 |
עופרה עם טלה |
(מהווי גידול הצאן בקיבוצנו -כתבה עופרה בריל)
הריח של דיר הכבשים שלנו הזכיר לי תמיד חמימות של בית. כאשר מתקרבים אל הדיר, עוטף אותך ריח כבשים ומושך אותך להיכנס. ואכן, כבר בילדותי נמשכתי לדיר כבחבלי קסם. תמיד היה מעניין לבקר שם: בכל יום נוספו טלאים חדשים, בכל עונה בשנה היה אירוע מרתק אחר מתרחש בדיר. בראש וראשונה- עונת הגז, שהייתה העונה בה"א הידיעה לכל הקיבוץ. כולם היו באים לראות כיצד הגברים החסונים נאבקים עם הכבשים, קושרים את רגליהן זו לזו, משכיבים את הכבשה על שולחן, כאשר זו נאבקת בכל כוחותיה להימלט מהמקום.
אחרי שהכבשה נכנעת ושוכבת רגועה מתחיל הגז עצמו. בתחילה נוטלים את מגזזת הצמר- זוג מספריים גדולים, וגוזזים את השכבה העליונה של צמר הכבשה. אחר-כך, בעזרת מכשיר גילוח חשמלי, עוברים ביד אמונה על כל גופה של הכבשה ומורידים שכבות שכבות של צמר. לבסוף יוצאת הכבשה עירומה כביום היוולדה, גופה צנום וכולה כאילו מבוישת.
אחרי הגז היו הכבשים מצטופפות אחת ליד חברתה כדי להתחמם. ואילו הגוזזים היו זוקפים גב, ומתמתחים בתחושת רווחה.
כשנגמר הגז צריך לטבול את הכבשים בתמיסה שתחטא אותן מפרעושים וקרציות, הנדבקים לגופן ומוצצים את דמן.
ליד הדיר הייתה תעלה ארוכה מלאה בתמיסה מהולה במים. הכבשים היו צריכות לעבור בשחייה לכל אורך התעלה. בהגיען לסוף התעלה הן יצאו שטופות מים, רועדות מקור, מנערות את גופן מטיפות המים ומחפשות את קרני השמש כדי להתייבש.
בערב היו מארגנים "קומזיץ" עם בשר טלה על שיפודים, לכל עובדי הדיר ולאלה שהתנדבו לעזור בגז.
האירוע המרתק ביותר בדיר היה עונת ההמלטות. בעונה זו היה הרועה שב מן המרעה כשעל כתפיו טלה, או לעיתים שניים, תאומים, והדיר מתמלא בפעייה אחת גדולה.
את הטלאים בני יומם, עם אימותיהם, היו מפרידים משאר העדר. אימא-כבשה, עטיניה גדושים חלב, מכוונת את פטמות העטינים לפיו המגשש של הטלה הקטן, וזה יונק בתאוותנות ומוצץ את העטין עד תומו.
בימים שכאלה היה הדיר למקום המושך ביותר לבילוי של אחר- הצהרים. ילדים פעוטים עם הוריהם היו באים להנות מבילוי משותף עם הטלאים הרכים. כל ילד "אימץ" לו טלה, נתן לו שם, ובביקור היומיומי היה מחפש את הטלה "שלו".
אני אהבתי את הדיר באופן מיוחד: גם משום שאהבתי בעלי-חיים, וגם מפני שאימא שלי עבדה בדיר.
באותם ימים הקימו תעשיית ברינזה (גבינת צאן) ליד הדיר. חברות הקיבוץ הכינו מחלב הכבשים והעיזים גבינה טעימה ומשובחת.
אני אהבתי את הקצוות של קוביות הברינזה שהיו קשות וטעימות במיוחד.
עד מהרה הפך הדיר בשבילי ל"בית" שני. הייתי באה כמעט כל יום לטעום קצת מהברינזה, לפזר תערובת באבוסים, לעזור לרועים להגמיע את הטלאים- שנותרו בלא אם- מבקבוקי חלב, ואחרון אחרון חביב לבקר את גורי, הכלב של הדיר.
גורי היה כלב זאב מטופח, כלב שמירה, שתפקידו לעזור לרועה לרכז את העדר בצאתו למרעה.
כאשר כבשה או שתיים היו מחפשות להן מקום מרעה אחר ומתרחקות מהעדר, היה גורי מזנק לעברן בנביחות רמות ומחזירן תוך כמה דקות לעדר.
המלונה של גורי הייתה בקרבת הדיר, והוא עצמו היה קשור בחבל ליתד סמוך למלונה. רוב הילדים פחדו מגורי, בגלל גודלו ובגלל נביחותיו הרמות. אני אהבתי אותו וראיתי בו חבר טוב. לא פעם התקרבתי לגורי, חיבקתי אותו והוא היה מלקק את פני.
באחד הימים, בשעות אחר-הצהרים, באתי כהרגלי לבקר בדיר. אחרי שסיירתי בכל התאים וביקרתי אצל הטלאים החדשים, שמתי פעמי למלונה של גורי. ברגע שהגעתי לטווח הגישה שלו, התנפל עלי גורי ונעץ את שיניו בזרועי.
מובן שנבהלתי מאוד. התחלתי לצרוח מכאב וברחתי מן הדיר. עובדי הדיר רצו אלי בבהלה גדולה ושאלו בהתרגשות מה קרה לי.
מרוב בכי ועלבון לא יכולתי לדבר. לא האמנתי שגורי ינשוך אותי!
הראיתי להם את הזרוע עם סימני השיניים של גורי. גם הם לא האמינו למראה עיניהם.
אחד מהם נטל אותי בזרועותיו והלך מהר למרפאה. החובשת במרפאה שמרה על קור רוח: "קודם כל תוריד את הילדה ונראה מה קרה", אמרה לבחור הנרגש. היא בדקה את ידי ואמרה במתינות: "אני רואה שהילדה קיבלה נשיכה. אתה מכיר את הכלב?"
- "בטח, זה גורי של הדיר!" ענה לה בהתרגשות העובד.
- "ובדרך כלל הכלב הזה נושך?" המשיכה החובשת לשאול.
- "מה פתאום?", הזדרז הבחור להשיב, " בדרך כלל הוא שקט כמו כבשה".
- "אם כך, נצטרך להעביר את הכלב להסתכלות בתחנה של משרד החקלאות שבעפולה" פסקה החובשת. "ומוטב שתדאג לעשות זאת מיד, כי אם יש לכלב כלבת, אסור שיישאר פה אפילו יום אחד נוסף...", הוסיפה.
הבחור מלמל משהו על כך שילך להשיג רכב ונעלם משם במהירות.
בינתיים הוזעקו הורי למרפאה. החובשת הרגיעה אותם: "שום דבר נורא לא קרה. הילדה קיבלה נשיכה. נחטא את המקום, נשים תחבושת ובערב ניגש לרופא לשאול מה אפשר לעשות".
הרופא היה מגיע שלוש פעמים בשבוע למרפאה. הוא היה בא מאוחר, אחרי שגמר לעבור בעוד קיבוצים באזור. הוא היה "יקה" המקפיד מאוד בלבושו, והכיר כל חבר בקיבוץ על פי המחלות שלו. כאשר היה פוגש חברה במדרכה היה שואל בנימה מבודחת: "נו? מה שלום מיץ הקיבה?".
בערב הלכתי למרפאה, הנשיכה כבר כאבה לי פחות. ישבתי בחדר ההמתנה חוששת ודאוגה. כשהרופא קרא לי להיכנס, הרגלים רעדו לי קצת. הוא לבש חלוק לבן, על צווארו היה תלוי הסטטוסקופ (מכשיר לשמיעת פעימות הלב).
"סו (זו) הילדה שקיבלה נשיכה?", שאל הרופא את החובשת במבטא יקי טיפוסי.
אימא שלי והחובשת מיהרו להשיב: "כן,זו הילדה..."
- "בואי ילדה טובה, נראה מה הכלב עשה לך" אמר הרופא. לאט לאט הוא הוריד את התחבושת. בפעם הראשונה ראיתי את סימני השיניים של גורי, על רקע הזרוע שהפכה כחולה, במקום הנשיכה.
הרופא התבונן ממושכות בזרוע הפגועה ואחר אמר לחובשת: "צריכים לתת לילדה עשרים ואחת זריקות בבטן נגד כלבת".
אימא שלי החווירה. אני שלחתי מבטים מבוהלים מהרופא לחובשת, ומהחובשת לרופא. הבנתי שאצטרך לקבל טיפול רציני, אבל לא הבנתי בדיוק במה זה כרוך.
- "עכשיו ילדה", אמר הרופא, "את מקבלת זריקה בבטן. כל יום תבואי ואני נותן זריקה בבטן. אם את ילדה טובה ולא בוכה, אני נותן סוכר גביש".
החובשת הוציאה מכלי החיטוי מזרק גדול ותקעה בו מחט. הרופא לקח בקבוק ושאב למזרק את תוכנו. אני עצמתי עיניים ונדבקתי לאימא שלי.
הרופא אחז בי בידו הרכה: "לא לפחד ילדה, רק זריקה, תראי שלא כואב", אמר ונעץ את המחט בבטני. הדקירה כאבה, אבל באמת לא כל כך נורא.
הרופא חייך: "נו? את רואה, כבר גמרנו..".
התאפקתי בכל הכוח לא לבכות. הרופא היה מרוצה מהתנהגותי ונטל מתוך קופסה גביש של סוכר.
באותם ימים נחשבו גבישי הסוכר למעדן מלכים. כאשר באו אורחים מהעיר לבקר אותנו, המתנה הטובה ביותר שיכלו להביא לנו היו אותם גבישי סוכר בקופסה. היינו נוטלים גביש כזה, מוצצים אותו לאט לאט וממתיקים במציצות אלה את התה.
כך הייתי באה כל יום למרפאה, לפעמים לבד, לפעמים עם המטפלת, ולפעמים עם ההורים. כל יום נוספה בבטן שלי עוד זריקה נגד כלבת. עשרים ואחת זריקות!
כאשר הגיע הרופא לזריקה העשרים, כבר כמעט שלא נמצא מקום לדקור בבטן שלי, שהתמלאה חורים קטנים. אבל אחרי כל זריקה קבלתי סוכר גביש, והאמינו לי, זה היה כדאי...
את גורי בדקו ומצאו שאין לו שום סימני מחלה. קשה היה להסביר למה בדיוק התחשק לו לנשוך אותי באותו היום: אולי כעס על מישהו אחר והוציא את כעסו עלי, אולי סתם היה לו מצב רוח לא טוב באותו יום, כמו שקורה לעתים גם לנו.
החברים כבר לא רצו להסתכן בעוד נשיכה, והעבירו את גורי למשטרה.
ולי נשארו זיכרונות מכל הסיפור בצורת בטן מחוררת וכואבת, סימן על הזרוע, וטעם מתוק בפה של סוכר גביש.
מתכון של פעם...
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה