל"ה. הקבוצה הראשונה הגיעה בספטמבר 1991 והייתה מורכבת מילדים ממשפחות מצוקה. לילדים ולהוריהם לא היה מושג מהו קיבוץ, הם רק חיפשו מסגרת של בית ספר תיכון, שאפשר ללמוד בו בחינם. איתן ומיכל עברו כמעט את כל מרכזי הקליטה בצפון, ניהלו שיחות עם העולים והצליחו להביא 12 ילדים. עלית הנוער ארגנה עוד 12 וביחד היו להם 24 ילדים, בקבוצה שנקראה "זריחת השמש". 

הם לא היו ממוינים, לא ברמה לימודית והתנהגות אחידה והקשיים החינוכיים נמשכו לאורך כל שלוש השנים. את הלימודים סיימו 19 נערים ונערות, מתוכם 13 השלימו בגרות מלאה (וזכו לציון לשבח). כולם (פרט לשניים) התגייסו לצבא ועדיין משרתים. חברת הנוער הייתה עצמאית ונתמכה כלכלית ע"י הקיבוץ. בתקופת שהותם במוסד לא נוצר שום קשר בינם לבין בני הקיבוץ, הם היו מאחורי חומה שקופה.

משנת 1992 החלה עליית הנוער להפעיל את פרויקט נעל"ה 16. ילדים עולים בלי הורים. הילדים עוברים מיון קפדני בארצות מוצאם ורק המתאימים מקבלים שלוש שנות לימודים בישראל ובהמשך עזרה בלימודים גבוהים. המדינה והסוכנות מממנים את כל הוצאות המחייה, כ-30 אלף שקל לשנה לילד. 5000 בני נוער מרוסיה נמצאים כיום במסגרות כאלה בישראל, ובתנועה הקיבוצית יש כ-50 חברות כאלה, בכל אחת כ-25 ילדים. איכות הילדים גבוהה ביותר מבחינה לימודית. ברוב מוסדות החינוך הם מאיישים את הכיתות של חמש נקודות בגרות בפיזיקה, מתמטיקה ואנגלית. רובם מצהירים על כוונה להישאר בישראל.
הקבוצה השנייה בעין השופט שייכת למסגרת הזו. יש בה 28 חניכים והיא קרויה "אל על".

ילדי זריחת השמש לומדים

רם: "התפיסה העומדת מאחורי ההשקעה הגדולה, היא ליצור שכבה של נוער רוסי, שיהווה עילית חברתית ולא ימשוך אחריו את הסטיגמה שנוצרה לעלייה הרוסית בארץ. בעתיד יתברר שזהו מפעל חיים גם של התנועה הקיבוצית, נכס בלתי רגיל לקיבוץ. רק צריך להתעורר, לשנות תפיסה ולפתוח יותר את הלבבות. ההבדלים במנטאליות בין הארצות השונות בחבר-העמים, גורמים לשנאה קשה בין הילדים, לכן קשה מאוד ליצור קבוצה חינוכית מעורבת. בעלית הנוער הבינו את הבעיה ושינו גישה, בונים חברות מאזור מסוים. אצלנו החברה אוקראינית, בשומריה חברה ממולדביה ובמוסד עמיר – מהמזרח. אנחנו עושים הרבה פעילות ליצירת אטמוספרה חיובית בין הילדים – טיולים, סמינרים, מסע לפולין. בשלוש שנים של עבודה חינוכית, אנחנו מגיעים להישגים שבדרך כלל לוקחים חמש שנים, והכול בגלל איכות הילדים".



הפורום הישראלי, חבורה של מתנדבים, שלקחה על עצמה לטפל בעולים במגזרים שונים, הציע להם תכנית אימוץ ע"י משפחות בארץ, שיקבלו את הילדים לבילוי של שישי-שבת, פעם בשלושה שבועות.
דחינו את הצעתם בחצי שנה וחזרנו אליהם כשהילדים ידעו עברית והכירו קצת את מנהגי הארץ. המקום המארח נקבע לנו בגבעת-אלה, וממאי 95 ילדים שלנו נוסעים למשפחות בגבעת-אלה וזוכים שם ליחס בלתי רגיל. כמובן שהילדים מאומצים גם על ידי משפחות מהאזור, בעיקר מעין השופט. גם כאן תשומת הלב והיחס מעל למצופה, רק לשמונה ילדים חסרות לנו משפחות מאמצות ונקווה שזה יסתדר".

בנות זריחת השמש עם מיכל שני

בא לי לבכות

את עבודתו עם הקבוצה הראשונה, "זריחת השמש", תיעד איתן ביומן. להלן שני קטעים ממנו:
"17.3.93. לפני שבועיים התקשרה קצינה ממדור החינוך של צה"ל ואמרה, ששמעה שיש לנו חברת נוער עולה מרוסיה והייתה רוצה שהנערות שלי יפגשו עם החיילות שלה המיועדות לעבוד עם עולים. תכננו את הביקור לפרטיו וסיכמנו שהנושא יהיה "מעבר מתרבות לתרבות". אתמול בשעה 15.00 הגיע אוטובוס ובו 18 נערות-חיילות לבושות במדים ירוקים והן נושאות M-16 על כתפיהן. קיבלנו אותן יפה במועדון עם קפה, עוגות ופרי.

הילדים שלי קצת התביישו בהתחלה, נכנסו ולא נכנסו, הציצו וחזרו לפרוזדור...פתחתי וסיפרתי מה המקום הזה, מי הילדים, מה המטרות שלנו וקצת על מאפייני הנוער העולה. דיברתי לא יותר מחמש דקות. אחר כך הן התפזרו לחדרים לקבוצות יותר קטנות ואני הלכתי להתקלח ולהחליף בגדים. חזרתי בשעה 16.30. בהיותי על המדרגות שמעתי שירה שקטה ותמה מלווה בגיטרה. עמדתי מספר דקות ודחפתי קלות את הדלת. על הרצפה, בין המיטות, ישבו כל החיילות, על ברכיהן הרובים וביניהן יושבות הבנות שלי, כמו נאספו ואומצו על ידן. כשראו אותי קמו והחלו לצאת מהחדר. ראשונות יצאו שתי חיילות ששוחחו" 'בחיי שבא לי לבכות'. השנייה: 'גם לי, אבל אני מתביישת'. אחר כך נפגשנו במועדון ועוד בטרם תפסנו מקומותהחל מטר של שאלות קשות שעיקרן, מדוע הילדים העולים מבודדים בבית הספר ומדוע 'הצברים' מתעלמים מהם. החיילות היו כה נסערות וכה צודקות, עד שאף אני הרגשתי הזדהות איתן. הסברתי להן את האמת המרה. הילדים שלנו אמנם מבודדים, אבל גם המחנכים! הבדידות היא חיצונית, אנחנו נתגבש מבפנים ויהיה לנו טוב ביחד".

קבוצת אלעל על אדמת פולין 1997

תמונת סיום:

"29.6.94. אנחנו נוסעים לכנרת ללילה אחרון ביחד. הטרנזיט עמוס עד קצה גבול היכולת, אנשים וציוד לחוצים ודחוסים ואני נוסע לאט, שהנסיעה תעבור בשלום. יש בי הרגשת התעלות כזאת, שהצבעים סביבי עזים והתמונה מוארת עוד יותר בשמש יוני החזקה. על יד ביתניה-עילית מבקשת ורד שאסע יותר לאט כי 'הנוף הזה נהדר'. ואכן, הכנרת ועמק הירדן נפלאים בשעת אחר צהרים זו. מיכל ואני נמצאים באופוריה אמיתית. אנחנו רואים בהתנהגותם את תמצית עבודתנו והם באמת אחרים משהיו. על חוף הימה עצרנו ונתנו להם להחליט, לבצע לנווט לכל כיוון שליבם חפץ.

התמונה בראשי כה צלולה שאני ממש יכול לראות את הבעות פניהם ולשמוע את קולם כשהם משוחחים ביניהם (בעיקר ברוסית). השמש הלכה וירדה, רחוק במים צפים שני מזרוני אוויר ומסביבם באשכול הילדים. יש זמן, אין לאן למהר והם שקטים, ממצים כל רגע. על החוף יושב מארק ובחיקו מכורבלת אילנה ח. כמו חתולה מנומנמת. בשבילי זה חידוש. אני חושב שגם בשבילם. מרינה עוד לא השתחררה, אבל זה יבוא לה. דנית לא מתרחקת מטר מגנאדי, היא החליטה לרכוש אותו בחזרה לפני שהכול יתפזר וכך היא מפעילה עליו את גופה האדיר ולא משאירה סנטימטר אחד מגופו שאינו מנושק. ורד ושגיא ביחד על המזרון רחוק. היא מחבבת אותו והוא אותה, אך זו חיבת נעורים תמימה שאינה מאיימת על שניהם. מיכאל יושב על החוף כולו חיוכים ומדי פעם הוא פורץ בצחוק, טוב לו.

רעיה רגועה ומרוצה, מבלה טוב בלי מישה וזה לטובתה. דינה יושבת על סלע גדול, צופה אל המים וכותבת שירים. מיכל יושבת על הצידנית מאושרת. האושר כה בסיסי אצלה, שהוא חזק מאוד דווקא בשקט ובסמכות. אני כרגיל מתרוצץ על החוף באי שקט.

מטילים עם מיכל שני

החושך יורד לאיטו ועלינו להשאירם לבד, זה הלילה שלהם. עליהם להיפרד זה מזה ובלעדינו. אנחנו עולים למכונית ונוסעים. אחר כך כל הדרך הביתה אנחנו מרעיפים זה על זה את שבחי עבודתנו. הגיע היום האחרון, לאחריו אין יותר "זריחת השמש", אין קבוצה, אין ילדים, הכול היסטוריה. בבוקר היה מבחן אחרון לבגרות בנושא לשון. תוך 45 דקות הם סיימו וביחד הלכנו בפעם האחרונה לביתן. הביתן עזוב ולא נקי. אין תמונות על הקיר ואין סידורי פרחים. הכול מאוחסן במחסן ומחכה לבאות. בכיתה מסודרים הכיסאות במעגל לסיום כל הסיומים. 
נתנו מתנות לכל ימי ההולדת של הקיץ, עוגה טובה, גלידה מצוינת ואחרי זה נפרדים...

הכול עובר במהירות שלא תאמן. נגמרו המילים, נגמרו המעשים. עכשיו אני עומד מול כל אחד, מול כל אחת, לוחץ יד, מנשק ומתרגש. מי יודע מתי נתראה שוב, מי יכול לצפות מה מחכה להם בשנים הבאות. חולפת עוד שעה ובביתן שקט, רובם נסעו ואינם ואני עוד לא מעכל. בלילה של שבת הייתי בירושלים. ישנתי לא טוב וגם כאב לי הגב מאוד, לא יכולתי להירדם והם חזרו אלי אחד אחד. ארתור עם הזקן הנצחי שלחץ יד והתרחק, אילנה חזנוב שנשקה לי, אילנה ברוק שעל אף הכול הבטיחה לבקר, מיכאל שנעלם, גנאדי ששוב התרגש עד דמעות. כולם...כולם...ואני כל כך מצטער שאני מתאבל, כי באמת הכוס הזו מלאה עד תום. נשלם!"., 

בטיול לחרמון עם מיכל ואיתן