לבטי מצוות

מפגן אומץ של בני מצווה בקיבוץ בארי

ל ב ט י   מ צ ו ו ת

מזל טוב, הבן או הבת שלכם מגיעים לגיל מצוות. אבל מה עושים? 

איך חוגגים? 

לעלות למצדה או לעלות לתורה? 

מה משמעותי יותר לילד? 

אך מעבירים לילד את המשמעות האמיתית, ההולמת השקפה חילונית, אך

מחוברת, יחד עם זאת, ליהדות?

 על טקסי בר המצווה בתנועה הקיבוצית, מאז העניקו בכפר גלעדי רובה לכל ילד שהגיע לגיל 13 ועד לסמינר "בר המצווה" שמציעה היום המדרשה ב"אורנים".

עופרה בריל, "הדף הירוק", 3.7.1996

חגיגת בר מצווה במצדה

מראשית ההתיישבות הקיבוצית, הייתה מבוכה גדולה בכל מה שקשור בציון בר-המצווה בדרך המסורתית. היה חיפוש בלתי נלאה לצביון אחר, המותאם לחיינו הקיבוציים.

ב-1 במאי 1947 נחוג בקיבוץ בית השיטה חג הבר-מצווה הראשון עם כיתת "אלון". הקיבוץ היה בן שלוש-עשרה, המתיחות בארץ גאתה, מלחמת השחרור עמדה בפתח וגם הילדים גויסו לעזרת הישוב. את טקס הבר-מצווה הראשון נקרא לעצב אריה בן-גוריון, בוגר הריאלי שבחיפה ומחנך בבית הספר של בית השיטה.

"כמחנך צעיר בקיבוץ צעיר, נדרשתי לקיים אירוע שעדיין אין לו תכנים, לא סמלים, לא ערכים, ולא פעילויות שמהן אוכל ללמוד", הוא מספר. "ידעתי, שמה שלא אעשה בטקס, אקים פה כעין אבן מול מחנכים שיבואו אחרי, לכן האחריות הייתה גדולה. הקיבוצים השכנים לנו היו תל-יוסף ו-עין-חרוד, אנשי העלייה השלישית, עם בנים בוגרים משלנו, לכן הלכתי לשאול וללמוד מהם".

"משמעות בר-המצווה בעין-חרוד הייתה הכנסת הילדים בעול העבודה", כתב בשעתו נחום בנארי. "קבוצת הילדים נעתקת מבית-הספר ועוברת להיות עם הציבור כולו. בחדר האוכל קיבלו חברי המשק את הילדים הצעירים בהדרת חג, שם גם נפגשו עם נוער אחר מהסתדרות הנוער העובד, שבאו מהעיר להכשרה חקלאית". לדברים אלה הוסיף בנו, יאיר בנארי: "ציון בר-המצווה היה יותר מהכיוון התנועתי. הצטרפות לנוער-העובד, שעיקרה שיחות במסגרת הכיתה, השתתפות פעילה במחנות וסמינרים של התנועה. עם פרוץ המאורעות הוכנס גם השימוש בנשק (היינו בני 12-13) למסגרת פעולות חברת-הילדים".

בכפר גלעדי, עוד מימי ארגון "השומר", הייתה קיימת מסורת, שילד המגיע לגיל 13 מוכנס בעול מצוות ההגנה ומוסרים בידו/ה רובה. אריה: "העניין של מסירת נשק בידי ילדים היה לא לשם ראווה, לא לשם מפקד אש וזיקוקי דינור, אלא כחלק אורגני ממה שקורה מסביב. תקופת השלטון הבריטי, האיסור לשאת נשק, החצר הקיבוצית חפורה בתעלות, הפלמ"ח מתאמן בחשאי – והיה ברור שהילדים בני ה-12 שותפים מלאים. הם היו אלה שרצו בין העמדות, העבירו תשדורות, למדו איתות בדגלים ומורס, עמדו על גג קומה עליונה והעבירו תשדורות לקיבוצים אחרים. אחת החברות בקיבוץ סיפרה לי, שבהיותה בת 12, אבא שלה, שהיה המא"ז, השביע אותה יום אחד, שכל מה שהיא רואה ושומעת בבית, בשיחה הקשורה לנשק והחבאתו, היא כאילו לא שמעה ולא ראתה. זה באמת נכנס לקוביית השכחה שלה ועד היום היא לא מסוגלת לדבר על זה".

החייט לימד טעמי המקרא
במבט לאחור אריה מוכן להודות בטעותו: "כל מה שעשינו והערנו אל תוך שנת הבר-מצווה עם הילדים הראשונים, היה אמת ואורגני לסביבה הקרובה, חינך ובנה, אך בחלוף השנים, כאשר המדינה הוקמה והקיבוץ התבסס, תכני הבר-מצווה והטקס עצמו הפכו להצגה לא חשובה ולא אמיתית. טעינו, כאשר הצענו לבני הי"ג משימות כתחליף למושג מצווה במובן האנושי יהודי – משימה היא תמיד חד-פעמית, קיצרת חיים, והמשימות היו שונות ומשונות כמו: ליל שמירה עם שומר בקיבוץ, נסיעה עם הגזבר לעיר ליום עבודה, חלוץ בודד בשדה (הפך עם השנים ליום של פיקניק עם ההורים), ראיון עם דיילת אל-על, ניכוש עשבים ליד ביתו של קשיש ועוד דוגמאות טפלות, שאין בינן לבין משמעות הרעיון של מצווה ולא כלום. תפיסת המצווה ביהדות היא תמיד נורמטיבית, על-זמנית, נכונה לכל מקום ולכל זמן ולכל החיים.



כולנו מכירים את המטבע הלשוני שהוא משפט שקרי, על האב שצריך לומר לבנו בגיל בר-מצווה – 'ברוך שפטרנו שעונשו של זה'. אנחנו הבנו את האמרה הזאת אחרת ואמרנו – כן, ברוך, אבל ברוך שקשרנו. חשבנו, שבית הספר הקיבוצי מחנך להמשכיות והיה ברור לנו שצריך לתת ביטוי לקשר הזה. הטקס הראשון שנוצר בבית השיטה הביא את הילדים בחולצות כחולות למגרש, ההורים הסתדרו אחרי הבנים עם זר פרחים שקטפו בגינתם וברגע מסוים הילדים פנו לאחור, קיבלו מהוריהם את זר הפרחים ושילבו ידיים. כך נוצרה שרשרת של שני דורות, שעם השנים גדלה לשלושה וארבעה דורות. זה היה ביטוי סמלי המובן לכל".





מה חשבת שהילדים צריכים לדעת על התרבות היהודית?

"בילדותי לא הייתי בבית-כנסת, וכשהוחלט שעלי לחנך כיתה, ידעתי כל יום יותר על כמה שאני יודע פחות ופחות בתחום היהדות. הרגשתי שאני חייב להזין את עצמי ממי שיודע יותר. פניתי ל-יהודה שרת ודיברנו על לבטי לקראת הבר-מצווה הראשון. השיחה בינינו הולידה מכתב משרת, המשתרע על 16 עמודים. אמרתי לו: ברור לי, שהילדים האלה לא יעלו לתורה, החוויה צריכה להיות מותאמת לחייהם, לחיי הוריהם, לחיי החלוצים בארץ-ישראל. ובכל זאת, איך מתחברים למורשת? הבנתי ש"אבן-השתייה" של התלמידים צריכה להיות יחסם לתנ"ך. לגבי, התנ"ך הוא אלבום משפחה של כולנו, וכשלימדתי תנ"ך, לא עשיתי זאת בכיתה, אלא יצאתי עם תלמידי למקום האירוע בהרי השומרון או בגלבוע. ישבנו על ההר ולמדנו פרק העוסק במקום. יכולתי להצביע ולומר, הנה – פה זה קרה!
היה חשוב לי שתלמידי יבקרו בבית-כנסת. אני זוכר כמו היום עצרת שארגנתי ב-1 במאי לכל ילדי העמק. בסיום העצרת הובלתי את תלמידי לביקור בבית-הכנסת בכפר יחזקאל. הרב למבלסקי הוציא ספר תורה וקרא בפניהם בטעמי המקרא והסביר על ייחודו של בית-הכנסת בחיי הקהילה".

את לימוד טעמי המקרא הכניס אריה כשיעורי חובה בכיתתו. כדי לא להביא מורה מבחוץ, ביקש משמעון דגני, שהיה חייט בבית-השיטה וידע את הניגונים, ללמד את הילדים. אריה מספר, שאחת מאותן תלמידות אומרת לו היום: "כשאני מתקלחת ובא לי לשיר, אני נזכרת בטעמי המקרא שלמדנו בכיתה. הם נעימים לאוזן שלי".

היום, במרחק הזמן, מוכן אריה להודות, כי אינו גאה על כי בטקס בר-המצווה שרו הילדים בטעמי המקרא. אבל כדי לפייס את ההורים, כדי שיקבלו בהבנה את הניסיון החינוכי הזה, בחר במשל יותם, אותו פרק בתנ"ך, שהוא אוניברסאלי. משל קדום שאין בו אלוהים. "לכן יכולתי ליצור לעצמי אליבי".

שנת המשימות הפכה לבדיחה

בשנים האחרונות חל מהפך בהתייחסות חלק ממוסדות החינוך הקיבוציים לדרך ציון בר-המצווה. ממסורת המשימות ומפקדי האש, עוברים לתהליך למידה שיש בו הרבה תכנים יהודיים, בעזרת "המדרשה" שבאורנים. לפני כתשע שנים, בשנה הראשונה של סמינר הבר-מצווה, חוו את התוכנית שלושים ילדים. היום משתתפים בה כאלפיים.



מוישלה יצחקי, איש המדרשה:
"בשנות ה-70 הייתה חרדה מאוד גדולה מה קורה לנוער. מלחמת יום-כיפור הסתיימה וגררה עימה תופעות קשות של התמוטטות ערכית, איבוד אמון בציונות, ירידה מהארץ ותחושה כללית, שכל הנושא של יהדות ושורשים נתון ברשות החרדים והדתיים בלבד. החלה תקופה של חזרה בתשובה ונסיעות בעולם בחיפוש אחר משמעות לחיים. מתוך החסך הגדול בא הרצון ללמוד מורשת, יהדות, תרבות ומקורות ולשלבם בפעילות חינוכית. בר-המצווה צמח מתוך החלל הזה. המדרשה מציעה תוכנית אלטרנטיבית. במקום החיפוש והנהייה שהייתה בקיבוצים אחר רבנים או קיבוצים דתיים, יש ניסיון להגיד, שהתשובות נמצאות גם אצלנו".

הקונספציה של תוכנית לימוד בר-המצווה של המדרשה, היא לא לטפל במושגי בר-המצווה מההיבטים היהודיים בלבד, אלא לקחת את האירוע כמכלול המקיף הרבה תחומים. כמו, למשל, מה קורה לנוכח השינויים הפיזיולוגיים בגיל ההתבגרות, איך תרבויות שונות בעולם מתמודדות עם מעבר של ילד לבגרות וכד'.
"אנחנו לא באים להרוס שום נדבך שנבנה במסורת הקיבוץ, אלא להוסיף נדבך, להשלים חלקים חסרים. עבודות שורשים והמשימות שעושים היום בקיבוצים ריקות מתוכן. שנת המשימות הפכה לבדיחה. כופים על הקבוצה איזו משימה ולא ברור לי איך זה בדיוק מתקשר לבר-המצווה. יש בזה גם מסר לא חיובי: עשינו משימה ובזה גמרנו את חובתנו. אין משהו שמדבר על רציפות, עקביות, המשכיות. במקרא יש שתי פרשיות צמודות – תרומה ו-צו. בתרומה, כל איש שידונו לבו יביא כסף ובכסף ייבנה המשכן ובכך בעצם סיים העם את חובתו.

בצו, מצווים להדליק את נר התמיד כל הזמן.

אני לא אומר שלא חשוב לבנות משכן, אבל לצערי המשכן הזה מתפרק יום אחרי שבונים אותו. אין שום תהליך המשכי של אש התמיד.
חלק מבני משפחתי גרים בקיבוץ בארי. בקיבוץ מסורת של שנים, לפיה בסיום טקס בר-המצווה, מוזמן הקהל למפגן אש יפהפה והילדים מבצעים תרגילי אומץ לעיני קהל המוזמנים. מעניין לבדוק מבחינה אנתרופולוגית, למה דווקא בקיבוצי הקיבוץ המאוחד נשתמרו טקסי האש. אני לא אומר שבקיום טקס אש אין שום מהלך חינוכי, אבל אני שואל את עצמי – עשיתם טקס אש כי זו מסורת בקיבוץ, סמל למעבר מחברת הילדים לחברה הבוגרת, וזהו מפגן אומץ הלקוח מטקסים של חברות שבטיות, עד כאן הכול בסדר. אך האם המערכת החינוכית בדקה אם זה רלבנטי לחיים שלנו? האם זה נותן לילד יריעה רחבה יותר, מעבר למפגני אומץ ולפעילות חברתית משותפת? מהו המעיין ממנו שואבים הילדים כדי לבנות משהו יותר מעוצב? לצערי, מה שקורה בקיבוצים בעיני, הוא לא מספק".



תוכנית סמינר בר-מצווה של המדרשה מטפלת בשלושה מעגלים הסובבים את הילד.
המעגל הראשון – הוא ה"אני" והשינוי המתרחש בו ביחס למשפחה ולקהילה. יש כאן ניסיון להגדיר את תהליך ההתבגרות בהתייחסות למה שקורה בחברות שבטיות אחרות ובמה שכתוב במקורות שלנו, בהתייחס לנורמטיביות שהחברה הבוגרת מצפה מבוגר.
המעגל השני – הוא ניסיון לתאר את התרבות כרצף של שינוי ושימור. כיצד החג מתגלגל בהיסטוריה האנושית. הילדים לומדים שתרבות זה לא משהו סטאטי אלא דינמי, שהחברה מתאימה את הטקס והחג למציאות החיים.
המעגל השלישי – עוסקים בטקס וסמל. אחד הדברים המשמעותיים ביותר בסמינר הוא שלהורים חייב להיות חלק בתוכנית. ההורים מצטרפים לילדים ועוברים תהליך המסכם שלוש תחנות אלו".

החברה משדרת מסרים כפולים

שגית לושי, מצוות המדרשה:
"דווקא מפני שאני אדם זר, הילדים מרשים לעצמם להגיד דברים שלא יעזו להגיד למחנך שיהיה איתם עד סוף השנה. הנושא המיני הוא הבעייתי ביותר. הדרך שלנו להתקרב אליהם היא מאוד עקיפה. משחק בין שתי קבוצות להשלמת מושגים כמו: את חולמת עליו...מחזור חודשי... המושגים לא פרופר-מיניים, אלא נוגעים בהם וזה לא מביך אותם, כי הם לא נדרשים לספר מה עובר עליהם.
בשלב השני אנחנו עוברים לאמצעים חזותיים וקטעים ספרותיים. במהלך השנים ראינו, שפנייה בצורה ישירה מאוד, מביכה אותם. ההתקרבות מאוד איטית. בסוף היום הראשון אנחנו עוסקים במשחק תפקידים ובדילמה ילד מול הורה – האם מותר לילד לנסוע עם חברים לפסטיבל ערד? כאן מגיעים מהר מאוד לנקודה שמדברת אליהם, כי אנחנו יודעים עד כמה נפוץ עימות כזה בין הורה לילד. הגישה שלנו היא לצאת מהעולם שלהם, כי זה המקום שיוצר אמון".
מוישלה: "לגבי אקט ההתבגרות, החברה משדרת הרבה מסרים כפולים. החברה מבולבלת ומעבירה לילד את הבלבול. אנחנו מעוררים את הילדים להוציא את מה שהם מרגישים ביחס למסרים הכפולים: החברה אומרת לכם שאתם כבר בוגרים ומצד שני אומרים לכם שהרבה דברים אתם לא מסוגלים לעשות, איך אתם חווים זאת? ואז יצא שטף כזה על הדרך שבה הם קולטים את החברה, והם כבר בפנים, בתוך התוכנית".
שגית: "בסמינר במוסד הרי-אפרים הגענו לעיסוק במסרים הכפולים. הדבר הכי בולט בכיתה ז', שם זו השאלה – האם הילדים ישנו בפנימייה או יישארו לישון אצל ההורים. מספיק שאתה גורם להם את החיבור הקטן הזה, כדי לעשותם מעורבים יותר".


את טעם המקורות היהודיים טועמים ילדינו במשורה. יש גננות האוהבות ויודעות לספר לילדים את סיפורי המקרא ויש להן כישרון ליצור מכל חג חוויה בנפש הילד. בגיל בית-הספר, הילדים לומדים תנ"ך, אך לא חווים תנ"ך. למעשה, המפגש עם המקורות מסתכם בידיעה של סיפורי התנ"ך וגיבוריו.

שגית: "בסמינר זו פעם ראשונה שילדים רואים גם ספרים אחרים, כמו תלמוד ומשנה. יש ילדים שפעם ראשונה נתקלים במקור של הטקסטים המוכרים להם מהילדות. שומעים פעם ראשונה את השפה כמו שהיא כתובה, ללא עיבוד. לפני כמה שנים, ביוטבתה, ניגש אלי ילד ואמר: 'אם התנ"ך זה ספר של התקופה שלהם, המשנה ספר מתקופה אחרת שלהם, אז מהו הספר של התקופה שלנו?' שאלה שאין עליה תשובה פשוטה".

אתם עוסקים בסמלים דתיים?
שגית: "עוסקים בסמלים דתיים ולא דתיים. מדברים על גלגול החג, מגיעים עד ימינו ונוגעים גם בסמלים חילוניים כמו, בתקופה מסוימת, נתינת אקדח. המושגים דתי או לא דתי מאוד בעייתיים. האם 'פרשת השבוע' זה טקסט דתי? בעיני, זה משהו חי ורלבנטי גם לימינו".

איך תופסים המחנכים את חשיבות העניין?
מוישלה: "אם לומר את האמת, המחנכים מרגישים במצוקה רק כששנת הבר-מצווה מתקרבת. הם עוברים השתלמות קיץ, שיש בה הרבה מהפעילויות שמהוות בסיס לסמינר. במשך הזמן למדנו, שרק שלושה ימי סמינר זה לא מספק. פיתחנו והרחבנו את התוכנית הבסיסית כך שאפשר יהיה להעביר אותה במשך שנה שלמה. המחנכים הופכים לשותפים מלאים. הם כבר לא אחראים רק על המשמעת בכיתה או על הפקת סמינר בר-מצווה, אלא עוסקים בשותפות מלאה בלמידה ובהעברת החומר".

מסע עם תרמיל משפחתי

מה קורה במפגש עם ההורים?
מוישלה: "המפגש עם עולם המבוגרים מאוד בעייתי. הורים, בייחוד מקיבוצי השומר-הצעיר, מסויגים מכל מה שמריח מסמלים דתיים, כמו עלייה לתורה והנחת תפילין. בקבה"א היחס מאוד מורכב – מצד אחד, יש התנגדות עם ניצוצות וברקים, מצד שני, רוצים להכניס תוכן יהודי. מעניין, שדווקא רוב המוסדות הקיבוציים, בהם יש לנו דריסת רגל הם של השוה"צ. בתק"ם היחס לכל נושא דתי הרבה יותר גמיש ומתפשר. אבל לצערנו, גם במוסדות שאנחנו עובדים איתם, ברגע שנגמרת שנת הבר-מצווה, נגמר העיסוק במקורות היהודיים".


כיצד אתם מערבים את ההורים בתהליך?

"זו הייתה עבורנו אחת הדילמות הקשות ביותר. בחברה הדתית מסורתית, ההורים מוסרים לילדיהם, ובתהליך חינוכי מביאים להכרה ולהפנמה. אצלנו המציאות שונה. הילדים מעבירים להורים, המסירה מנוגדת לדרך הטבע. אבל זהו מהלך הכרחי, כי ההורים כל כך מנוכרים.

הדור שידע, הבין ואהב לעשות סדר בפסח, הולך ונעלם. הדורות הבאים כבר לא יודעים. המהלך הבא יקרה, כאשר הילדים ילמדו את ההורים, והבן הרשע לא ישאל מה העבודה הזאת לכם, אלא למה אינכם עובדים את העבודה הזאת".

שגית: "בסוף הסמינר שלנו יש משהו המאלץ הורים להיות מעורבים. אנו קוראים לזה המסע. בתחילתו, ההורים והילדים נוטלים תרמיל ועליהם לאסוף לתרמיל המשפחתי את השאלות החשובות להם ביותר. יש כאן ניסיון לעבור מסע משפחתי, בו הורה מספר לילדו מה היה בהתבגרות שלו ואיך הוא מחובר או לא מחובר למורשת היהודים".


מוישלה: "רוב ההורים והילדים באים לאירוע הזה בחוסר חשק מוחלט. כשהם נכנסים לתוך המסע, אפשר לראות איך הבעת הפנים משתנה. פתאום באמצע החיים, הם נפגשים עם שאלות ערכיות שלא מתלבטים בהן בחיי היום-יום, ויש כאן הזדמנות נדירה לשיחה כנה ובוגרת עם הילד שלהם. הייתי עד למשפחה שישבה שעתיים וחצי אחרי המסע והילדה שאלה את אבא שלה איך היה בזמנך? איך נפגשת עם אימא? ילדה אחרת כתבה בספר הזיכרון: 'כשהגעתי לפה חשבתי שעשיתי שטות, שיהיה משעמם נורא, ועכשיו אני רואה שיו...כמה טעיתי...'."

פניות רבות מתקבלות במדרשה להעברת סמינר בר-מצווה מבתי-ספר חילוניים בעיר וקשה להם לעמוד בביקוש. על האפשרות להגדיל את הצוותים (היום עובדים במערכת שבעה סטודנטים), אומרת שגית: "אפשר להגדיל את הצוות, אבל צריך לגרום לאנשים לרצות לעסוק בכך. שינוי תרבותי הוא עניין של זמן, ובחברה בוגרת זהו תהליך ארוך".

מוישלה: "אנחנו לא רוצים להפוך לקבלנים של מפעל לייצור בר-מצווה, אלא לעשות שינוי. אין אנו באים לכפות הר כגיגית. יש רצון כן לברר את שאלת התרבות והזהות שלנו. אנחנו חייבים להפוך את הדת לתרבות חיים, בלי כיפה, ותאמיני לי – זה אפשרי!".

מטקסי בר המצווה בקיבוץ בארי