תרקוד היא אמרה לי תרקוד

תרקוד היא אמרה לי תרקוד....

החוגים לריקודים נפוצים כיום בארץ עוד יותר מבעבר. הם מהווים פורקן ובידור לאלפי חובבים, המקדישים מזמנם ומרצם לריקודי עם בערבים ובסופי שבוע.

הכתבה פורסמה ב"חותם" בשנות התשעים
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

הריקוד הוא אחד ממאפייני תרבותו של כל עם וכל שבט בעולם. זוהי שפה שבה אדם מבטא מחאה, פחד או שמחה. ריקוד-עם הוא היסטוריה של יצירת תרבות המתחילה מבראשית, ומתחדשת מדי דור. עיקרון טיפוח ושימור ריקודי העם הוא נחלתם של מעטים, המסורים לו בלב ובנפש.
כאשר אתה מתחיל להתעניין ולשאול אצל העוסקים במלאכת ההרקדה, הנך נדהם מהעושר של חוגי רוקדים הקיים בארץ, מאילת הרחוקה ועד איזור קריית-שמונה. כולם מספרים שיש פריחה בלתי רגילה לאהבת הריקוד הישראלי, מעין אהבה מחודשת.

גורית קדמן, שהצליחה במשך שנים לארגן, לשכנע, לחפש, ולהאמין שאפשר למצוא אפיקים חדשים לריקוד העממי הישראלי, מספרת בספרה "עם רוקד": "רבים הזהירו אותנו מפני המעשה שאנו עומדים לעשות, שכן הימים היו עצם ימי מלחמת העולם השנייה (1944), כאשר החל להתגלות ההיקף האיום של שואת יהודי אירופה.
שאלו אותנו: איך אפשר לערוך כנס ריקודים בזמן כזה? אולם תשובתנו הייתה: "דווקא עכשיו", והמילה 'דווקא' נבחרה כסיסמת הכינוס, כדברי א.ד. גורדון: "אם כל העולם מכה אותי ומתנפל עלי – אצא לי דווקא במחול".


על כנס הריקודים הראשון בדליה מסופר שם: לא היו כלי רכב בכמות מספקת, ובכל זאת השתתפו בו 200 נלהבים לריקודי-עם מכל קצווי הארץ. הם באו ועימהם אוהלים, מצרכי אוכל, פרימוסים, דגלים וסמלים. הבאים הקימו במקום "קריית מחול" ובילו בצוותא שני ימים ושני לילות בריקודים ובשירה. נערך רונדו כללי בחצר המשק. בערב הסיום ערכנו הופעה על במה פתוחה במרכז הפרגולה. על אף קשיי התחבורה, הגיעו למקום קהל צופים של 3,500 איש – מהנגב ומהגליל.



רומן מגיל 12

תמר אליגור הייתה בין אותם אוהבי מחול שבאו לדליה לכנס בשנת 1944 והיא ממשיכה עד היום לרקוד ולהרקיד. תמר, שהיא מושבניקית המגדלת צמחים סוב-טרופיים, משמשת גם כמזכירת ארגון מדריכים מקצועיים לריקודי-עם מטעם הסתדרות הפקידים. שאלתי אותה על היקף הפעילות של הרוקדים והמרקידים.
"כיום יש חוגי ריקוד בכל חלקי הארץ. עוסקים בכך מדריכים מוסמכים לריקודי-עם. יש כאלף מדריכים פעילים ועוד כאלף פחות פעילים. אנו רואים בריקוד את הכלי האפקטיבי ביותר לכל אינטגרציה חברתית, וחבל שמשרד החינוך עוד לא הכיר בזה, ולא הכניס את הריקוד כמקצוע בבית-הספר.
יש ניסיון להכרה מצד גורמים חינוכיים לראות בריקוד אלמנט חינוכי, ולפני שנה הוכרז על תחרות 'בית-הספר הרוקד'. הצרה היא שמשרד החינוך נותן הכשר לכל מורה ספורט לבוא ולהרקיד ציבור גדול של נוער, דבר שלדעתי חייב להיעשות רק על-ידי מדריך ריקודים מוסמך.
אנו מתלבטים הרבה איך וכיצד לקרב נוער בקהילות השונות ברחבי העולם ליהדות ולארץ. אני טוענת שאחת הדרכים החשובות, שאינה מנוצלת די, היא לימוד ריקודי-העם שלנו.
 אני כבר שנים מנסה להשפיע על מוסדות הסוכנות, שיש חשיבות רבה בשליחת מדריכים לריקודי-עם לקהילות השונות, ואין ערנות לנושא. הרי ריקוד מחייה תקופה, זו הציונות הטהורה בצורתה הקליטה ביותר".


האם יש התחדשות בריקוד הישראלי?

אני שואלת את תמר, והיא עונה:
"שני קווים מאפיינים את היוצרים בתחום ריקודי-העם. קו אחד המאפיין את הותיקים מבין היוצרים, המחפשים במקורות, והמקורות הם ריקודי עדות למיניהם והביטוי הפולקלוריסטי שלהם.
הקו השני המאפיין את הצעירים שביוצרים, שחלק מהם יוצר ברצינות, וחלק על-מנת להתפרסם. על כל שלאגר שהולך בארץ מרכיבים ריקוד.
חסר בארץ גוף רציני שיהווה כעין ועדת ביקורת על טיב הריקוד שמציע היוצר לקהל. אך כמו בכל יצירה עממית, הקהל הוא השופט. ריקוד שנרקד ונשמר על-ידי כמה דורות מעיד על טיבו".

משה תלם הוא מרקיד מושבניק ה"שרוף" על ריקודי-עם.
"אני את הרומן שלי עם הריקוד התחלתי בגיל 12" הוא  מעיד על עצמו. לשאלתי, מה סוד הצלחתו של מרקיד הוא עונה: "דבר ראשון שמרקיד צריך זה לאהוב ריקודים, לדעת לחוש את הציבור שהוא מרקיד אותו. חשוב לשלב בערב ריקודים את הישן והחדש.
חשובה האווירה הטובה בחוג, חשוב שאנשים יהיו ממושמעים ויחד עם זאת משוחררים".
כשאני שואלת את בני-שיחי על החוג בקיסריה, שניהם נדלקים. 
"החוג בקיסריה", מספר משה, "הוא חלום שהתחיל באחד הערבים בקיבוץ אפיקים.
אני ואמנון שילה רקמנו חלום להקים מפעל לא למטרות רווח והתעשרות, אלא על-מנת לתת תנופה לריקוד העם הישראלי. החלום הוגשם בהקמת חוג קבוע למדריכים וסתם אוהבי ריקוד, המתכנס מדי פרק זמן במרכז הספורט בקיסריה, על-מנת לרקוד וללמוד ריקודים חדשים.
החוג בקיסריה היה לשם דבר, והאנשים השותפים בו הפכו למשפחה אחת גדולה, הבאה לרקוד משעות אחר-הצהרים של יום שישי ועד אור היום של השבת".

להרקיד את הקיבוץ

אחת השאלות המטרידות אותי, ועוד רבים החרדים לאופיו של הקיבוץ, היא: מה קורה אצלנו?
התנועה הקיבוצית הייתה מראשיתה הגוף המוביל בתחום ריקודי-העם. מי לא זוכר את כנסי דליה, החגיגות ברמת-יוחנן, ריקודי הביכורים בגן-שמואל. האם היום הקיבוץ רוקד רק בחגיו?
אם רוצים להרקיד תנועה צריך שיהיו לה מרקידים ומדריכים.
לשם כך הוקם לפני שמונה שנים חוג הרקדה לארבע התנועות הקיבוציות. את החוג מרכזים ציון (עין החורש) ו-אהובה (קבוצת שילר).
עם אהובה שוחחנו על בעיות החוג, ובעיית המרקיד בקיבוץ. היא מספרת:
”לחוג שלנו יצא שם טוב, ולא פעם אני נאלצת לבקש חלק מהאנשים שבאים לרקוד שיעזבו, כי יותר מ-150-200 איש זה מעל האפשרויות שלנו. מטרת החוג היא להכשיר מרקידים ומדריכי חוגים העובדים במשקים. אנו עובדים עם יוצרים של ריקודי-עם, מלמדים ריקודי-עמים, טכניקה של ריקוד, כוריאוגרפיה של ריקודי-עם. 

חשוב לתת למדריך כלים לעבודה עם להקת ריקוד המופיעה בפני ציבור.
החוג קיים כמה שנים, ועדיין אין לנו קו מנחה להפעלתו, כי מצד אחד באים חבר'ה העובדים ברצינות בקיבוציהם בהדרכת חוגים וחשובה להם הטכניקה, ומצד שני באים סתם חבר'ה שאוהבים לרקוד, ולהם חשוב הבילוי החברתי.
יש בעיה נוספת.
החוג נפגש אחת לשישה שבועות (ולא כמו שרצוי, אחת לשבוע). משום כך אין קביעות בעבודה, ושוכחים את הריקודים. מי שעובד עם חוג רוקדים בבית זוכר את מה שנלמד, מי שלא עובד – שוכח, ויש צורך מדי פעם לחזור שוב ושוב על ריקודים שנלמדו. מקום מסודר לפעילות החוג עדיין לא נמצא.
גבעת-חביבה שימשה לנו אכסניה עד כה, אך כששופץ חדר-האוכל נאסר עלינו להשתמש בו לריקודים, ואנו נאלצים לנדוד ולחפש קיבוצים שיסכימו לארח אותנו, דבר שיוצר קושי עצום ופוגע בחוג".

לא כתחביב

"על הטענה שבקיבוצים לא רוקדים אני לא מוכנה לחתום. יש אזורים המאוכלסים בקיבוצים וקיימת בהם פעילות אזורית רבה, ויש אזורים רדומים. שורש הבעיה שלנו הוא שאין בקיבוץ התייחסות רצינית למרקיד. בעיר להיות מרקיד זה מקצוע, בקיבוץ מתייחסים לכך כאל תחביב, ואם לאדם יש תחביב, הוא יכול לעשותו אחרי שעות העבודה.
לא פעם מרקיד צריך לצאת לדרכים, לנסוע מרחקים כדי להפעיל חוג ריקודים, או ציבור אנשים בקיבוץ זה או אחר, והוא לא מסוגל לכך אחרי שעות העבודה.
כדי להפעיל חוג לריקוד, לא די להביא סליל מוסיקה, חייבים להתכונן, להכין טוב את שיעורי-הבית, אם לא עושים זאת, חברי החוג מרגישים היטב מתי המדריך 'מורח', ומתי הוא עובד ברצינות.
אנו חייבים לשנות את התדמית של המרקיד בקיבוץ, לאפשר לו את העבודה הזו עם כל התנאים הטכניים (היום לקנות ציוד, מערכת הגברה וטייפים, עולה 30-50 אלף לירות ואף יותר).
עברו הזמנים שרקדנו לצלילי אקורדיון. היום דרוש ביצוע מוסיקאלי מושלם. חייבת להיות תחלופה בין המרקידים. יש תדמית לאדם בקיבוצו. מרקיד שבא לקיבוץ אחר יכול להצליח יותר מאשר בקיבוצו".


לבסוף, יש לאהובה כמה השגות חשובות:
"לנוער שלנו אין שלווה בריקוד, אם אתה לא מזיע ומתנשף אין לך סיפוק.
 חייבים להזיע, עוד ריקוד ועוד ריקוד. הרי הרבה יותר נעים לעמוד לרגע אחרי ריקוד ולהתייחס אחד לשני. יש רדיפה אחרי ריקודים חדשים, וכך קורה שאין כובד מחשבה לגבי יצירת הריקוד, לעיתים הם סתם נבנים, נקלטים מהר בציבור, אך גם נעלמים מהר מאוד.
ריקודים ישנים ויפים הולכים ומתקלקלים, כי יש התייחסות אחרת לריקוד, להרמת היד, לשימוש בגוף, הרגליים תמיד עפות בלי קצב ובלי חן.

אני רוצה לראות את הריקוד כפי שהוא נבנה, ולא כמו שמתחשק למישהו לרקוד אותו. גדלתי עם המולת היוצרים, המקצוע שלי הוא הריקוד, לכן ייתכן שאני מסתכלת אחרת על הריקודים, אך קשה לי לבטל את האפשרויות הטמונות בריקוד, שמאפשר לרבים לבטא את שמחתם, בלי התלבטות איך וכיצד. כאן הדילמה שלי עם עצמי..."