 |
אתר הנצחה לביתניה עילית |
ימי בראשית – כתבה רחל הרעד – שפירא
(הביאה לדפוס עופרה בריל)
(רחל נולדה בשנת 1901 עלתה לארץ ב1920 , ממייסדי קיבוץ בית אלפא .בתקופת הפילוג עברה לקיבוץ רמת יוחנן . ב-2001 נפטרה והיא בת מאה)
 |
רחל הרעד- שפירא 1901-2001 |
עברו כבר שבעים שנה, אבל רחל זוכרת הכול, כאילו היה זה אתמול. ימים נוראים, עטויי הוד ואימה. גם היום אינה רוצה לספר את כל סודות הימים ההם. יש דברים שיהיו חתומים לנצח..
"בגליציה בכל הערים היו קנים שומריים. היו בהם בני נוער צופי- ציוני. המטרה בהתארגנות תנועתית זו, הייתה ללמוד עברית והיסטוריה של עם ישראל, ולהתכונן להיות חקלאים בארץ. כשנודע שטרומפלדור נהרג, החלטנו להקדים את העלייה לארץ, הנחנו שנצטרך להילחם. אני קבלתי את ברכת הורי לעלייה, אך היו רבים שאפילו לא נפרדו מהוריהם, שסירבו לאשר להם לעלות ארצה. נסענו 23 ימים באוניית משא "קרנוליה", על הסיפון. 12.6.1920 הגענו ליפו, שעדין לא היה בה נמל ראוי, והועברנו לחוף, בסירות ע"י ערבים. הלכנו בחולות לתל אביב הקטנה, וממנה נסענו ברכבת לעפולה. החפצים נועלו על עגלה ואנחנו הלכנו ברגל לביתניה- עילית. בדרך נכנסנו לסג'רה ושם קידמו אותנו בשמחה. השומרים רקדו לפנינו דבקה מפחידה בנפנוף שבריות.
הקבוצה שלנו נקראה "דולק הורוביץ" והוטל עלינו להרחיב את דרך משרונה לבית – וגן, שהייתה שביל צר, מתפתל ותלול, שלא פעם התדרדרו ממנו העגלות לתהום.
בגבעת ביתניה החשופה, מההר, נשקף נוף מקסים. בלילות הרשימה כיפת השמיים המכוכבים. עד היום לא חזרתי וזכיתי לראות שמים כאלו. למטה בעמק הבריקו כבר האורות הראשונים של דגניה, לצידה נוצצת הכנרת במלוא הודה. ממול סגרו על האופק הרי הגולן, אורות נראו גם מביתניה תחתית. מושבת כנרת, שהייתה מתחת להר, לא נראתה .הייתה הרגשה של ראשוניות , של בריאה. עולם חדש.
עבדנו בסביבה היו כמה מקרעי התנפלויות , שהבחורות פחדו לספר עליהם. גם את האחות בדגניה אנס ערבי. היא לא ויתרה , התלוננה במשטרה, ותפסו אותו כשהוא מכבס את הבגדים שהתלכלכו באונס. היא רצתה לירות בערבי, אבל החברים מנעו זאת. הייתה אוירה קשה. נוסף לכך רעב תמידי- הרי מה אכלנו ? לחם שחור, שאפינו בטבון, עם קצת שמן זית ובצל. לפעמים השגנו גם קצת ריבה.
יום אחד הופיע במחנה אדם נמוך, כהה שיער , מבוגר מאתנו בשנה שנתיים- אסף את כולם והתחיל לדבר . היה זה מאיר ערי. מרגע בואו התחיל להיות קשה יותר והכל השתנה. הוא התנהג כמו איזה רבי, והרס ודחק את כל מי שלא חשב בדיוק כמוהו.
דולק הורביץ היה אדם נחמד ופתוח, רבים האזינו לו והכל ועמו. יום אחד בא אלי דולק ושאל " מה סיפרת למאיר יערי עלי? " נבהלתי. מה כבר יערי הפיץ עלי ? סחבתי את דולק והלכנו אל יערי. נכנסנו. "יערי" אמרתי " מה סיפרתי לך על דולק? " הוא שתק, נעץ בי את עיניו ואמר: "מפני אחת שכזאת צריך להיזהר". בחוץ בכיתי לדולק : "אתה מאמין לי שלא דיברתי עליך "! דולק שתק. המעמד הזה השפיע עלי לכל החיים.
נוצרה אווירה של חשדנות קשה. החלטתי שזה מספיק לי. אסתלק. ארד למטה, לקבוצת סוללי כביש טבריה- צמח. ירדתי ועבדתי שם במטבח. פעם עליתי לביתניה לבקר. הייתה זו שבת . עמד שם בחור אחד "זקן", (מבוגר מאתנו בשנתיים), אגוזי שמו. הוא עסק בכביסה . "בואי" אמר "אני רוצה להראות לך משהו". עברנו בין האוהלים ואגוזי בדק האם יערי בצריף , (היה לו צריף יחיד באמצע המחנה). הצריף היה ריק. התגנבנו פנימה. על השולחן הייתה מחברת עם שמות כל החברים. ליד שמות אחדים היו צלבים אדומים. רק מאוחר, כשה "מסומנים" סולקו בסלקציה נוספת. הבנתי את הסימון.
למטה במחנה העבודה הייתה אווירה לגמרי אחרת : היו שם הרבה רוסים. רקדו רונדו, שתו הרבה, שמחו. אבל גם שם שרתה עצבות מדי פעם, בשל קשיי ההסתגלות לתנאי הארץ. ברנר (יוסף) היה בא, עורך חתונות , הרצאות. למען האמת, לא אהבו כאן ביותר את נאומיו.
אנחנו אנשי חבורת ביתניה, הצטרפנו למחנה "שומריה" של סוללי כביש חיפה-ג'דה (רמת ישי), שאבא חושי עמד בראשו. היה משטר של עבודה. אחרי בואנו מאיר יערי אסף את כל חברי ביתניה בצריף אחד, ואמר :" בשבילי העבודה היא הכרח מר, לאבא חושי העבודה היא חובה חשובה". המתח ביניהם גבר, ואבא חושי בחר לעזוב לחיפה.
 |
מאיר יערי |
שם חליתי בטיפוס קשה. לקחו אותי לחיפה, לבית חולים מאולתר בבית- העולים. ממש בנס ניצלתי, כשהחלמתי , באו חברים וסיפרו: " מאיר יערי עשה סלקציה .הוציא אותנו. הוציא גם אותך". אינני יודעת מנין היה לי האומץ, אבל דרשתי שמאיר יערי יבוא אלי. להפתעתי הוא בא.
- "שמעתי שהוצאת אותי מהחבורה.."
- -"כן נכון".
- - אתה יודע , אני לא אלך"!
- -" אני ואנדה רוצים שתישאר רק חבורה שמתאימה לנו.."
- הסתכנתי ואמרתי :"אני לא אלך!"
- השיב: "זה בלתי אפשרי ".
- אמרתי :אז תלך אתה "!
החברים חשבו שאני אמיצה – אמרתי "לא" למאיר
באתי ראיתי שהוא תלה על לוח המודעות דף שעליו כתובים ציונים לחברים :אנדה-בת של כומר 1 – שולמית- מיילדת, תמר- מרכלת, זה סנדלר , אחר - רצען.
אחד הבחורים תלש את הדף וזרק אותו.
היינו בודדים, מנותקים, כאילו על אי בודד, (אם כי א.ד. גורדון בא לבקר ורצה לעזור. פעם שמעתי אותו מציע לשני צעירים שסחבו אוהל :"קחו חמור, ילדים, הוא יסחוב").
התנאים היו קשים. שירותים, למשל, לא היו .ולנו, מעט הבנות, היה קשה במיוחד. לאן נלך? אפילו לא היו עצים להסתתר מאחוריהם. בתחילה ישנו על האדמה, אחר כך הביאו מיטות ואוהל. בגשם החזק הראשון, שהיה מלווה ברוח עזה, החזקנו כל לילה את האוהל בידיים. שלא יעוף. בהתחלה צחקנו, שמחנו, אך לאט לאט השתררו שקט ועצבות. בגבור החורף , נאלצנו לרדת לתקופת מה מביתניה עילית. ישנו על רצפה, באורווה מלאת עכברושים. כשחזרנו הביאו מיטות.
קפצו החברים ולקחנו לעצמם מיטות אל האוהל. חבר אחד רץ וצלצל בפעמון (פס- ברזל גדול), והזעיק לאסיפה. זה היה הנוהג- מי שרוצה לדבר, צלצל בפעמון והזעיק את כולם.
באסיפה טען הבחור : " איך זה שאנחנו , המכשירים את עצמנו להיות נבחרי העם, נכשלנו כך...הרי היה צריך לתת את המיטות קודם לחברות, לחולים וכו'..". החברים התביישו במעשיהם.
התעורר רצון להתקרב זה לזה, והתחלנו בשיחות וידוי עצמי. בחור אחד, קטן קומה, סיפר על פחדיו ועל בדידותו. סיפר כמה עצוב לו, על חששותיו שאף נערה לא תרצה בו.. הזוג הממשי הראשון, סיפר לכולם על חוויות אהבתם ורגשותיהם.. לפעמים היינו מדברים עד אור הבוקר, ואחר כך מחליפים בגדים ויוצאים לעבודה.
 |
סוללים כביש - ויקפדיה תמונות |
בגלל התנאים הקשים, התכסינו כולנו בפצעים שונים: פרונקלים ועוד.. התחילה מלריה. גם אני קדחתי. בחום גבוהה, מתוך דמדומים, ראיתי שיושב לידי ברונק אופר ומטפל בי. הוא היה בחור שבא מז'לוטצ'ב שבגליציה. שקט,רציני וסגור, אך כריזמטי. כנראה שגם אהב אותי. יום שישי אחד, הציע לי לבוא אתו לטבריה, שם נתקיימה איזו ועידה. אותו יום הייתי תורנית במטבח ואף אחד לא רצה להתחלף איתי, לכן הוא הלך עם בחור אחר. כשחזרו, הזהירו אותם בביתניה התחתית שלא יעלו לבד בלילה. הם לא שמעו.. בערב, פתאום שמענו שעטת סוסים. יצאנו בבהלה. מהסוסים ירדו בחורים מהמושבה למטה, ושאלו: " האם הבחורים שהלכו כבר חזרו ?" השבנו בשלילה.
"לא שמעתם יריות" ? שאלו.- לקחנו פנסים וירדנו. כל הלילה חיפשנו בוואדי. בבוקר מצאנו את ברונק הרוג. היו סימנים למאבק. האקדח והנעליים נעלמו. התברר שהבחור השני הצליח להגיע, פצוע ברגליים, לביתניה תחתית. שכב במיטה ושתק. לשאלות על מה שאירע לא רצה לענות. החברים הסתייגו ממנו והוא עזב. למחרת קברנו את ברונק על שפת הכנרת. הקורבן הראשון .לא ידענו איך עושים זאת.. למחרת באו אנשי כנרת ומסרו שלא קברנו מספיק עמוק, ושהתנים מייללים ונוברים שם. ירדנו שוב, פתחנו את הקבר, העמקנו אותו וקברנו אותו שוב. המאורע הזה עשה עלינו רושם כבד, הפגישה הראשונה, הכאובה מאוד, עם אובדן חבר בידי ערבים. עד היום אינני יכולה לשכוח זאת...
 |
חלוצות ילדים ומנהלים בשעת מנוחה - ויקיפדיה תמונות |
עניין הביטחון היה קשה. יום אחד התנפל עלי ערבי עם נבוט, באמצע העבודה בכביש. ברגע האחרון הצילו אותי החברים. פעם אחת, כשחזרתי מצמח, עם נעלים חדשות שקבלתי, אחרי דגניה התקיפו אותי ארבעה ערבים. אחד שחור ושלושה לבנים. הורידו לי את הנעלים והתחילו לסחוב אותי מהדרך. נאבקתי בכל כוחי, צעקתי ללא הפסקה, חבר שנח בחוץ שמע את הצעקות יצא- והם ברחו.
ידו של מאיר (יערי) הייתה קשה ופוגעת. באחד הימים נערכה שיחה קשה. הייתה זו שיחה בלתי נשכחת. החברים כאילו ממש סקלו אותו בהאשמותיהם, וציינו כמה נפגעו ממנו. גם לי "עמדה" בלב "אבן" נוראה נגדו- אבל שתקתי. לא הייתי מסוגלת להוציא מילה. עוד בטרם האיר השחר נכנס למטבח , לקח כיכר לחם, קרא לאנדה ושניהם עזבו את "שומריה"...לאחר שעבדנו בכבישים (אני עבדתי בשלושה כבישים) עלינו להתיישבות בבית אלפא. לאחר הפילוג הכואב בבית אלפא , עברנו לרמת יוחנן, שהיא עד היום, ביתי- בית אהוב".
(החומר נלקח מחוברת שליקט וערך שאול סלומניצקי שיצאה בשנת 2009 – בית אלפא במצור-1929 )
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה