החצר והלחם- עזרא לאודון

באחד ממפגשי קבוצת "רקפת" כתב עזרא לאודון רשימה מרגשת על הקיבוץ של פעם.סיפור געגועים  ...תהנו כפי שאני נהניתי...

 נובמבר 2012

ליבוש ואפרים 

החצר והלחם  \ עזרא לאודון

לפני כחודשיים, בהלוויה, סופר על לייבוש העגלון, הסובב עם סוסתו ברחבי עין השופט ואפרים הקטן יושב לידו על מושב העגלה ומאמץ אותו להיות אביו.
זהו סיפור מדהים שהביא לנגד עיני את מתאר החצר של עין השופט של שנות החמישים - ערב רב של מבנים משונים שמוקמו באופן אקראי. 

ברשותכם נעשה כעת סיור לצד מבנים אלו בקצב סוסתו של לייבוש.




על ראש הגבעה מגדל המים המרובע, תפקידו לתצפת אך הוא לעולם לא נגיש. חדריו אטומים כלפי הנוף ובין הסולם לקיר מושלכות מיטות סוכנות מפלדה. קומתו הראשונה – חדר הדואר – בפיקודו של הסבא של וויסר.
להולך כלפי צפון-מזרח נגלים 2 מגדלים נוספים – האחד מרובע ובסיסו נמוך והשני עגול ומפואר. שני המגדלים סמוכים האחד לרעהו אך אין בינם שום אינטראקציה ואהבה. 

מגדל המים

המגדל מרובע עשוי מבטון מטוייח והוא חסר תועלת כמעט מיום הקמתו, והשני, העגול יפהפה ומיוחד, נדבכותיו מלבנים אדומות. מחסן התבואות של ממש בעל כבוד והדר.
מישהו נטע שתילי ברושים רכים כל כך קרוב לקיר המבנה עד כדי כך שהם נאלצו לגדול באלכסון.
שנים רבות אוחסנו שקי חיטה על סיפוניו. שם למדנו מה זה בדיוק "לנפות את המוץ מן התבן". אזור המגדלים צופה היטב אל נוף ג'וערה – ערש קיבוצנו.

אסם התבואות

בצידה של רחבת המגדל העגול ניצב לו בית הקירור, הבנוי מקמרונים נועזים של ארכיטקטורה מודרנית – בקירו הדרומי נעוץ ברז אל חלד ממנו נובעים מים קרים מאד ללא הפסק. על קירו המערבי נשענת לה סככת האריזה של פירות ההר זרוע-האבנים. שם מולכים הנוטעים – אברהם קלסקי, זיסקינד וזלמן לבנה. הקשר המבני ברור והגיוני ביותר – ברור לך כמה אפרסקים עסיסיים מסככת האריזה, צנן אותם היטב במי הברז הקרים ונגוס בהם במלוא שיניך, בעוד עסיסם נוטף על חולצתך - ממש תענוג צרוף.

בית הקירור

ההולך צפונה עובר ליד הנגריה - מבנה שחציו לבנים אדומות וחציו השני בלוקים אפורים חשופי שת. על המקצוע והמסור מחריקים להם יחיאל פלבס, מותק ארבל, נחמן שפרן ואברהם פיין. ריח העץ הנחתך כה נעים בנחירינו.

נחמן שפרן בנגריה

הממשיך בדרכו צפונה עובר לו ליד החזיריה - חצרות בטון צרות ונמוכות המכילות את החיות המשונות האלו, שמזונן מגיע הישר ממכונות הקילוף של ה"מטבח" ושכל תכליתן הוא לאכול בגרגרנות ומיד לאחר מכן להיאכל בגרגרנות. 


פנה מעט מזרחה ואתה נתקל ב"עמדה הצפונית". מבנה קטן בנוי מאבן מקומית מסותתת בגסות, שגגו מעוטר בחרכי ירי צרים. 
בעמדה זו מתגורר לו כעת הפרד "מקריוס". לבד.

 אבא שלי ואני מטיילים פעמים רבות לבקר את הפרד מקריוס ולפנק אותו בשלל מיני תרגימא – קלחי תירס, גזרים ותפוחים שנוקו מהם חלונות-רקב. אבא שלי מוטרד ממצבו של הפרד:  "בדידות זה עונש קשה" הוא אומר לי ברצינות מלאה. אלא שאין מי ידאג למקריוס לבן זוג. 

העמדה הצפונית

הממשיך מזרחה ולמטה יגיע בתוך דקה אל ה"בריכה הישנה". יסלחו לי יוצאי חלציו של בונה הבריכה (משה שפירא), אך לבריכה זו אין שום אורך מוגדר – לא 25 מ' ולא 20 מ' ולא בטיח.
על מנת להתחרות ב 50 מ' שרגא שזר היה צריך להפיל על השוחים חבל סמרטוטים אי שם בתחילת הבריכה השלישית. בבריכה זו עברנו בפעם הראשונה אורך שלם וגם למדנו על  שרשרות ההשרצה ומוצאותם של ראשנים, צפרדעים ושאר מרעין בישין.

הבריכה הישנה

הורינו מתחננים בפנינו תדיר שנואיל ונצא כבר מהמים ונחזור הביתה. לגופינו הרטובים והרועדים צמודים בביישנות רבה בגדי ים בגזרות נועזות ובעיצובי "הוט קוטור" שלא נודע כמותם בכל העולם כולו. 





מהמגדל המרובע נפנה ונלך כעת מערבה ואח"כ דרומה. תחילה לשורת הצריפים: צריף הסנדלריה בה נועצים מסמרים אפרים אפרתי ופנחס, הצריף של האולפן עם דוציה וקובה מן – וצריף הכדורים הכבדים עם יהודית שביט. 

פנחס לאודון ואפרים אפרתי בסנדלריה

ואז נגיע למתפרה של נורה כרמל ויהודית קוצר. 

והנה המכבסה – ממלכתה של מלכה אלפר, ומחסן הבגדים – מקומן של מלי לפיד, אסתר לבנה, ברכה שזר, המטבח וחדר האוכל – אותו צריף צבוע חום ובז' – עירית פישביין, רחל אברמוביץ, תמר קורץ וציפקה. ומה נגיד ונספר על ה"מקלחת הגדולה"? 

טובה בורנשטיין במכבסה

מעט מרוחק מחצר המשק עומד לו בית התינוקת – בו מככבות\מחתלות בלהה גלילי ויהודית טייכנר. נמשיך בסיורנו - מצד ימין המסגריה והמוסך - ממלכתם של מאיר גלילי, אהרון אלפר, סיומקה ונתן צור. זו סככה שנבנתה מעודפי הצבא הבריטי בעלת גג דו-שיפועי מתאים מאין כמוהו להחלקת השלג.

בילהה גלילי עם יוכבד גנוסר נירה דנגור ורותי קוצר

מצד שמאל – עוד מגדל עגול, בנוי בלוקי בטון חשופים צבועים בסיד לבן. גם מגדל זה זנוח וחסר תפקיד והוא מכיל בד"כ שקי פולפה יבשה ומאות יונים המגרגרות בתוכו ומשביחות מעט את עליבות הזנחתו.  

סיומקה וינר וברל קרן במסגריה

בצד ימין משק הילדים שם למדנו מגיל 6 את ברכת העבודה והמלאכה, ומעגלי החיים והמוות של בעלי החיים. שם בנינו מבנה קטנטן בהדרכתו הצמודה של יחיאל פלבס וכתובת ולוגו "רקפת" בולטים על חזיתו.

פרץ לאודון במשק הילדים

משמאל (ומימין) סככות הטרקטורים: האליסים, הג'ונדירים, הפרמלים, הפרגסונים, הדי-פור, המקצרות, המחרשות והמזרעות, והמלך - הקומביין.

זה מקום עבודתם של משה פישביין (לזמן קצר), שרגא שזר ושלמה קורץ. הנה משמאלנו הולך וקרב מכון החליבה, שהפרות מסודרות בו בשתי שישיות במקביל לדרך העפר. 

זוהי ממלכתם של צבי בן חורין, לייבוש קוצר, ראובן שק, אהרון אפרת ויצחק קובטש, מתמידי החליבה, פניהם חרושות, עוטים סינורים משונים ובדל צינור מרטט לו בכף ידם. לבסוף אנו מגיעים  ללולים הדרומיים. זו ממלכתם של בלומה טרש וזאב רוזנטל. 

הרפת בשנות הארבעים

"האיכר יצמיח לנו לחם, שנהיה גדולים..." שר אפרים שמיר את מילותיו המרגשות של עלי מוהר. כילדים הכרנו את המחרשה והטרקטור, הרחנו את רגבי האדמה המתהפכים בקשת אחרי הדיסקוס וסכיני המחרשה, שמענו את התפילה לגשם לאחר הזריעה, והתרגשנו למשמעו של טיפוף הגשם הראשון, שהביא בנחירינו את ריח האדמה המושקית. אחריהם הגיעו בסך הנביטה, ההבשלה ועת קציר-החיטים. קיפצנו על שקי החיטה באסם התבואות ונסענו על העגלה של ניונק, רגלינו מתנדנדות באויר.

נוניק זמיר

==================



התמזל מזלי ונמצאתי ראוי, במידה סבירה, לבקר במאפייתו של אריה אלנר בלי לחטוף על הראש. ללחמיו של אריה האופה היה טעם מעשה ידי-שמים, נימוח בפה. אני כידוע לכם אוהב אכילה וכבר ביקרתי במסעדות מהרמות ביותר שקיימות על פני הכדור, ואני מעיד בזאת שאין, פשוט אין טעים כלחם הטרי והחם שיצא והגיח זה עתה מתנור המזוט של המאפיה הקטנה, מרוח בשכבת מרגרינה נמסה ובזוק בנדיבות בגרגירי מלח.

אריה עם העוזרות הנאמנות שלו שושה שוק תמר קורץ יפה קרן

הלחם הוא מוצר בסיסי שראשיתו בתקופת האבן החדשה. הוא בסיס הקיום האנושי . שנים רבות אני מנסה למצוא לחם דומה בטעמיו וריחו ללחם של אריה ואין עולה בפי. כך שלאט לאט מסתבר לי שאכן נפלה עטרת קיבתנו. לא מצאתי כלחמו הטוב של אריה - לא בצרפת ולא באיטליה, לא בגרמניה ולא בספרד. וגם לא בארצות הסוגדות ללחם, ל"חלב" - לא בבולגריה ולא בקרואטיה ואפילו לא במקדוניה. לא בבוסניה הרצגובינה ואף לא בסרביה, לא בצ'כיה ואף לא בהונגריה. 
אז עם כל הכבוד ללחם היבש שהחזיק את הצבא הרוסי במלחמת העולם השניה, עם כל ההערכה ללחם שנחשב בארצות רבות למאכל קדוש וכביטויו הגשמי של בשרו של ישו, עם כל הסנטימנטים שיש ללחם שהוא סמל לפריון ולגידולם התקין של ילדים, הרי שאין מי שישווה לזה הנלוש ונאפה תחת ידיו של אריה שלנו.
=================
טעם הלחם אבד ולא ישוב יותר לענג את חיכנו וגם חלקם של המבנים הישנים היה מרמס להתחדשות ולבניה חדשה. 
שני אלה – החצר והלחם – משמיעים לנו כעין קול רחוק שמגיע מזמן עבר, שעוטף אותנו בחמימות. ריחם הולך ומתרחק מאתנו על פני ציר הזמן אך הם חרוטים בחוזקה בלב ולא ישכחו במהרה.
הם הם נוף ילדותנו – הנוף המנטלי שלנו.