יציאת מצרים - ראיון עם פנינה ליבנר על מחנות העקורים בקפריסין

יהושע ליבנר ביום סגירת המחנות בקפריסין 1946

יציאת קפריסין

מחנות קפריסין הם סיפור על מבצעים הרי-סכנות שחברי "ההגנה" היו שותפים להם. הם סיפור על מנהרות, שדרכן הוברחו פליטים לארץ, סיפור על אימוני נשק, לימודי עברית והוראת מוסיקה, שנעשו בתוך הגיהינום של מחנות אלה.

עופרה בריל, "על המשמר" – 17.4.1979
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

פנינה לייבנר, שבעלה יהושע לייבנר המנוח נשלח מטעם הג'וינט לעזור לאלפי היהודים בקפריסין, הייתה עדה למתרחש שם, והיא מספרת:
"מ-1946 עד 1949 עברו במחנות כ-53 אלף יהודים. בתקופת השיא היו ב-12 המחנות 32 אלף יהודים. היה הסכם עם הבריטים שתהיה עליה מבוקרת, וכל חודש יצאו מקפריסין 750 יהודים.
בהתחלה, כשהגיעו אוניות מעפילים קטנות, חשבנו שהעניין יסתיים תוך כמה חודשים, אבל כשהתחילו להגיע אוניות גדולות עם אנשים רבים ראינו, שהעניין מסתבך.
רובם של האנשים היו חולים, בעיקר בטיפוס ודיזנטריה. היו נשים עם ילדים ונשים בהריון. בתקופת המחנות נולדו 200 ילדים".

רות גרובר הייתה העיתונאית היחידה הקשורה עם ועדת אונסקו"פ (ועדת החקירה של האו"ם לעניין א"י) שקיבלה אשרה לביקור במחנות והיא כותבת:
"ולמרות הכול המשכנו לחיות ולהוליד ילדים.
בשנה הראשונה לשהותם בקפריסין נולדו 500 תינוקות והיו 800 חתונות. פעם שאלתי אישה אחת, איך היא יכולה להביא ילד לעולם בתנאים כאלה במחנות, והיא ענתה:"בימי היטלר כל אישה הרה נגזרה לכליה, הן היו הראשונות שהועלו על המוקד.
ולכן כיום, כל אישה שיכולה ללדת, החליטה להביא ילד לעולם. זוהי תשובתנו להיטלר והוכחה ניצחת שהכרענו בעד החיים".

שושנה דמארי בליווי משה וילנסקי מופיעה לפני העצורים בקפריסין

"הילדים נולדו במדור מיוחד בבית-חולים בניקוסיה בתנאים סניטריים איומים. לא היו סדינים ואת השמיכות החליפו לעתים רחוקות.
יום או יומיים אחרי שחזרו למחנות-ההסגר, היו מתכסים בפריחה, ובכל זאת החזיקו מעמד. פניתי לד"ר פאלק, הרופא הגבוה ועדין-הפנים והוא אמר לי: "עד שבאתי הנה, לפני 4 שבועות, האמנתי במדע. כיום אני מאמין רק בניסים" (מתוך הספר "היעוד – ארץ ישראל").

ביקורה של גולדה

נוכח חומרת המצב – מוסיפה ומספרת פנינה לייבנר – הגיעה באחד הימים גולדה מאיר, כדי לשכנע פליטים שהיו בידיהם סרטיפיקטים והגיע היום לעלות לארץ, לוותר על זכותם זו למען הנשים והילדים החולים.
האנשים לא רצו לשמוע על כך, וגולדה הייתה צריכה להשתמש בכל כושר הדיבור והשכנוע שלה, ובין שאר הדברים אמרה: "הנה, בימים אלה, דנים באו"ם בעניין ארץ-ישראל; ייתכן שיתנו לנו חלק באותה פיסת קרקע נכספת; ואתם כולכם תבואו אלינו כיהודים גאים".

האנשים התקשו להאמין, אך השתכנעו באמיתות הדברים ומסרו את זכותם לעלות לנשים ולילדים.
הוסכם, שילדים עד גיל שנתיים יועלו לארץ, ואם היה זוג הורים שהיו להם שני ילדים פעוטים, "אימצו" לאחד הילדים משפחה צעירה כדי שיעלו יותר יהודים.

"ב-29 בנובמבר קיבלנו בהפתעה את החלטת האו"ם על הקמת המדינה.
במחנות רקדו ושרו כל הלילה, ופה ושם ראית גם דמעות בעיני האנשים. כולנו חשבנו, כי ב-15 במאי יבוא הקץ לסבל, והפליטים יועלו לארץ.
החדשות מהארץ בישרו רעות. החלה מלחמת השחרור. עד מהרה קיבלו הדברים צביון אחר.
כשהבריטים הודיעו לנו, שהאנשים לא יפונו בגלל המלחמה המתנהלת בארץ, הבנו שהכרזת המדינה הביאה לסגירה הרמטית של המחנות.

שושנה עם וילנסקי והשליחים במחנות

ביומנו של יהושע לייבנר המנוח מסופר: "היום – 18.2.49, הודיע בווין שהמחנות יסגרו, וכל זאת כדי לא להרגיז את ארצות-ערב. בכך שיהודים צעירים, המוכנים להתייצב בשורות צה"ל מול הפולשים, יעברו מהמחנות לארץ".

אך בזכותם של פעילי "ההגנה" ופעילי הג'וינט נשמר המוראל.
לתנועות-הנוער החלוציות היה חלק לא מבוטל בעידוד האנשים במחנות. הן כיוונו את חיי הבטלה מאונס לאפיק בונה של לימוד השפה והתרבות העברית, דאגו לתעסוקה בחוגי יצירה (לשמוליק כץ ושרגא וויל דאגתי לחומרי-ציור).
 הן סיפקו למטה הפלמ"ח במחנות את סגל המדריכים ואת זרם המתאמנים הקבוע.



מחנה הפלמ"ח היה מוגדר כלפי הבריטים כמחנה-ספורט. כל יום היו קבוצות של נערים ונערות יוצאים להתעמל ולעסוק בספורט, אך בתוך המחנה עסקו באימוני נשק ובחפירת מנהרות. לאימון תיאורטי בנשק השתמשו במקלות, לאימון מעשי יותר הצליחו להבריח כמה סוגי נשק למחנה".

שושנה בהופעה

פגישה עם אייק

"אחד הדברים המרגשים שאירעו לנו בתקופת שהותנו בקפריסין היה פגישתנו עם אייק, מפקדה של "אקסודוס".
ב-13 בדצמבר קיבלנו ידיעה, ששתי אוניות גדולות עומדות להגיע לקפריסין עם מעפילים. הן הביאו כ-15 אלף יהודים בצפיפות נוראה.

בנמל הייתה מתיחות רבה, כי היה ידוע שהבריטים מחפשים באופן מיוחד את אייק, רב-החובל של "יציאת אירופה" – פרשה שזעזעה את יוקרתה של האימפריה הבריטית.
יהושע (בעלי) עמד בנמל עם קולונל בריטי כדי לקבל את הבאים, והנה, הוא שומע מהסיפון קול קורא אליו "יהושע!". הוא ראה את אייק, ועשה את עצמו כאילו אינו מכירו. כאשר החלו האנשים לרדת, התקרב אייק אל יהושע והתכוון לתת לו לחיצת יד פלמח"ית.
רק ברגע האחרון הצליח יהושע למשוך את תשומת הלב של הקולונל הבריטי, שהיה לידו לנושא אחר, וסימן לאייק מאחורי גבו של הקולונל שיתנכר לו. אייק לא כל-כך הבין במה מדובר, וזרק ליהושע בעברית: 'ככה זה, כבר לא אומרים שלום לחברים!.'

למחרת הרגשתי צורך לפייסו ולברכו (הכרנו אותו מתקופת שליחותנו בדרום-אפריקה). הלבשתי את ביתי רותי בשמלה, ושמתי בידיה זר פרחים, אפיתי עוגה ונכנסנו למחנה.
בשער שאל אותי החייל: 'היי גברת לייבנר, יש לך היום יום הולדת?', עניתי לו: לילדה שלי יש יום הולדת.

בתוך ים הייסורים הזה היו כמה אנגלים הרגישים לסבל.
אנגלי אחד, שהיה מידידי משפחתנו, עזר לנו להעביר ירקות וחלב לנשים ולילדים. יום אחד הביא שק מלא סנדלים לילדים.
אותו קצין בריטי סיפר לי באחד הימים, בשעת שתית התה: 'היה לי לפני כמה ימים לילה קשה ולא יכולתי להירדם, לכן יצאתי והסתובבתי בחוץ. הגעתי במקרה אל הגדר של המחנה, והנה אני רואה ילד חופר בידיו מתחת לגדר. החלטתי לא לירות בו (הייתה הוראה מפורשת שכל מי שינסה לברוח יירה). הילד הצליח להעביר את גופו מתחת לתיל, רץ לשדה שהיה במרחק מה מהמחנה, קטף שתי כלניות ורץ בחזרה לחור שחפר וחזר למחנה.
תמונה זו חזרה על עצמה כמה פעמים. כל פעם חזר הנער למקומו. הבנתי עד כמה חשוב הפרח לאותו נער, עד שהוא מוכן לסכן למענו את חייו.
המראה ריגש אותי מאוד, תאמיני לי פנינה. אני שונא לראות מה עושים לאנשים האלה. אבל אם אלך, אולי יבוא במקומי מישהו אכזרי יותר, מישהו שהיה יורה בנער שקוטף פרחים ואת זאת אני רוצה למנוע'".

שושנה מצטלמת עם העקורים - בצד ימין יהושע עם אהוד ליבנר 

רחצה בים בלוויית טנקים

יותר מכל היה במחנות מחסור חמור במים. כותבת העיתונאית רות גרובר:
"לא היו מים בקפריסין. עשרים אלף גברים ואלפיים ילדים יתומים הושיטו את צווארם כל היום מעבר לגדרות התיל והסתכלו בים התיכון, אבל לא היו להם מים לשתייה.
יום-יום חיכו הילדים הקטנים בחום היום לקול הטרטור של אוטו המים הבריטי, שהיה מגיע מכוסה אבק, ובשמעם את קול האוטו מרחוק, עפו דרך סמטאות המחנה וצרחו: מים! מים! וענו לקריאתם ילדים אחרים בקולי קולות ובכל השפות.
גברים ונשים באו בריצה ובבהלה, הביאו אתם כל מיני פחים וכלי קיבול שונים ומשונים. ראיתי גברים מתגלחים עם טיפות מים בצלחת, ונשים מתיזות מים על הלבנים בכפית, כדי לחסוך כל טיפה".

ומוסיפה פנינה לייבנר:
"בגלל המחסור החמור במים הפצרנו בידידנו האנגלי, שיאשר לנו להוציא מדי שבוע קבוצות נוער להתרחץ בים.
הוא נעתר לנו והמראה היה 'מלבב' – טנק על תותחיו נוסע בראש, אחריו שלושה טורים של נוער, מוקפים בחיילים, וטנק שני סוגר מאחור.
במחנה הנוער, שרובם היו יתומים, עבדו מטפלות מהארץ, שהישרו אווירה טובה בקרב הילדים. אחת ההצלחות שלנו היתה, ששכנענו את הבריטים להעביר את המחנה בשלמותו לארץ, על כל הנוער שבו.

אחד התפקידים המסוכנים ביותר שהוטל על חברי "ההגנה" שפעלו במחנות היה חפירת מנהרות, כדי להבריח אנשים החוצה. המנהרות נחפרו מהמחנה בכיוון היער, שם היו כמה נהגים יוונים, שעזרו לנו להוביל את האנשים ושידעו לשמור סוד. לביתנו היו מגיעים פליטים כדי שנסתירם במשך לילה אחד, ולמחרת נשלח אותם באוניות לארץ. אני עצמי לא ידעתי כיצד הוברחו האנשים. חשוב היה שאדע כמה שפחות.

שושנה דמארי מצטלמת עם שליחים בקפריסין

יום אחד נכנס אנגלי אחד לביתנו וכשהיה מוכן ללכת אמר כבדרך אגב: 'החיילים שלי מצאו דבר מעניין ביער סמוך למחנה דקילה – פתח המוביל בכיוון המחנה. נראה לנו שזו מנהרה'.
הייתי מופתעת באמת ובתמים ושאלתי: 'מה זאת אומרת מנהרה – נכנסתם לבדוק?'
'לא' ענה לי, 'רק העמדנו חיילים לשמור שמישהו לא יברח משם'.

"הבנתי שהפעולה קשורה בחברינו, אך אסור שיידע שיש לי  קשר לעניין והיתממתי: 'איך אפשר לברוח מהאי?' האנגלי אמר: 'אני לא יודע, חיפשנו במחנות, באוהלים, שאלנו אנשים אם ידוע להם על חורים שנחפרו באדמה, חיפשנו כלים, כי הרי צריך כלים טובים כדי לחפור מנהרה כזאת!.

האנגלים העלו חרס בחיפושיהם. הם בדקו בקו ישר את המנהרה, ולא הצליחו לגלות את הפתח. החבר'ה תפסו, שהאנגלים גילו את המנהרות וסתמו אותן בעפר. האנגלים חשבו שעל-ידי הזרמת מים מהים ימצאו את הפתח. המים הוזרמו, אך חזרו כלעומת שבאו.

פעילותנו בעזרה ל"הגנה" הפכה למסוכנת. מול ביתנו הייתה קנטינה של הבריטים וחששנו שיבחינו במשהו, לכן החלטתי לחזור לארץ עם בני וביתי, ובכך נסתיימה שליחותנו בקפריסין".

בסיום דבריה ביקשה פנינה לייבנר למסור את הדברים הבאים:
"ל-53 אלף המעפילים ועוד 200 ילדים שנולדו במחנות, עשרות סיפורים על עברם, כיצד ניצלו מהשואה, ובעל- כורחם הושבו שוב במחנות-הסגר, שהתנאים בו היו קשים.

יהושע ופנינה ליבנר