סיפורו של ניגון

אליהו הכהן (ויקיפדיה תמונות )

הרשימה פורסמה בשנות התשעים במוסף על המשמר - חותם - 
תודה לנאוה חולבסקי שהדפיסה ואפשרה לי לעלות את החומר לבלוג

סיפורו של ניגון

"כאן", השיר ששרו בזמנו הדצים החביבים לא זכה באירוויזיון, אבל 'כאן ' מביא אותנו לשם, להיסטוריה של הזמר העממי המלווה אותנו לאורך כל שנות קיומנו כעם. הזמר כבן לוויה נאמן, המשקף את הטוב והשמחה, המצוקה והדלות.
בחדר משרדים צנוע של חברת מחשבים משגשגת, מספר אליהו הכהן את סיפורו של הזמר העממי. אליהו כבר שנים רבות עוסק במחקר ובתיעוד הזמר העממי-יהודי. סיפורו קולח, אין צורך בשאלות רבות. כמחשב אנושי הוא זוכר שמות, תאריכים ופרטים רבים המצטרפים למסכת מרשימה.

בואי ננסה קודם להבין מהו זמר עממי. שיר עם נתפס בציבור כשיר שלא ידוע מי חיבר אותו. בימינו, כאשר אמצעי הקומוניקציה כל כך מפותחים, וכל העולם ככפר אחד קטן – כבר אין מצב שפי שהיה במאות הקודמות, כששיר אלמוני נכתב במסתרים, התחפש בציבור ובהדרגה הלבישו עליו שכבה על שכבה. הוא שונה במשך השנים, המחבר לא ידוע, המנגינה נדדה מעם לעם ובסופו של דבר אנחנו קוראים לזה שיר עם. אי אפשר לכתוב שיר עם, אין לו צופן של כתיבה, השיר מתהווה בתהליך מאוד איטי, אפשר להתווכח כמה שנות דור נדרשות לכך.
בזמר שלנו אנחנו יכולים להגדיר את שירי העליות הראשונות כשירה עממית. קשה לומר זאת על שירי סשה ארגוב או וילנסקי.
אך גם את המושג "עממי" צריך לבדוק, כי יש מנגינה חסידית ומנגינה מזרח-אירופית ומנגינה מזרחית. ומה זה זמר חסידי? הרי לכל חצר חסידות היו הסולמות והזמר שלה ואותו הדבר לגבי הזמר המזרחי. ומה זה מזרח? תימן נמצאת בדרום-צפון, אפריקה בצפון-מערב וכל השירה שבאה משם נכללת כזמר מזרחי. הכוונה שלנו לזמר שמוצאו מארצות האסלאם וכך אנחנו יוצרים כותרות. מוזיקה עם ליווי כלי מסוים, בגוון מסוים, נקראת מוזיקה מזרחית.
אך אם נחזור להתהוות – התהוות השיר העברי – היינו צריכים לגלוש לשירה מתקופת המקרא או מכמה מאות שעברו. הרבה פיוטים ומנגינות דתיות שחוברו בבתי כנסת הפכו עם השנים למנגינות עממיות ומי יכול היום לדעת מי חיבר אותן? איש לא תיעד, איש לא דרש זכויות. היו הרבה שירים שהושרו בארץ ורק בשנים האחרונות התבררה זהותם של מחברי השירים הללו. המחברים שמחו שהשירים שלהם מתפרסמים, אך הם עצמם נשארו אלמונים. לא פעם התקשיתי להוציא מאותם אנשים את הווידוי שהם אמנם כתבו שירים עבריים.
בתוכניות רדיו שהשתתפתי, בשיתופם של המאזינים, התגלו דברים. פתאום הסתבר שאת השיר "ארצה עלינו" כתב שמואל נבון ואת השיר "בגליל בתל חי" כתב אבה חושי. חושי אף פעם לא טען שהוא משורר, אבל בצעירותו ישב בעיירה טורקה שבגליציה, שמע על מקרה טרומפלדור וכתב את השיר שזכה לתפוצה אדירה, אך בשירונים תמיד נכתב המחבר אלמוני.
לדעתי, קנה המידה לשיר – אם הוא עובר כמה דורות, אם הוא נמסר מאב לבן, עובר את מסננת הזמן, כמו אותו חלוק אבן היורד מהגבעה כשהוא מחוספס ויש בו קצוות משוננים. בהדרגה הוא מתעגל והופך להיות חלוק נחל עגול ומשויף. התהליך לוקח שנים רבות.

יהודים שמתפזרים בשבעים אומה ולשון
בעידן הטרום-תקשורתי השיר עבר מפה לאוזן וכתוצאה מכך חלו שיבושים רבים. יש מעט מאוד שירים שאנחנו אותם היום, כפי שהם באמת נכתבו. לא היה מצב שזמר, באמצעות מיקרופון או שידור טלוויזיה, יכול היה להעביר שיר בנוסח אחד ואחיד וכולם שמעו את אותו הנוסח. בעבר השיר הושר מפי אלפי פיות וכל פה שר אחרת וכל אוזן קלטה אחרת. לכן הסוגיה של זמר עממי סבוכה כל כך, במיוחד בעם שלנו. אצל עמים אחרים היושבים מאות ואלפי שנים על אדמתם התהווה משהו עם השנים. אנחנו שגלינו מארצנו לקצווי גולה, הושפענו ממרוצת שנים מהמנגינות של אותם עמים שבתוכם ישבנו. רק שהחלה שיבת ציון, המזמורים בנוסחיהם השונים התלכדו והפכו לקניין הכלל. לא פעם שמעתי את הטיעון כאילו הזמר המזרחי הימני קופח בשנים הראשונות וקשה לי לקבל זאת. חלוצי העלייה התימנית (עלייה בתמר, 1882) הביאו לארץ את "אהבת הדסה" והשיר הפך מהר מאוד לקניין הרבים. הזמר התימני טופח בארץ הרבה מעבר להקיפה של עליית יהדות תימן, לעומת עליות מארצות אחרות.
התרבות התימנית הטביעה חותמה, מלחינים כתבו שירים ונעימות שהיו מקובלים על יהדות תימן, ויש לא מעט יצירות מוזיקליות קלאסיות המבוססות על נעימות תימניות. 

אלתרמן שרבט בבית קפה

- האם יש חשיבות בשיר עממי גם לטקסט?
- אני לא יודע אם את מתכוונת לאיכות המילים, כי איכות המילה בפזמון אינה מגיעה לאיכות המילים שיש בשיר. זו בדרך כלל שכבה המסווגת כנחותה יותר. השיר הוא חד-ממדי במובן שיש בו אמצעי ביטוי אחד – קריאה. הפזמון הוא דו-ממדי, יש בו מילים ומנגינה ותמיד קיים הוויכוח מה עושה אותו יותר דומיננטי, המילים או המנגינה.

נתן אלתרמן (ויקיפדיה תמונות )

בשנים הראשונות המילים לפזמונים לא נחשבו. אלתרמן היה יושב בבית קפה ומשרבט את פזמוניו בלי לטרוח לרשום אותם בצורה מסודרת והיום אנחנו שוברים את הראש מה היה הבית השני של השיר "רינה" ובית שלישי של שיר אחר. בו בזמן שאלתרמן בכלל לא התכוון שהשירים הללו ייאספו אי פעם. הוא ודאי שמח ששירים מסוימים הושרו והפכו לנכס הכלל, אבל הוא ראה בהם את הגל הקל ולא חלון ראווה של יצירתו.
עד היום קיים מאבק תרבותי בין שיר ופזמון – האם שיר הוא ספר ופזמון או עיתון? או האם שיר הוא הלחם ופזמון הוא רק לחמנייה?
שירת המשוררים הלאומיים שלנו היוותה במשך שנים רבות בסיס להלחנה. עשרות משיריהם של ביאליק, טשרניחובסקי ומשוררים אחרים הולחנו. ברבים מהשירים הללו היה ניצוץ של געגוע לארץ ישראל. "אל הציפור" של ביאליק היה שיר כיסופים לציון. בשיר הערש "ניטשו צללים" מדבר טשרניחובסקי על אותה ארץ רחוקה, שם השרון והירדן ותדע לך בני שיום אחד הארץ הזו תהיה לנו ואתה תהיה בבונים.
ליפשיץ כתב: "תזכור כי עוד לנו ארץ במרחקים – כי אליה קול יערב ממעמקים..." הטקסטים דיברו ללבבות, לכן הייתה סיבה להלחין אותם. כששיר מסוים נבחר להלחנה, זה היה סימן שהוא קלע לרגשות הלאומיים ובאופן ספונטני נמצא בו ביטוי למאוויים של רבים.


שירי הערש מציינים את המהפך

- באיזו מידה שיר ערש עונה על צרכים של עם?
- הטקסט בשירי הערש האלה מציין מהפך בשירי הערש של העם היהודי. עד אז כל שירי הערש היו "שן ילדי ותגדל, תהיה סוחר ותרוויח הרבה, תלך לבורסה ותקנה ניירות ערך (כמו בשיר "צימוקים ושקדים) או שתלמד תורה"... כל מיני מושגים שלא קשורים באידיאולוגיה הציונית. פתאום מדברים בשירים מתוך מושגים שלא קשורים באידיאולוגיה הציונית. פתאום מדברים בשירים מתוך מושגים של לאומיות ואומרים לילד – תזכור, אתה אמנם חי פה, אבל הארץ שלך היא שם. מקומך האמיתי בארץ ישראל ואתה לא יהודי אלא עברי, המשך של אותו עם קדמון שהיה שם ויום אחד גם אתה תהיה שם ותהיה חקלאי ולא סוחר בבורסה, ממש הפיכת הפירמידה. 

- מתי הכמיהה לציון החלה להתבטא בשירים?
- ניצנים ראשונים החלו להופיע במחצית הראשונה של המאה ה-19. יש ויכוח בשאלה מהו השיר העברי הראשון המבטא את הכמיהה לציון, כי בעצם לאורך כל הגלות נכתבו שירי געגועים לציון, אבל רק לקראת העלייה הראשונה התחילה להתפתח שירה שקראה לביצוע מוחשי של תפנית. שירו של צונזר, "על אם הדרך", מדבר על שושנה נעולה, המלבבת ופורחת רק כשהיא נשתלת במקום אחר. או שירו של לטריס המקונן על מצוקת העם היהודי, שיר שהיה פופולרי מאוד בתקופת העלייה הראשונה והוא מסמל את המעבר והמפנה מחיי גלות לחיים בארץ ישראל.

כנחל קטן צאתן – כפלג מפכה

כשמתחילים לפרוח ניצנים ראשונים של התיישבות יהודית בארץ ישראל, יש מיד יחסי גומלין בין הגולה למה שמתרחש בארץ. ירושלים יוצאת מהחומות, מונטפיורי מסייר בארץ ישראל. מתחילים להקים מוסדות ציבור בארץ, קם בית ספר מקווה ישראל ונעשה ניסיון להקים דור של חקלאים יהודים. מתחילה העלייה התימנית, אחריה העלייה הראשונה. אמנם במספרים הכמויות קטנות (בכל 22 שנות העלייה הראשונה עלו 25 אלף יהודים, כמו בחודש עלייה כיום). אבל כל צעד מתחיל קודם בפסיעה קטנה, או כמו בשירו של צונזר "כל נהר גדול מתחיל מפלגים קטנים". אולי כאן מתחילה הגישה של עוד דונם ועוד עז. התנועות הציוניות מתחילות לפרוח, מאות אגודות קמות ברחבי העולם.

- איך באותה תקופה השיר התפשט ברחבי העולם?
- אנשים באים ואנשים יוצאים. יש הקרנה הדדית בין ארץ ישראל לגולה. ארץ ישראל מצליחה לשלוח את ראשית תבואתה לגולה – בקבוק יין כרמל, שקית עפר, אלבום פרחים מיובשים, גלויות ראשונות מנופה של ירושלים. בתחילה ראו את הכותל המערבי, הר ציון, קבר רחל, אחר כך את המבנים הראשונים, השדות הראשונים, בנות ציון יושבות בכרמים עם סלים גדולים וכובע קש ומחזיקות אשכול. מתי העם היהודי ראה תמונה כזו? והמשוררים מתרגשים ובעקבות החומרים האלה כותבים שירים.

טעמי הזמרה לשירי הזמיר
- השירים מתפרסמים בעיתונות?
- ודאי, שירו של טשרניחובסקי "ניטשו צללים" התפרסם לראשונה בעיתון "ההשקפה" שיצא בארץ ישראל והגיע לכל רחבי העולם. שירים ציוניים התפרסמו גם בעיתון הדתי "החבצלת" ובעיתונים אחרים כמו: "הצבי", "הצפירה", "המגיד" ו"המליץ". בנוסף לכך יצאו גם שירונים שהוצאו בהוצאות מסחריות. את השירים אספו אנשים בעלי יוזמה, בעיקר מורים לעברית.
יש בידי אסופות רבות של שירים עבריים מהמאה שעברה ושירונים מראשית המאה הזאת. את השירון שאסף בארץ לונץ "כינור ציון" הוציאו בשמונה מהדורות. נוסף לכך היו נמכרים יומנים לתלמידים שבסופם הודפסו שירים עבריים. התווים לשירים שבשירונים  הופצו בנספח מיוחד שנקרא "טעמי הזמרה לשירי הזמיר". המלחין אידלסון ישב בירושלים והוציא שירונים שאצרו בתוכם מאות שירים עבריים. החומר הודפס בברלין ב-1912 ואת הוצאת השירון מימנה חברת "העזרה" – חברה של יהודי גרמניה שמטרתה לטפח את נושא השירה.

שיר משובש

השירים בשירונים היו שירים שונים, לאו דווקא לאומיים – שירים למקהלה, שירי ילדים, שירי טבע ונוף, והנוף לא תמיד נופה של ארץ ישראל.
ברוסיה ישב משורר יהודי ושמו פרוג. שירי פרוג היו השירים המושרים ביותר במזרח אירופה בתקופת חיבת ציון. בכל נשפי האסכולה הציונית במוסקבה ובפטרבורג שרו את שיריו של פרוג, כשהמסר החשוב בהם – לקחת את המקל ולעלות לארץ ישראל. על פי עדויות ראשונים בתקופת העלייה הראשונה, פרוג הוא השליט בזמר העברי ולמרבה הפליאה אף שיר משיריו לא התערה בארץ.

- באחת ההזדמנויות שמעתי אותך מספר על שיר שמתוך שיבוש הובן לא נכון, ולמעשה יש בו כמיהה לארצות הברית ולא לארץ ישראל?
- נכון, שירו של יל"ג. בראשית המאה יצאו אלפי יהודים את ברית המועצות ומזרח אירופה וחיפשו יעד להתיישבות. הרוב הלך לארצות הברית, חלק לארגנטינה וחלק קטן לארץ ישראל. בעיתונות של אותן שנים אפשר למצוא פרסומות להגירה, ציורים של אוניות וכתובת מתחתן: "סע איתנו, נעזור לך". חלק מהעיתונים הטיפו בצורה ברורה ביותר להגר לארץ החדשה – ארצות הברית. העיתון היחיד שהטיף לעלייה לארץ ישראל היה "המגיד".
באותן שנים יל"ג היה מגדולי המשוררים והייתה לו השפעה רבה. בשירו "אחותי רוחמה" כתב שלארץ ישראל קשה להגיע ובינתיים יש להגר לארצות הברית כמלון אורחים. אך שירו המפורסם שלא הובן נכון נכתב ב-1883: "בנערינו ובזקנינו נלך... עם אחד היינו עם אחד נהי..." בתקופת הנעורים שלי נשמע השיר כקריאה לעלייה לארץ, משום שפורסמו רק שני בתים מתוך תשעה שנכתבו.
השיר נכתב אחרי פרעות קשות שהתחוללו ברוסיה והטיעון העיקרי שבו: עלינו להישאר כאן, נמשיך להחזיק בפלך. אם בנערינו ובזקנינו נלך, לא יקרה לנו כלום, אך את כולנו כרבבות לא יחסלו. יל"ג בדמיונו הפורה לא חזה דבר כמו השואה. אגב, כששאלו באחד המכתבים את יל"ג אם הוא מתכוון לבוא לירושלים, הוא כותב שלא יבוא לירושלים עד שלא יסולק משם אחרון החרדים.

כמו זוג בירח דבש

- כיצד באו הקשיים בארץ לידי ביטוי בשירים?
- בתחילה, בתקופת העלייה הראשונה, משתקפים רק שבחי הארץ. זאב יעבץ, עורך כמה כתבי עת, היה תמיד מספר בשבח ארץ ישראל וכאשר נשאל האם אין שם צרות? קשיים? השיב: גם זוג בירח דבש לא מספר על הקטעים הפחות מחמיאים ואנחנו עם ארץ ישראל בתקופה ירח דבש ואת כל הקשיים נושאים בהבנה.
משוררים היושבים בארץ כותבים כאנשים היושבים בגולה. הנופים יפים, האיכר חורש את שדותיו – "במחרשתי כל אושרי ירשתי..." "העבודה היא כל חיינו..." אתה לא מוצא זכר לקשיים. רק בתחילת ימי העלייה השנייה מתחיל הזמר לשקף גם בעיות, יש מי שמקטר בארץ:
... הוי המתאוננים
הוי המתלוננים
אל נא תמררו חייכם
חושו התגודדו בין יתר אחיכם
חושו התעודדו ובנו ארצכם.
עוד לא פסה התקווה היות לעם בן דרור
אנו התחלנו במצווה ואנו אותה נגמור!
אבל גם בשירי העלייה השנייה עדיין יש רומן אדיר עם הארץ. הזמר מפלרטט עם ארץ ישראל – "מה יפים הלילות בכנען..." והווי הכרמים – "שם שועלים יש יפתי שלי..." רק בשנת 1920, כשהאוכלוסייה בארץ מתחילה לגדול ויש הרבה קושי ודלות, אנו מוצאים את ביטויו אך עם הרבה הומור – יש בארץ הזו חמסין ונעליים בלי סוליות ובטן צורבת את המעיים, ו"היי-היי ארצנו הענייה, זמרי שירת כל חי – שירת העגבנייה". בשירי העלייה השנייה אתה מוצא ביטוי לקדחת. הקדחת לא מופיעה בשירי העלייה הראשונה, למרות שאז מתו עשרות אנשים מקדחת.
הייתה אז הרגשה שלא צריך להוציא את דיברת הארץ החוצה, וזה לא היה בניגוד לדעתם של אנשים. לא היה מי שקם ואמר: הפסיקו לייפות את העניין!

מתעדים את ההיסטוריה

השתקפות האקטואליה בזמר באה לביטוי בתחושת הרוממות של המתיישבים. הם הרגישו שזו שעה גדולה, מתחיל תהליך של שיבת ציון.
מתחילה עלייה פרוטוקולית [מתועדת]. במושבה ראשון לציון מנהלים יומן, רושמים כל החלטה, מוציאים תקנון, מתעדים את פעמי ההיסטוריה. מי שקורא את הפרוטוקולים שנכתבו אז במושבות יכול רק להתפעם. זה לא קרה עשרים שנה לפני כן כשעלו למאה שערים, לא ניהלו פרוטוקולים כי יכלו לחיות חיי גולה אחרת בארץ. 
ב-1880 מתחילה עלייה האומרת החזרת הריבונות היהודית בארץ ישראל, עם מוסדות אוטונומיים, ועד מושב וכל מה שצריך ללוות נושא כזה. כשאברמוביץ' בראשון לציון לוקח טלית ומניף אותו בחגיגת שלוש שנים לראשון וזה הופך להיות לאחר מכן הדגל שלנו, וכששמואל כהן מתאים למילים של אימבר מנגינה רומנית וזה מושר כהמנון, באופן ספונטני האנשים האלה מרגילים שמתחיל כאן תהליך המוביל ליצירת המנון ויצירת דגל, כל אותם דברים המאפיינים עם.
השירים מתקופת העלייה הראשונה לא ידועים כל כך. זכורים אולי כארבעה או חמישה שירים. למעשה היו למעלה ממאה שירים עבריים ששרו באותה תקופה, הוסיפי לכך שירים אידיים ושירים בשפות אחרות, ותראי שאוצר המנגינות של יהודי העלייה הראשונה לא נפל ממה שיש לנו.

הבעיה הערבית

- הקונפליקט יהודי-ערבי בא לביטוי בשירים?"
- בכל עשור ובכל שנה. הייתה זו שגיאה גדולה לומר שהציונות התעלמה מהבעיה הערבית. יש עשרות מובאות מהתקופה הציונית והטרום-ציונית בהתייחסות לבעיה הערבית, עוד לפני שהייתה בעיה לאומית יהודית-ערבית.
בתקופת העלייה הראשונה הסכסוך בין יהודים וערבים היה על רקע של סכסוך בין שכנים (קבוצות נערים סוחבות מיבולי האיכרים שבמושבות), אך לא על רקע לאומני. יש כל הזמן התבטאויות סביב הנושא הזה. כשאליעזר בן-יהודה יורד בנמל יפו ופוגש שם ערבים, הוא מבטא את תחושתו ברשימה נרגשת בעיתון.
כבר ב-1896, כשכתב טשרניחובסקי את שיר הערש "ניטשו צללים", הוא מתייחס לבעיה הערבית:
על הירדן ובשרון
שם ערבים חונים...
לנו זאת הארץ תהיה
וגם אתה בבונים...
טשרניחובסקי לא היה נץ. אך הוא היה איש ארץ ישראל המקורית ואני במודע לא אומר ארץ ישראל השלמה. מתי החל ארץ ישראל השלמה? מי שמדבר היום על ארץ ישראל המערבית נקרא איש ארץ ישראל השלמה. שטויות במיץ עגבניות. ארץ ישראל השלמה תמיד הייתה משני צידי הירדן ולא ממערב לירדן.

שאול טשרנחובסקי

היום חסיד ארץ-ישראל השלמה הוא זה הרוצה לספח את יהודה ושומרון. תביטי בקופת הקרן הקיימת משנות המנדט, איך נראית שם ארץ ישראל? עד הירדן?
המפה של בני העלייה הראשונה הייתה מפת רוחב מולדתי ארץ כנען... מגמתי שדות חורן...
היו גם "יונים" מבני העלייה הראשונה. הם כתבו את שיריהם בלי התייחסות לבעיה הערבית. חשוב היה להם שכיבוש הארץ לא יהיה בחרב ולא בחנית, אלא בספר התנ"ך ובמחרשה:
כי כמחרשה הלטושה
ובספר הירושה
ובמלחמת השלום
ייפתר חיש החלום...
איזו סתירה נפלאה – במלחמת השלום ייפתר החלום. זה אולי שיר השלום הראשון שנכתב בארץ והושר. בימי העלייה השנייה היו ניסיונות רבים להבנה יהודית-ערבית – תנו לנו לחיות ואנחנו ניתן לכם, ובשירים זה בהחלט משתקף.

להיות עם חופשי בארצנו 

- אליהו, אתה עוקב אחר הפזמונאות העכשווית?
- יש לי ברירה? בפקקים של תל אביב אני נוסע במכונית ושומע, אבל אני לא חוקר אותה. יש שירים שאני אוהב יותר ויש שפחות, אבל האופי של השירה העכשווית שונה לגמרי, זו שירה מאוד אישית. הרבה יותר "שירת אני" מאשר "שירת אנחנו". גם אז הייתה שירה אישית, אבל היא נכתבה על בסיס לאומי – "שלום רב לך ציפורה נחמדת... מה תספרי לי?" המשורר מספר על כאבו האישי, אבל מייצג משהו מאוד כללי. אז היו המון "שירי אנחנו" – "אנו באנו ארצה"... "נלבישך שמלה ומלט". שירים המייצגים מגמות כלליות בארץ.
היום ההתייחסות הלאומית באה רק בתקופה של מלחמות, פתאום פורצת שירה של "אנחנו", אך באופן כללי השירה היא מאוד אישית ואני רואה בתופעה הזו התחלה של נורמליזציה של עם. גדל כאן דור חדש שצמח אל מדינה, מדינה שיש בה תזמורות וחיים מוזיקליים ואין להשוות זאת לתקופה שכל זה היה רק בגדר חלום.
אך עד היום, מדינה ועצמאות זה לא דבר שברור מאליו. הפסוק "להיות עם חופשי בארצנו" עוד לא איבד מהאקטואליות שלו, רק טעות אחת קטנה הנעשית בהרף עין... כמי שישב במלחמת המפרץ בתוך ארון והטילים התפוצצו מעל ראשי וכמה מאות מטרים מהבית שלי, שכונות שלמות נמחקו, ואני שמעתי וראיתי בחרדה רבה ולא היה לי איפה להסתתר יותר מאשר בתוך ארון, מפני שלא היה קיר יותר מוגן – הבנתי יפה שלהיות עם חופשי בארצנו זה דבר אקטואלי גם בימינו...