לילית אם השדים

לילית צולמה בגן החיות של חיפה

לילית אם השדים

איסוף סיפורים ותיעודם, ליקוט חפצים,צילום הווי העדות – זהו רק חלק מפעולה ענפה לשחזור ושימור העבר שעלול להיכחד,בדרך מיזוג הגלויות והפולקלור הישראלי בימינו.

עופרה בריל

בספרון שהוצא מטעם אסע"י (ארכיון הסיפור העממי בישראל), מצאנו כמה עובדות: "בשנת 1971 נרשמו ע"י רושמים מתנדבים 300 סיפורים. אנו נוהגים בחומרה בכל הנוגע לבדיקת הדוקומנטציה המלווה את הסיפורים. חלק ניכר של הסיפורים נרשם במסגרת עבודות תרגיל וסמינריון של תלמידי האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת חיפה".

חיה בר-יצחק משמשת מורה ב"אורנים" ובאוניברסיטת חיפה לפולקלור יהודי. כשהיא מספרת, נהפך סיפורה למונולוג מרתק ומאלף על תרבות-יהודית שורשית שאנו כה צמאים לדעתה, ולא תמיד יודעים היכן לחפש את מקורותיה. לא נותר לי אלא להשאיר את המונולוג כפי שהוא:

"כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ספרות עברית, צירפתי את מדעי החברה עם מדעי הרוח. בחוג לספרות עברית, שראיתיו כחוג ראשי, חשתי תיסכול, כאשר בתהליך הלמידה התברר לי יותר ויותר החסר שאני לוקה בו – ניתוק מן המקורות, מתבניות חשיבה, מתבניות לשוניות מקוריות, מן האגדה והמדרש.
ניתוק זה שם לאל כל אפשרות של לימוד בלתי-אמצעי, אפילו בתחום הספרות העברית החדשה, שהרי אפילו בקריאת סיפורים כמו אלו של עגנון או ברדיצ'בסקי נזקקתי להפניית המורה לאגדה או למדרש כדי להרחיב ולהעשיר את הבנתי בסיפור, כיוון שהאסוציאציות הלשוניות והמשמעותיות לא נתעוררו בי באופן ישיר.

סיבה זו והעובדה שזכיתי ללמוד אצל מורה יקר כפרופ' דב נוי, הם שנתנו לי את הדחיפה לפנות למדור של ספרות האגדה וספרות עממית בלימודי לתואר שני, והעיסוק הספציפי בספרות עממית, דהיינו, בספרות הקשורה בקונטכסט חברתי, אפשר לי לשלב את ידיעותיי ממדעי החברה עם אלו של מדעי הרוח. 

בזכות פרופ' נוי חרגתי גם מתחום הספרות העממית ללימוד מרכיבי פולקלור נוספים, כמו אמונות עם ומנהגי-עם. כאן ניתנת למעשה האפשרות לתהות על התפתחות התרבות האנושית, לבחון היווצרותה של אמונה עממית, המולידה מנהג וכן לבחון את זה האחרון על גלגוליו השונים".

המלכה הלובית "לאמיה" מהמיתולוגיה היוונית. הלאמיות היו מוכרות כמדיחות גברים בשנתם, 

משברים מחזוריים

"התיאוריה מלמדת שראשיתו של מנהג נובעת מרצונו של האדם להתגונן מפני מצבים חדשים ומעוררי חרדה, אשר גזלו ממנו את הביטחון הפסיכולוגי והכניסוהו למצב של תיסכול.
מצבים אלו התרכזו בעיקר סביב מה שאנו מכנים משברים.
אם משברים במחזור השנה ואם משברים במחזור חיי אדם. במחזור השנה אנו מבחינים בין משבר היום והלילה (אור וחושך), משבר הלבנה (הירח ההולך וקטן וחוזר ומתמלא) ומשבר החמה – חילופי עונות השנה.
 האדם הקמאי שראה את הירח הולך וקטן עד העלמו, או את היום

ההולך ומתקצר נמלא וודאי חרדות, שהרי מי היה ערב לו שאכן הירח ישוב ויזרח מחדש, או שהיום יחזור ויתארך? ואולי יבלעהו החושך...

ביטוי מעניין לפחדים אלו אנו מוצאים באגדה במסכת עבודה זרה, המספרת על פחדיו של האדם הראשון, כשראה יום שמתקצר והולך וגזר שבע תעניות על עצמו, עד שראה שהיום מאריך והולך והבין שזה מנהגו של העולם. על-כל-פנים, הפחד חייב את האדם להתגונן, לעשות מעשה, לחזק את ידו בכוחות החיוניים לו (כמו למשל, הדלקת אש לחיזוק כוח גלגל החמה)".

גירוי כוחות הטבע

"כדי לסבר את האוזן, אביא לך דוגמא אחת: מנהג חיבוט הערבה ונסוך המים בחג הסוכות. אם תשאלי היום אדם דתי לסיבת הדברים, וודאי ישיב שכך ההלכה וכך המנהג. ואולם, אם נבחן את מהותו של חג הסוכות נראה, שזהו חג העומד כולו בסימן של שאילת גשמים (התפילה המסיימת את החג היא "מביא הרוח ומוריד הגשם"). אם כך, זהו חג הקשור בהפריית האדמה, וחגי הפריית אדמה אצל עמים קדומים הצטיינו במעשים של מגיה המפטטית לגירוי כוחות הטבע או האלים השולטים בהם להגברת הפוריות. וזהו קרוב לוודאי גם מקורו של מנהג נסוך המים.

 שהרי בתלמוד נאמר: "כשמנסכים מים בחג, תהום אומר לחברו הבע מימיך". אגב מתיאורים ששרדו מאופן הנסוך בימי בית שני נראה, שאכן היה לטקס קסם מאגי, כאשר הכוהן הגדול היה עומד עם שתי ידיים מוגבהות, בהן אחז כלים בעלי חורים, אחד מלא יין ואחד מלא מים, ומן החורים היו המים מנטפים אט אט לעיני כל באי בית המקדש.


המשברים במחזור חיי אדם – שהם לידה, התבגרות, נישואין ומוות, מהווים משברים ביולוגיים מחד-גיסא, אך גם משברים סוציאליים, מאידך.
שהרי הלידה הופכת את ההורים לבעלי סטאטוס חדש, כך גם הנישואין.
גם המשבר הביאו לוגי וגם המעבר בסטאטוס חברתי היוו פתח לפחדים וחששות. תצליח האם הצעירה לעמוד בתפקידה החדש? הצליחו החתן והכלה לעמוד במבחן ההתייחדות וכד'.
וחששות כאמור, הולידו מנהגים. את בגדי הלובן של הכלה ניתן להסביר גם כאמצעי התגוננות מפני שדים ומזיקים, החוששים מצבע זה.

את גילוח שער ראשה של האישה ביום כלולותיה ניתן להסביר לא רק באמצעות "אישה צנועה וחסודה", אלא כניסיון לפיוס הכוחות המזיקים האורבים לכלה ביום נישואיה, ורוצים להזיק. היא מפצה ומפייסת אותם על-ידי מתן חלק מן השלם, לאמור, הא לכם דבר יפה שהוא חלק מן האישה ושיש בו כוח ונשמה (נזכיר את סיפור שמשון) ותשאירו את האישה בשלום.

גם את טקס ברית המילה לבן זכר ניתן לראות באור זה. לפי האמונה העממית,  שמונת הימים עד ליום הברית הינם המסוכנים ביותר לאם ולתינוק, ונוצרו מנהגי התגוננות שונים מפני הסכנות האורבות להם בעיקר מלילית".

סיפור הלילית

כשאני מרימה גבות עיני בתמיהה: מי זו לילית? קולח הסיפור.

"אינך יודעת מיהי לילית ?
ובכן, לפי המסורת הקדומה לא חוה הייתה אשתו הראשונה של אדם, אלא לילית.
אלוהים ברא את האדם יחידי, וזה נתקנא בבעלי החיים, שנבראו זכר ונקבה וביקש עזר כנגדו. אז ברא לו אלוהים אישה, שגם אותה עשה עפר מן האדמה.
כאשר חפץ לשכב עמה, מספרת האגדה, נפגעה על שתבע ממנה לשכב פרקדן, שהרי גם היא נוצרה מעפר, ובזעמה ביטאה את השם המפורש, התרוממה באוויר ועזבה אותו, כשהיא משתכנת על חוף ים-סוף, מזדווגת עם שדים תאוותנים ויולדת להם למעלה ממאה לילים ליום. אלוהים שולח שלושה מלאכים להשיבה, אולם היא מסרבת. אלוהים מענישה במות מאה מילדיה השדים מדי יום.
היא גם מתנכלת לילדי בני-האדם, ורק אם היא רואה מעל מיטת הילוד את שמות שלושת המלאכים – סאנוי, סאנסנוי וסאנמנגלוף, היא חוששת להזיק לוולד. עד היום נוכל למצוא בעדות מסוימות כתובות אלו מעל מיטת הילוד וכן קמעות אחרים כנגד לילית.
או שימוש באובייקטים אחרים ששדים חוששים מהם כמו ברזל, שנהוג להניחו מתחת לסדין במיטתה של היולדת או הרך הנולד".

תהליך ההתבגרות

"אם נחזור לעניין המילה, הרי שאם אצלנו טקס הברית צמוד למשבר הלידה, יש חברות שבהן הוא צמוד דווקא לטקס ההתבגרות ומהווה חלק מטקס החניכה. טקס זה, שקיים בשבטים קמאיים (שניתן לראות את בר-המצווה כשריד ממנו שהולבש בלבוש יהודי), פותר למעשה את בעיות ההתבגרות המוארכת, הקיימות בחברה המודרנית.
תקופה זו קשה בחברתנו שהרי זו תקופה שמבחינה ביולוגית יכול בה הנער לעמוד ברשות עצמו, אלא שבחברה ההישגית, הדורשת רכישת השכלה והתמקצעות, הוא נשאר תלוי זמן רב ברשות הוריו. בחברה הקמאית היה האדם שהגיע לבגרות ביולוגית צריך לעבור את טקס החניכה.
 הטקס כלל מבחנים שונים ועל-פי רוב גם קשים ביותר. אך עמידתו במבחן הפכה את הילד למבוגר, ושינתה את הסטאטוס החברתי עם כל המשתמע משינוי זה.

נושא עיסוקי המרכזי בתחום הפולקלור הוא הספרות העממית. קיימים ממכמנים של סיפורי-עם העוברים מדור לדור בעל-פה, וחבל שילכו לאיבוד. לאיסוף הסיפורים והוראתם יש לדעתי תפקיד חברתי חשוב ביותר. הספרות בעל-פה נשארה בעיקר בקרב יוצאי עדות המזרח.

המדיניות המוצהרת בתחום קיבוץ הגלויות בשנות ה-50 הייתה יצירת כור היתוך ויצירת תרבות אחידה בישראל. אלא שתרבות אחידה זו נתפסה בעיקר כתרבות אירופית, שהרי מה הסכימו לקבל מעדות המזרח? 

אולי את המאכלים והקללות בערבית. ההתעלמות הזו ממורשת תרבותית, יצרה מצב מסוכן וגרמה לאנשים למצבי תסכול ובושה בתרבותם, בביתם, באורח החיים של הוריהם, ומה עצוב ומסוכן יותר ממצב זה?

היום ברור שהתהליך ליצירת תרבות אחידה הוא תהליך ארוך, ורצוי לדלות את המיטב מתרבות כל אחת מן העדות בישראל, כדי שיצטרף ליצירה זו.
נדמה לי, שסיפורי העם יכולים לתרום לכך, ומן הראוי שיתחילו להשתמש בהם גם במוסדות החינוך שלנו."

כך שזרה לפני חיה פנינים של אוצרות, שרק מעט מזעיר נגלה לפני, וגירתה את סקרנותי להמשיך וללמוד ולנבור בנבכי ההוויה התרבותית שלנו. ואם גם אתכם הקוראים הצליחה לסחוף, הרי ששתינו באנו על שכרנו.