יום שני, 3 בנובמבר 2014

ביר סאלם –חוות שפון - חוות אלנבי


היתומים הסורים בחוות שפון



הנקודה הראשונה של קיבוץ נצר סירני


באחד הימים קיבלתי הזמנה לבר מצווה ב "חוות אלנבי "הסתובבתי בין המבנים  (בייחוד המבנה ששופץ ) מוכת הלם היופי. השחזור של המבנה היה כל כך מדויק וכל כך יפה שהרגשתי שאני חייבת לבוא לכאן שוב , כדי ללמוד יותר על ההיסטוריה של המקום. "חוות אלנבי " ממוקמת ממש ליד גדר קיבוץ נצר סירני ההיסטוריה שהיא אוצרת בתוכה מגיעה ל - 100 שנה  ויותר.. ביקשתי מעובדי ארכיון נצר להכין לי חומר העוסק בהיסטוריה של החווה וקיבלתי מהם מלוא הטנא ומלוא היחס ועל כך תודתי.
הצילומים מארכיון קיבוץ נצר סירני.



היתומים הסורים מתעמלים בחוות שפון 1890



חוות שפון

בשנת 1860 ערכו המוסלמים בסוריה ובלבנון טבח בנוצרים (המרוניטים).
האב שנלר (לותרני) הקים בירושלים את "בית היתומים הסורי" בו שוכנו ילדי הנרצחים. ברבות הימים נוספו תלמידים אחרים במוסד, לאו דווקא יתומים. שנלר בקש חלקת אדמה נוספת להקים עליה בית ספר חקלאי ובית יתומים שיהווה סניף ל "מוסד שנלר " בירושלים.
החווה הוקמה בשנת 1890 כבית יתומים בידי הכומר  לוודוויג שנלר, ובית היתומים נוהל על ידי משפחת שפון. ממבני החווה שרדו שני מבנים של בתי קומתיים גדולים.
האב שנלר היה פטריארך של המיסיון האבנגלי בארץ ישראל. הוא כתב ספר בו יש תיאור  של החיים באותה תקופה.

התעמלות בוקר של היתומים הסורים בחוות שפון




-ליפציג 1925

(מדף 240 בספר של לודביג שנלר)

ביר סאלם
כבר הזכרנו קודם את ביר סאלם, מושבתנו החקלאית בקרבת הים התיכון, במרחק עשר שעות הליכה  מירושלים.
ביר סאלם שלנו נוסדה בשנת 1890. המייסד הקשיש של בית היתומים הסורי רצה לייסד במקום הזה מושבה חקלאית כדי להכשיר בביר סאלם ילדי הארץ הערביים לאיכרים חרוצים. אחרי מאמצים בלתי פוסקים קיבל מידי הממשלה התורכית קרקע:345   הקטאר (100 אקר אמריקאים) לתקופה של 40 שנה לחכירה. כל אחד נענע ראשו לנוכח התכנית "ההרפתקנית של שנלר הזקן" להפוך שממה זו שכנראה נשארה משך 1500 שנה מדבר בלתי פורה לחקלאות פורחת.
אבל החריצות העיקשת הגרמנית עליה וודאי הייתה פרוסה ברכת האל, הצליחה מעבר לכל משוער. צעד אחר צעד העניין התקדם. האדמות הנרחבות עובדו. הפועלים הנאמנים, בהנהגת המפקח ד.
שאף חפרו את הבאר העמוקה הראשונה אשר העלתה המים מעומקה, פרדסי תפוזים ולימונים ניטעו.
אבל הייתה תקלה גדולה לעניין, הממשלה התורכית לא נתנה לנו את האדמה כרכושנו אלא רק בחכירה ל- 40 שנה.
לאחר תקופה זו הייתה כל האדמה המעובדת , על כל הנטוע ונבנה בה , לרשות התורכים.
עלינו  כל המאמצים וההוצאות של הפריית השטחים והפאשים התורכיים היו נשכרים מן הפירות של עבודתנו. אבל לאחר שאי אפשר היה להשיג יותר, נרתם האב שנלר במרץ,לאחר לבטים גדולים בהתחלה, סמך על אלוהים שבזמן  הנכון כבר תיהפך החכירה לרכוש. אמונה זו אמנם לא הכזיבה , אם כי הוא עצמו , כבר לא חווה זאת בחייו.

בשנת 1906 יכולנו לקנות את האדמות בעד מחיר זול יחסית. אמנם בוצעה קנייה זו,כרגיל,בסגנון תורכי. היהודים שמו עיניהם על האדמות שערכם עלה באופן ניכר כתוצאה מ-  16 שנות עבודתנו, והם נשאו  ונתנו עם הפאשה כדי לפחות לקנות חלק מן האדמות שחכרנו כדין ל-40 שנים.
לא עלה בידיהם לעקור מידינו את הכול , כי לנו היה גיבוי על ידי הממשלה הגרמנית הכול יכולה. כך השיגו, מן הפאשה כנראה בעזרת לחיצות ידיים מוזהבות, למסור להם שליש של אדמותינו הטובות ביותר שהפכו לרוכשם.
על חוזה הקנייה עבור שני השלישים הנותרים הצליח המנהל תיאודור שנלר ב15 באוקטובר 1906 לחתום, וכך אמנם, ניזוקו קשות על ידי אי הצדק של היהודים ושל הפאשה, אבל מה שנשאר לנו הפך לרכושנו ממש.......


מיד אחרי רכישת האדמה נפתחה בביר-סאלם בית יתומים.
 לשם מלוי משימת המיסיון. בעזרת השגרירות הגרמנית בקושטא הושג צו מן השולטאן אשר נתן רשות לפתיחת בית כזה שבדרך כלל קשה היה להשיג.
בלי היסוסים נרתמו לעניין. הטורקים טרם הרשו לנו להקים מבנים קבועים, על כן, בנינו צריפים ארוכים בעלי קומה אחת.
בצריפים שוכן הכול, הורי הבית, מורים משגיחים, חקלאות, היתומים ובית הספר.
עצי איקליפטוס וברושים גדלים במהירות ניטעו כדי לתת לחצר הנמשכת בשורה ארוכה מראה נעים יותר.עבדו בקדחתנות כדי ליצור גג לכל, עוד לפני עונת הגשמים.
ב-11 בנובמבר 1907 הגיע המנהל תיאודור שנלר עם שלושים יתומים מבית היתומים , כדי לפתוח איתם את "בית היתומים הפלשתינאית". החדרים עדיין נראו עוד כה בלתי גמורים שנראה היה בלתי אפשרי עדין להיכנס אליהם.
אבל כולם סייעו, הורי הבית, עוזרים, טייחים, שוליות, כל צוות הנגרייה והמסגרייה מירושלים, הילדים, אף הבדואים.
עוד בלילה הונחו משטחי הרצפות, הותקנו מסגרות החלונות ודלתות, החלונות הוכנסו, הוקמו ארונות, שולחנות, ספסלים ומיטות, וכך הצליח המבנה הבלתי גמור למראית עין להיהפך למקום מגורים די נעים ונחמד.
כבר בארוחת הערב ישבו הילדים על יד שולחנות נקיים לארוחתם הראשונה. וכאשר הלכו בזמן לישון, כולם ילדי פלשתינא מאוד עניים וחסרי בית שנתקבלו על ידינו לא מכבר, הם ישנו בשינה עמוקה ובהרגשה המתוקה שמצאו כאן בית בביר סאלם שלנו.

יום המחרת, יום ייסוד של בית היתומים הסורי שצוין בקורותינו לעתים קרובות כנקודת מפנה, הפך גם בשנה הזו 1907 ליום החנוכה וההתחלה של עבודתנו החדשה מטעם בית היתומים הסורי בארץ הקודש. לאור השמש הזהובה צלצל פעמוננו הצנוע להזמנה אל תפילת החנוכה בה מסר דירקטור שנלר את "בית היתומים הפלשתינאי" לייעודו.
משפחות מיודדות מירושלים ומיפו נוכחו וחלקו איתנו את הארוחה הצנועה.
עבור הילדים שיצאו מכל כך הרבה עוני ומצוקה, הייתה זו ארוחה כיד המלך כי כקינוח ניתנת לחגיגת היום חלואה, ממתק מאוד אהוב שהוכן על ידי מאפיות הסוכר המפורסמות של הערבים שהיה מורכב מענבים, סוכר ושמן סומסום.
כמנהל המוסד התמנה מטיאוס שפון אשר ניהל עוד מאמצע שנות ה- 90 את העבודות החקלאיות במסירות.
בשמחה הנני נזכר בביקור שערכתי בבית-סאלם יחד עם שבעה חברים של הנהלה וחבר הנאמנים של בית היתומים הסורי, בשנת 1910 מיד עם הגעתנו ליפו נסענו בעגלתנו לבית סאלם.
כמה השתנה המראה הקודם אחרי 20 שנות עבודה גרמנית ונהפך לגן עדן.
עמדו שם חורשות שלמות של איקליפטוסים וברושים אשר מסגרו וחיבקו את הצריפים הארוכים שלנו ונתנו להם צל. פרדסי תפוזים ולימונים נרחבים נותני ניחוח משכר פרחו באלפי פרחיהם הרהיבו את העין.
כל מיני פירות גדלו בשדות הנרחבים, מלונים, שקדים, זיתים, אפרסקים, משמיש, בננות, והמון ענבים, גם דגנים אם כיח אדמה חולית פחות מתאימה להם.
משתי בארות עומק זרמו נחלים חזקים של מים נהדרים לכל הכיוונים בכדי להתחלק לתעלות ללא ספור ולהשקות את פרדסי התפוזים והלימונים ובכדי לספק לבתים מי שתייה טעימים.
עם בואנו בירכונו מיד הילדים החומים בעלי שערות שחורות ועיניים מבריקות. פשוטים, אבל לבושים נקי, בריאים ועליזים נעמדו לפנינו. ניצולים ממצוקות מצאו כאן בית בו הרגישו מאושרים והכירו גואלם. כולם הושיטו לנו יד וברכונו בכל לבב.
שנתיים לאחר מכן הצלחנו סוף סוף להקים את הבניינים הקבועים הנחוצים. נבנו שני בתים, הגדולים והנאים ביותר בשפלת החוף שפרט ליפו העשירה יותר הכירה יותר סככות עלובות. היה זה שוב יום חגיגי בתולדות ביר סאלם, לכשדיירי "בית היתומים הפלשתינאי" שמדירותיהם העלובות עברו אל בתי האבן הקרירים עם חדריהם הגבוהים והמאווררים.

חוות שפון




אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה