 |
גאולה לישנסקי הגננת שתמיד שתלה ועדרה ועישבה |
בעיתון הקיבוץ משנת 1941 כותבת גאולה לישנסקי
נלמד מילדינווהפעוטה מרימה אליך עיניים שואלות ותמהות ואינה מבינה כלל, למה הכול אסור.
אחרת הדבר עם הגדולים. להם אפשר לספר " שכאן יגדל עץ חרוב גדול, כל כך גדול , כמו העצים בבוסתן". לפחות לקטנים אלה אפשר לספר ממאויי לבך. "אתה יודע אליעזר תוכל פעם לטפס על עץ זה ולקטוף חרובים כמה שתרצה וגם לאכול אותם, חרובים אלה יהיו רק לילדים, לא ניתן אותם לפרות."
עיני הילד נדלקות - הוא מאמין הקטן." כן" הוא חוזר על דברי- נוכל לעלות על העצים ולאכול ".
רכשתי אותו כידיד נאמן, אחר כך מעיר הוא לחברים, כי אסור לדרוך על הדשא, אם השלט תקוע בו.
ושוב מה המצב עם הילדים הגדולים מאלה, גדעון פשוט לועג לי כשאני מנסה לספר לו על החרוב שיגדל.
ובפרט אחרי שאכל מהפלפל החריף , המרהיב כל כך בצבעיו ושרף את פיו עד לכאב רב. באותו יום הפך להיות מחבל ממש. גייס את כל ילדי הגנון וכולם יחד קטפו את הפלפל הרע. אבל בדרך כלל יחסם של ילדינו לגינה ולצמח הוא יפה, הם יודעים לאהוב ולשמור על העץ.
יחסם הוא מאוד מוחשי ואין זו אהבה בת שמים כמו אצל רבים מחברינו. הם רוצים לדעת את שם הפרח ואיך הוא צומח.
לא פעם ניגש אלי פעוט , כשבידו הקמוצה פרחים קטופים ושואל לשמם...
ילדינו הגדולים יודעים תמיד למצוא את הפרח הראשון מכול סוג. רוצים לראות גם את הזרעים והעלים של כל פרח וגם לדעת את השם בדיוק. ואם אינך יודע במקרה להשיב תשובה- רבה הבושה וכל כבודך גז.
זכורני שיוסי בהיותו בן 4 התאונן על המטפלת שלו: " מה זה עם שפרה, על הכול היא אומרת שזה עשב ".
אולי יכריחו אותנו ילדינו להתקרב לטבע ולהכיר את הצומח והחי שסביבנו.
 |
עמוס כרמל רן קריפין ארנון גור - עדנה קרן וגדעון שפירא |
 |
המטפלות :גיטל שפירא ירדנה הוכמן הילדים:אליעזר לביא מקדימה לידו אפרים טיקטין ועוד.. |
 |
רחל ברעם אבשלום לאודון נורית תבור עופרה בריל וישי הוברמן |
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה