הדורבן - מסיפורי ילדותי

הדורבן (מסיפורי הילדות שלי )

כשהקיבוץ שלנו היה קטן וצעיר, הכול נראה היה אחרת- לא היו טרקטורים גדולים, לא היו קטפות כותנה, לא היה מכון חליבה אוטומטי, לא היה לול מבוקר שאפשר לגדל בו אלפי אפרוחים.
באותם ימים גידלו ירקות, פירות, תרנגולות ועצי פרי.
אבא שלי עבד בגן הירק. כל בוקר היו רותמים עגלה לסוס, מעמיסים על העגלה מעדרים ומגרפות ויוצאים לעבוד ליד הר הסיד.
באדמה שלנו היו הרבה אבנים, לכן החברים היו צריכים לעשות סיקול, לאסוף את האבנים מהשטח ולערום אותן בערימות.
כאשר בעמל רב הוכנו הערוגות, שתלו החברים בגן הירק צנוניות, גזר, מלפפונים, עגבניות, חסה ועוד ירקות. אחר כך העבירו צינורות, שמו ממטרות והשקו את הערוגות.
לאחר כשבוע החלו לנבוט כל הזרעים והחברים שעבדו בגן הירק שתו "לחיים" ומאוד שמחו.
הירקות גדלו - החסה הצמיחה עלים ירוקים, הגזר העמיק וטפח, העגבניות האדימו בין העלים. הגיעו ימים שהיה צורך לאסוף את היבול. 
יום אחד כאשר הגיעו החברים לעבודה, מצאו גזר אכול, חסה רמוסה וצנוניות שנעקרו מהאדמה. חבר אחד צעק:" אני יודע מי עשה את זה! אני יודע! זה דורבן, הסתכלו על המחטים שמצאתי כאן!".
החברים היו עצובים מאוד. הם עבדו כל כך קשה כדי לגדל ירקות והנה בא הרמסן הזה והורס להם את הכל. צריך למצוא דרך לתפוס אותו, אבל איך לוכדים דורבנים? הם דוקרים ואי אפשר לתפוס אותם בידיים, אי אפשר לשבת כל הלילה ולחכות להם, צריך למצוא דרך..
כולם הסתכלו על משה, שהיה אבא של גדעון אלישע ואביה, כי תמיד היו לו רעיונות מבריקים, אולי בגלל שהוא נולד ברוסיה ולמד שם. משה שקע במחשבות, עצם את עיניו, שיהיה לו יותר קל להתרכז, ואמר בשקט: "אני מכיר הרבה סיפורים על הג'ונגל, שם הציידים משתמשים בשיטה מאוד חכמה לצוד חיות מסוכנות. הם חופרים בור עמוק, מכסים אותו בענפים וכאשר החיה עוברת במקרה, היא לא מרגישה בבור ונופלת פנימה. בואו ננסה את השיטה הזו אצלנו."
הרעיון של משה התקבל בהתלהבות. מיד נחפרו כמה בורות סביב לגן הירק, הבורות כוסו בענפים ועשבים וקשה היה לדעת היכן הם. כדי שהחברים עצמם לא יפלו לבורות, סימנו כל בור עם מקל.
באותו יום חזרו החברים שמחים ועליזים לקיבוץ, הם ידעו שיגיע היום והם ילכדו את הדרבנים. יום יום היה חבר אחר נוסע בעגלה לראות אם נלכד דורבן, אבל הדורבנים היו יותר חכמים ותמיד הצליחו לעבור את הבורות מבלי ליפול.
באחד הימים אבא שלי אמר לי: "בואי ניסע לראות אם נלכד כבר דורבן אחד".
מאוד שמחתי להזדמנות לנסוע בכרכרה עד להר הסיד, לגן הירק ובחזרה. זו הייתה דרך ארוכה ובדרך היו נגלים לעיני כל מיני מראות של פרחי קיץ, קוצים, שדות קצורים וציפורים שונות.
הגענו לגן הירק. אבא ירד מהמושב וקשר את הסוסה עדינה לברז. אני ירדתי והסתכלתי על הירקות היפים. אבא עבר מבור לבור וחיפש דורבנים. לפתע הוא צעק: "בואי מהר יש כאן דורבן!"
רצתי מהר לעבר הבור והנה גוש של מחטים הזדקר לנגד עיני. עכשיו נתקלנו בבעיה, איך מוציאים את גוש המחטים מהבור?
אבא שלי אומר: "רוצי לעגלה, יש שם שק של תפוחי אדמה, תביאי הנה."
רצתי מהר לעגלה ובאמת מצאתי שק גדול. הבאתי לאבא את השק, והוא שם אותו בזריזות על הדורבן, העבירו מתחת לרגליו, משך כלפי מעלה, והדורבן נכלא בשק.
מאוד שמחנו שסוף סוף הצלחנו ללכוד רמסן אחד שהביא נזקים לירקות שלנו. שמנו את השק עם דורבן על העגלה וטסנו הביתה.
בבית פגשו אותנו האבות של שאר הילדים וההתרגשות הייתה רבה. החברים לא כל כך ידעו מה לעשות בדורבן. היו שהציעו להעבירו למשק הילדים, והיו כאלה שאמרו שלא מגיע לו. 
היו כאלה שרצו פשוט לעשות ממנו קומזיץ, וזה באמת מה שקרה.

משה שפירא ממציא מכונת זריעה לתפוחי אדמה