נקם שלא הושלם - יגאל וילפנד

חולית הנוקמים עם אבא קובנר על סיפון האונייה

נקם שלא הושלם

כתבה על משה ברזילי, פורסם בדף-ירוק ובמחנה נח"ל, 1993.

יגאל וילפנד – עין השופט

פרשת ניסיון הנקם מחזיר אותנו לימים של אחרי מלחמת העולם השנייה.סיפור מרתק שיש חשיבות רבה לכולנו ללמוד עליו ולא לשכוח..הראיון עם משה ברזילי ז"ל נכתב ע"י יגאל וילפנד חבר עין השופט שהיה שנים רבות עיתונאי ב"על המשמר".

באוקטובר 1945 קיבל חבר קיבוץ עין השופט, משה (אייזן) ברזילי, אז סמל בכיר בבריגדה היהודית שבצבא הבריטי, מברק דחוף מאשתו, שושנה: "יש מגיפת טיפוס בקיבוץ, גם בתך אילנה חולה. בוא מיד הביתה". ברזילי, נרגש ומודאג, פנה למפקד יחידתו, שהייתה מוצבת בהולנד, וביקש חופשה מיוחדת, למרות שידע כי חופשות אינן ניתנות כלל. המפקד התלבט, והחליט לבסוף לאשר לו חופשה בת חודש בלבד, מסיבות הומניטריות, כדבריו.

ברזילי תפס טרמפ לאמסטרדם, ומשם במטוס צבאי לנאפולי. בדרך ערך חניית ביניים בעיירה איטלקית נידחת משום שהטייס, בהשראת המפקדים הבכירים שבמטוס, נחת שם כדי לבקר ידיד מקומי משותף, בלי לתת את דעתו לבעיותיו הפרטיות של הנוסע היהודי הממהר להגיע לפלסטינה.

מנאפולי המשיכו בטיסה לקהיר וברזילי עלה למטוס אחר, בתקווה לנחות תוך זמן קצר בלוד. מיד לאחר ההמראה החלה סופת חול שאילצה את המטוס לשוב לבסיסו. משה, המיואש מתלאות הדרך, עלה על הרכבת הראשונה מקהיר לחיפה, ולאחר כמה ימי נסיעה מפרכים, הגיע סוף-סוף הביתה.
אז התברר לו, לשמחתו, כי הבת כבר הבריאה ונותרו לו מספר שבועות של חופשה בלתי מתוכננת בקיבוצו.

בינתיים הפך ביתו של משה למוקד עלייה לרגל. בני משפחות החיילים שביקשו לשלוח דרישות שלום, חבילות ומכתבים, לבניהם המשרתים בניכר, פקדו אותו כדי למסור את הדברים בידיו.

משה ברזילי במדי הבריגדה עם בתו אילנה

כעבור מספר ימים הגיעה במפתיע לעין השופט גם משלחת של אנשי ארגון ה"הגנה". בארגון הכירו את כישוריו של ברזילי, את שליטתו בשפה האנגלית עוד מתקופת היותו חניך "השומר הצעיר" בארה"ב, ועל תפקידיו הצבאיים כמתורגמן ורב-סמל של אחת הפלוגות היהודיות בבריגדה. הם ידעו כי עסק לא אחת בהברחת נשק ובהצלת ילדים ופליטים יהודיים. בתום ארבע שנות שירות בצבא הבריטי היו לו קשרים טובים עם צמרת הקצונה הבריטית.

עכשיו פנו אליו וביקשו כי בדרכו חזרה לאירופה, ייטול על עצמו את האחריות לקבוצה של עשרים וחמישה חיילים ארץ-ישראלים, שאמורים היו להפליג לצרפת ולהתפזר משם אל יחידותיהם ברחבי אירופה.

אחר-כך, בחשאי, נמסר לו כי אל אנשי אותה קבוצה ייאלץ לצרף עוד חמישה אנשים, שיעלו לסיפון במסווה של חיילים בריטיים. עוד נאמר לו, כי החמישה יוצאים לאירופה לבצע פעולות מיוחדות, וביניהם מצוי גם אבא קובנר, שהיה מפקד הארגון הלוחם בגטו וילנה והפרטיזנים ביערות. קובנר נסע מאירופה לארץ-ישראל כדי לקבל את תמיכת ה"הגנה" בפעולות שיבצעו באירופה אנשי קבוצת "נקם".

נאלצו להסגיר את עצמם

משימתו הראשונה של ברזילי היתה להפוך את האנשים בעלי הזהות המזויפת ל"חיילים בריטיים". במרתף בית ההסתדרות, ששכן אז ברחוב אלנבי בתל-אביב, החל בסדרת אימונים שכללה תרגילי סדר ונוהגים הכרחיים בצבא הבריטי. במהלך ההכנות נאלץ לשכנע את קובנר כי יהיה עליו לוותר על רעמת שערו הגולש. רק לאחר מספר ימי שכנוע נעתר קובנר לפקודה והסכים להסתפר.

ביום המיועד נפגשו החמישה ברחובות, ויצאו משם להצטרף לעשרים וחמישה החיילים שעלו על הרכבת בלוד. בפורט-סעיד שבמצרים עברו החמישה בשלום את בדיקות השוטר הבריטי, ועלו אל סיפון אונייה אנגלית המפליגה לצרפת מבלי שזהותם תתגלה.
 על אף ימי החורף של ראשית דצמבר 1945, התנהלה ההפלגה ללא תקלות. הבעיות החלו כשהיתה האונייה במרחק של כשני קילומטר מן הנמל הצרפתי. 
פתאום, ללא התראה מוקדמת, עצרה הספינה במקומה וברמקול קראו בשמותיהם הבדויים של ארבעה מתוך חמשת אנשי חבורת "נקם", אשר התבקשו להסגיר את עצמם. הארבעה לא שלטו באנגלית ונקלעו למבוכה. "אמרתי להם שאין כל ברירה ועליהם להיענות לקריאה," נזכר ברזילי.

קובנר מיהר מיד לתאו, והביא עימו משם קיטבג גדול מלא במסמכים ובקופסאות המסומנות כאבקת חלב. הוא רמז לברזילי, כי החומר בקופסאות הוא סם המיועד לפעולות הנקם נגד הגרמנים וכי אסור שיפול בידי הבריטים. "צריך להבריח זאת לידי איש ה"הגנה" במרסי ", אמר קובנר.
ברזילי: "בינתיים הבחנתי בספינת-משמר שהתקרבה לעברנו מכיוון החוף. סבלנותם של החיילים הבריטיים, שהיו על הסיפון, פקעה והם החלו לגעור בארבעת הישראלים ולדרוש שיעברו מיד לספינת המשמר."
הארבעה הועברו לספינה ומשם לחוף. בחייל החמישי שבחבורה לא נגעו כלל. את ברזילי הושיבו בחדר קטן בו נאספו גם אנשי המשטרה הצבאית הבריטית.

"חששתי מאוד שעלו על עקבותיי," מספר ברזילי, "כי אחרת, למה שמו אותי יחד עם השוטרים? התחלתי לתכנן מה לענות, אם יתפסו אותי עם השק ובו החומר המסוכן. הייתי חייב להחליט במהירות.
לקחתי את השק, רצתי לבית השימוש והשלכתי את כל החומר לים. כשחזרתי לסיפון האונייה כבר היינו קרובים לחוף. אני זוכר שעוד לילות ארוכים לאחר מכן, הטרידה אותי המחשבה הנוראית, שמא דייגים בחוף יימשו את הקופסאות וינסו להשתמש בהן."

הסיסמא הייתה: "התבשיל מוכן"
לאחר הכניסה לנמל טולון, נלקחו כל החיילים למחנה מעבר, ממנו אמורים היו להמשיך איש-איש לבסיסו במדינות אירופה.
הם היו עתידים לשהות שם כשבוע, אותו ניצל ברזילי כדי להתחקות אחר עקבות חבריו העצורים. הוא פנה למפקדת המחנה וביקש לדעת מה עלה בגורלם.

אימוני הבריגדה באירופה

"הפגנתי תקיפות, ואמרתי שיצאתי לדרך עם קבוצה של חיילים, ש'אני רוצה לקבל בחזרה אותם או את גופתם' כלשון הפתגם האנגלי. דרשתי שלפחות יתנו לי אישור שהם, הבריטים, לקחו אותם ממני.
אז הסבירו לי שההוראה באה מהמפקדה הבריטית במזרח התיכון והם אינם רשאים להתערב בעניין. 
כששאלתי איך הם מצליחים לדבר עם העצורים שאינם יודעים מילה באנגלית, הודו כי באמת יש להם בעיות. הם ביקשו ממני לשמש כמתורגמן בזמן החקירות."

זמן קצר אחר-כך פנה אל ברזילי אותו אדם מבין החמישה, שלא נעצר על האונייה, ששהה אף הוא באותו מחנה-מעבר. ברזילי: "הוא סיפר שהצליח להגיע אל אנשי ה"הגנה" בטולון וביקש ממני שכאשר אפגוש את העצורים, אמסור להם שינסו לברוח מהמעצר, כדי להגיע אל חדרם של שליחי ה"הגנה" באחד מבתי המלון בעיר. שיידפקו על הדלת ויגידו באידיש – 'פיינקוכן' (התבשיל מוכן)."

למחרת בבוקר התלווה ברזילי לאחד החיילים האנגלים, השניים הלכו לצריף שבו שכנו ארבעת העצורים מחבורת ה"נקם". הוא מצא אותם שרועים על מיטותיהם והחל ממטיר עליהם פקודות בעברית. "איך אתם מקבלים את פניו של המפקד, תעברו מיד לדום!" צעק ברזילי והחל לשלב, תוך כדי צעקות, הוראות על פרטי הבריחה מן המחנה אל בית המלון.
בימים הבאים נמשך המשחק בין המפקד לחייליו עד שנוצרה ההזדמנות לבריחה.
זה היה יום גשם סוחף, כשאנשי החבורה יצאו כהרגלם בזוגות, להביא את ארוחתם. ברזילי צעד לצידו של קובנר, כשהשומר האנגלי פוסע בקרבתם. ראשו של הבריטי היה מכוסה במעיל הגשם וקנה הרובה נטוי כלפי מטה. מזווית עינו הבחין ברזילי בתעלות עמוקות מלאות בוץ ומים, שהיו לאורך כל הדרך בה הלכו.

"התחלתי לפזם דבר-מה בעברית ושרבבתי לתוך המנגינה מילים, שהבהירו לחבורה כי אני מתכוון לדחוף את השומר לתעלה, כדי לאפשר לקובנר לברוח מן המחנה." קובנר מיהר לענות, אף הוא בשירה: "אני לא מוכן לתוכנית, או כולם או אף אחד," והעצורים נאלצו לוותר על התוכנית.

אזרחים גרמניים רעבים ללחם

בלילה נוצרה הזדמנות נוספת. אחד מן החבורה ביקש לצאת לשירותים, שהיו במרחק של כחמישים מטר מצריף המעצר ובסמוך לשער המחנה. הוא התחנן באוזני החייל הבריטי, וזה האחרון לא ידע אם להתלוות אל העציר המבקש לעשות את צרכיו, או להישאר עם שלושת הנותרים בצריף. לבסוף הורה לבחור המתייסר ללכת לבדו, אך התרה בו שיחזור מיד אחר-כך אל חבריו העצורים.
מכאן אל החופש היתה דרכו של הבחור קצרה. כעבור זמן לא רב הצליח להגיע אל חדרם של אנשי ה"הגנה" שבבית המלון בטולון.
כשראה השומר כי האיש אינו חוזר, נבהל והחליט להעלים את דבר הבריחה ממפקדיו. הוא נכנס לצריף והתקין את השמיכה במיטתו של הבורח, כאילו לא אירע דבר. למחליפו הודיע שהכול בסדר. רק בבוקר התגלה דבר הבריחה.

"כששמעתי על-כך," מספר ברזילי, "הבנתי שעכשיו אני יכול לצאת מהמשחק. המשכתי בדרכי לבסיס שלי באמסטרדם. שלושת העצירים שנותרו במחנה, וקובנר ביניהם, הועברו לקהיר להמשך החקירה, שנמשכה עוד חודשים ארוכים".

מי הסגיר את החבורה?

מאסרו של קובנר גרם למשבר קשה בקרב חברי קבוצת "נקם" באירופה. סביב סיבת המאסר התהלכו שמועות משמועות שונות, ועד היום לא באה התעלומה על פתרונה.
הגירסה הרשמית של ה"הגנה" הצביעה על מעורבות של אנשי אצ"ל בפרשה. גורמים שונים ב"הגנה" טענו, כי אנשי האצ"ל רצו לקחת חלק במבצע "דרך ד" שעסק במשלוח שליחים מיוחדים, במסווה של חיילי הבריגדה לארץ וממנה. כשסירבו אנשי ה"הגנה" לשתף את האצ"ל בכך, החליטו אלה לחבל בעניין על-ידי הלשנה. מחנה המעבר ליוצאים לאירופה דרך מצרים היה בסרפנד, ולדעת ה"הגנה", אנשי האצ"ל ששירתו במקום קיבלו הוראה להלשין לבריטים על השליחים המוסווים.

לפי גירסה אחרת, המקובלת גם על משה ברזילי, ואשר נתמכת על-ידי גורמים המקורבים לפרשה, סוכל המבצע בהתערבותם של אנשי ה"הגנה" דווקא. הם נבהלו מתוכניותיו ומנחישותו של אבא קובנר, והם שהסגירו אותו לידי הבריטים. חיזוק להנחה זו אפשר למצוא בעובדה, שקובנר וחבריו, שהיו מוחזקים במאסר בקהיר ובירושלים במשך מספר חודשים, לא נחקרו כלל על-ידי הבריטים בקשר לתוכנית "נקם". 
החקירה עסקה בחשדות, שייחסו לחבורה השתייכות ל"לח"י" וניסיון להתנקש בראשי הצבא הבריטי במזרח התיכון.

כיום קשה לאשש (כשם שקשה להפריך) את החשדות, לפיהן קיבלו אנשי ה"הגנה" את טענותיו של יצחק צוקרמן (אנטק), ממפקדי מרד גטו וארשה, שהתנגד למבצע "נקם", ובמכתב ששלח מאירופה הצליח לשכנע את ה"הגנה" להדליף לבריטים, שקובנר הוא בעצם "שטרניסט".  מאידך גיסא, קשה להבין מדוע הוסגרו יחד עם קובנר שלושת אנשי הפלמ"ח האחרים, שלא היו שייכים לקבוצת הנקם.

ברלין המופצצת - צילם שמעון אבידן ז"ל

ח"כ לובה אליאב, שהיה באותם ימים בסוף שירותו בצבא הבריטי ובתחילת פעילות ב"מוסד לעלייה ב", זוכר במעומעם את הפגישה עם אבא קובנר, לפני יציאתו למשימה באירופה.
הוא זוכר שהעיר לקובנר על הלבוש המרושל ועל דרך התנהגותו, שעלולה להסגירו. "את המדליות הוא ענד בצד ימין ולא בצד שמאל," מביא אליאב דוגמה מוחשית.

אליאב השתתף בצוות החקירה, שאמור היה לקבוע – על פי דרישתו של אבא קובנר – מי גרם להסגרה. אך גם הוא אינו זוכר כיום את פרטי החקירה, אף כי ברור לו למעלה מכול ספק, שבסיכומה לא נקבע כי ההלשנה באה מבפנים (כלומר מאנשי ה"הגנה").

משה ברזילי סיים את פעילותו בבריגדה בתום חמש וחצי שנות שירות, וחזר לקיבוצו עין השופט. עם אבא קובנר לא דיבר מעולם על הפרשה, וכשנפגשו מפעם לפעם בכינוסים תנועתיים הסתכמו יחסיהם בהחלפת מבטים של רעים לנשק, מבטים שהיה בהם יותר מכול דיבור והבעת מילים.
אבא קובנר
אבא קובנר, משורר ולוחם, מראשי הפרטיזנים ביערות, מפקד הארגון הלוחם בגטו וילנה והראשון שקרא למרד בגרמנים, בדצמבר 1941, היה בסיום המלחמה מראשי ארגון "הבריחה" שהעלה בשנת 1945 עשרות אלפי יהודים לארץ. במקביל לפעילותו זאת, הקים קובנר קבוצה קטנה של לוחמים בשם "נקם", שנועדה לבצע פעולות נקמה בגרמנים. החבורה גזרה על עצמה שתיקה מוחלטת בנושאי פעילותה, ועל אף שהפרשה זכתה לפרסומים שונים, לא הסכימו חבריה לגלות דבר על מעשיהם.

ההחלטה על חשאיות העניין נמשכה גם בשנים שאחר-כך, ורק ב-1984, כשלוש שנים לפני מותו, ישב קובנר עם ידידו, אריה לוי-שריד, שכתב באותה עת ספר על תנועות הנוער החלוציות בשואה, כדי לגולל בפניו את סיפורו. (הספר יצא ב- 1994)
במשך עשרים שעות סיפר קובנר את גירסתו על המלחמה. דבריו על האירועים בגטו וילנה ועל הלחימה ביערות הופיעו בחלקם בילקוט "מורשת" שבהוצאת הקיבוץ הארצי, (חוברת מ"ז, יולי 1989) ואח"כ בספרו של לוי-שריד. 
מן החומר שפורסם עוד לפני המסמך של שריד, עולה כי, התגבשותה של קבוצת "נקם" החלה בינואר 1945 בעיר לובלין, שעה שקבוצת לוחמי מחתרת מווילנה, ובראשם קובנר, נפגשה עם קבוצת פרטיזנים מרובנה, כדי לדון ברעיון הנקמה בגרמנים. בשיחות ארוכות וכואבות, תוך לבטים קשים, גיבשה הקבוצה שלוש תוכניות לפעילותם. בתוכנית הראשונה תוכננה פגיעה המונית בתושבי מספר ערים גדולות בגרמניה. השנייה עסקה בפגיעה בשבויים גרמניים שנמצאו במחנות מעצר על אדמת גרמניה.
בשלישית דובר על תפיסת פושעי מלחמה נאצים, והוצאתם להורג לאחר שתוכח אשמתם. בין מנהיגי הלוחמים בגטאות וביערות התגלעו אז חילוקי דעות קשים על ביצוע פעולות הנקם. בראש המתנגדים ניצב יצחק צוקרמן ("אנטק"), ממפקדי מרד גטו וארשה ומנהיג תנועת "דרור" באירופה.
קובנר המשיך בתכנון המשימה וביולי 1945, כאשר הופיע בפני לוחמי הבריגדה היהודית בטרוויזיו, איטליה, סיפר לנוכחים במקום את שאירע לעם היהודי באירופה. באותו מעמד נפגש גם עם ראשי הבריגדה כדי לשכנעם לתמוך ברעיון ה"נקם".

הריסות ברלין - צילום שמעון אבידן ז"ל

במהלך השיחות הבין קובנר, כי יוזמה כזאת לא תתקבל ללא אישור מוסמך מן ההנהגה הציונית וראשי ה"הגנה" בארץ. הוא הגיע למסקנה שעליו לצאת מיד לארץ ולשוחח בעניין זה עם ראשי היישוב.
בעזרת נציגי ההגנה באיטליה, הוברח קובנר ארצה במדים חייל ארץ-ישראלי המגיע לחופשת מולדת. בתל-אביב נכונה לו אכזבה נוספת. בבואו לפגישה עם מפקד "עליה ב", שאול אביגור, נלקח קובנר למאסר בית, ובמשך מספר ימים נמנע ממנו להיפגש עם ראשי היישוב. רק מאוחר יותר איפשרו לו להיפגש עם ראשי ה"הגנה" וראשי ה"שומר הצעיר", בהם יצחק שדה, ישראל גלילי, משה סנה, מאיר יערי ואחרים. בשיחותיו עימם ניסה קובנר לקבל את תמיכתם ברעיון ה"נקם" וביקש עזרה בכוח-אדם, ברכב ובהשגתם של חומרים שונים.
ראשי ה"הגנה" נאותו להגיש עזרה, בתנאי שקובנר וחבריו יהיו מוכנים לקבל את מרות ה"הגנה" באירופה, ויוותרו על תוכניתם לבצע פגיעה המונית בתושבי ערים גדולות בגרמניה. באותה פגישה נקבע גם אחד מאנשי הפלמ"ח הידועים כמתאם הפעולות בין אנשי קובנר וארגון ה"הגנה". 
בפגישה אחרת זכה קובנר לעידודו של ד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל, שאמר לו: "אילו הייתי בגילך, גם אני הייתי הולך בדרך זו".
התעכבותו הממושכת בארץ, יצרה קשיים בתקשורת ונתק בינו לבין חברי הקבוצה שנשארו באירופה. באותם ימים הם התלבטו בשאלות מוסריות קשות באשר לרעיון ה"נקם". קושי אחר התעורר עקב התנגדותו של צוקרמן לתוכנית, כפי שהוצעה ע"י קובנר. בין היתר, טען צוקרמן, כי יש להאט את תהליך "הבריחה" ולהקדים לפעולות השונות תהליך חינוכי מכין. הוא העביר שדרים על-כך לטבנקין וליערי, והזהיר את מנהיגי "השומר הצעיר" והקיבוץ המאוחד מפני קובנר ורעיונותיו. צוקרמן טען, שקובנר נוטה להזדהות עם קבוצת "שטרן" (ה"לח"י" בהנהגת יאיר שטרן). קביעה זאת הביאה, כנראה, ליחס חשדני כלפי קובנר מצד ראשי ההגנה, מה שהביא בסופו של דבר, על-פי גירסת חלק מהמקורבים לפרשה, להסגרתם של קובנר וחבריו לידי הבריטים.