התומר- סיפור על עץ תומר וקהילה של קיבוץ

התומר עם הביצות שמסביבו- 1938

התומר

 (מתוך הספר של יוסף ויץ – נוף ואדם)
יוסף ויץ היה יד ימינו של אוסשקין ברכישת קרקעות מטעם הקרן קימת לישראל.

הרשימות האלה מוקדשות באהבה למשפחתי שבעין המפרץ- משפחת דפני. תודתי ליגאל דפני וארכיון הצילומים של עין המפרץ שעזר לי בקבלת החומרים.הוקסמתי מהרעיון שקהילה שלמה של קיבוץ יוצרת חיים סביב צילו של עץ תומר.

 (חלק ראשון  )-

אחרי משא ומתן רב ודיון ממשוך קם סוף- סוף המישור הגדול.הידוע עתה בשם "עמק זבולון", לקניינה של הקרן הקיימת , הוא המישור המשתרע על עשרות אלפים מדונם,חבוק בין זרוע הקישון בדרום ובין זרוע הנעמן בצפון, בואכה עכו העיר.
תעודתו של המישור לגבי ההתיישבות העתידה נסתמנה מיד:שלישו ליישוב תעשייתי, שלישו לישוב עירוני ושלישו לישוב חקלאי.
והכיוון הוא מדרום לצפון, כלומר, שהחלק הנועד להתיישבות חקלאית הוא בצפונו של המישור סמוך לעכו, מקום שהאדמה מתרחבת מזרחה, מעבר לנחל הנעמן,ונמצא הנחל חוצה אותה לשני גושים:האחד הוא הגוש המזרחי, שטחו כ-4000 דונם, ואדמתו אדמת – חמרה שחורה וכבדה, והאחד, הוא המערבי , שטחו כ- 8000 דונם ואדמתו אדמת- חול חיוורת נקלה.
יותר מזה לא היה ידוע על טיבו וסגולותיו. ומובן , כי לשם תיכון ישובו נדרשו פרטים וידיעות נוספים, מבוססים על חקירה ובדיקה.וזוהי החקירה המוקדמת, שהיתה לפני עינינו, חבורה בת שלושה אנשים,כשאמרנו לסייר את השטח ולבדקו.

היה בוקר נאה בראשית ימי שבט.לפני יומיים הצליפה חשרת – מטר על פני הארץ, ועתה נשבה רוח מהחרמון, והשמים היו גבוהים, תכולי- צחים.יצאנו מעכו רכובים על סוסים בשביל המוליך מזרחה אל הריע צפת.הסוסים צעדו בטוחות, כשראשי העם מורמים ובאפם ירחיו את העשב.ואף אנו, הרוכבים, רוח טובה שכנה בנו, היא הרוח המצויה בכל סיור באדמה חדשה, כשאתה צופה בעיני חזון את ישובה הקרוב.
לפנינו רבצו הרי הגליל אחוזי חלום- תכלת, וסביבנו השתרע המישור הפולט אדים חוורוורים כסימן לרוויה שבקרבו, והמישור ריק מישוב, שומם מאוהל,ושממותו אנו אורגים את מסכת ישובו.
אולם חיש מהר סרה מאתנו מהרוח הטובה, מקץ אלפים פרסות מהעיר הגיענו לגבול האדמה המבוקשת, ומה נגלה לפני עינינו?מרחב אלפי דונמים שממזרח לנעמן ולמערבו מוצף מים. אם הנעמן הוא שגאה ומימו כיסו את עין האדמה, או גשמי ההרים הם שחרדלו בערוציהם וכאן מצאו בקעה להתפשט בה?

בין כה וכה ופני האדמה לא נראו בכל גבולותיה, כי אם אגם מים שאלפי שמשות משתקפות בו וגלים זעירים משחקים בו:וצריף עץ מהלך בו ושברי לוחות שטים בו.ואין שיח ואין עץ בכל הסביבה, כאילו הכול נמחה , ולא שרד אלא- התומר!

הנעמן עובר על גדותיו- חורף 1959-50 צילם שלמה ארי - עין המפרץ

בשוטט עיני במראה המפתיע שלפנינו ראיתיו.מאמצע האגם התרומם גא וזקוף , כשהוא מנשא את כתרו הירוק, בעל הכפות הרחבות, אל כיפת התכלת שממעל יערוג, ואל לחש גלי הים הרחוקים יאזין, ועם ההרים החסונים וההוזים יתלחש.

היו העיניים רואות את הסביבה השוממת מוצפת מים, שעליהם מטלטל צריף רעוע, כסמל לקן הרוס , ושוב הן מתרוממות ומביטות אל התומר הגא שבסנסניו נאחזים תקווה, בטחון וחיים, הלב נמשך אליו.

לא היה מה לבדוק, הכול ברור.האדמה לא תצלח להתיישבות אלא אם תיובש תחילה. והחבורה חזרה כלעומת שבאה.
הדבר היה בשנת  תרפ"ו (1926), ואם כי תכנית הייבוש לא תוכנה מיד, הוטל עלי לשוב מהר ולבקר את האדמה הזאת לעיתים קרובות.
באביב יורדים המים ונראים פני האדמה, ואליה לטושות אז עיני שכנים.
יש צורך לשמרה ובמידה שאפשר גם לעבדה. ומדי בואי לשם מבטי נפנה אל התומר, גם עתה , כבראשונה , הוא גא וזקוף ואין לו מאום אל קנה- הסוף תגדל לידו, כשהשממה תוכרע וחיים יפכו במקומה. יש רצון להתקרב אליו ולהקשיב להגיגי- חלומו, אבל הביצה מפרידה.

גם בסוף הקיץ, כשחרבון שורר מסביב, תשלט הביצה משני עברי הנעמן, ואין לעבור אותה לא ברכיבה ולא ברגל ולא בסירה.ואל התומר אין לגשת אלא לראותו בלבד.

שנה חולפת ושנה באה.תכנית הייבוש הגדולה, המקיפה את כל אזור הנעמן, למן מעינותיו שבקורדני ועד נפלו לים לפני עכו, לא תוכנה עדין.
סיבות שונות מעכבות, אבל בחלק הזה חלים שינויים. בקצה הצפוני נחפרת תעלה, המחברת בקו ישר את הנעמן  עם זרועו האחרונה שלפני הים, כדי להוליך בה את מימיו בלי מעברים מרובים העוצרים בזרמתם ויוצרים ביצות בקרבתם.

המטרה מושגת , ו"משולש" אחד מיבש. תעלה שנייה נחפרת למערבו של הנעמן, והיא מורידה שוב את גובה המים. ואגב כך מתייבשים שטחי- קרקע שבקצות הביצה, ובאה סכין המחרשה ומבתרת בה בתרים- בתרים, פותחת חריצים, משרשת את קנה הסוף ואת הבאשה.
עצי איקליפטוס ניטעים חורשות חורשות, והם שואבים את המים ומאדים אותם.

חריש של חברי עין המפרץ בביצה

וכך משנה לשנה חוטפים אנו מידי הביצה רצועה אחרי רצועה והופכים אותן לאדמה:
שוב אין מים מציפים את הבקעה , כי חרושה היא גם בימות הגשמים ופה ושם היא מתכסה במרבד ירוק של שעורה , שיבולת- שועל ותלתן- בר.וכן אנו מתקרבים משנה לשנה אל התומר, אבל להגיע אליו לא נוכל, כי עוד ביצה גדולה מפרידה בינינו.

שנה חולפת ושנה באה. שנת תרצ"ז- תרצ"ח .אורח מה"עליות" וה"כיבושים" הגיע לכאן.
חבורה גדולה שסיירה באזור החקלאי שבעמק זבולון מצאה אדמה וסיכויים להתיישבות חקלאית.
אם כי לא כל הפגימות תוקנו עדין.
הרצועות הסמוכות לגדות הנעמן  עודן בצה. פה ושם לקויה אדמה במליחות.
אבל , לאור התוצאות שהושגו עד כה , אפשר לקבוע , כי האדמה תצלח לאחרי גמר הכשרתה לישוב חקלאי, ולא לאחד כי אם לשלושה.
אך לעת עתה יועלה הנה ישוב אחד והוא במלחמת התרבות עם השממה , וכך הועלה קיבוץ "עין המפרץ" עם מחנהו לפינה שבין הנעמן ובין התעלה החפורה, והקיבוץ  המשיך בעבודה ,תעלות נחפרות, עצים ניטעים, קני הסוף נקצרים והאדמה נחרשת עמוק, ותלם ליד תלם מתקרב אל גדות הנעמן.
נחל זה מצמצם עתה את שלטונו מגבול גדותיו הטבעיות: קני- הסוף שהסתירוהו- נעלמו, והרי הוא הולך ונגלה.
ואתו יחד מתגלה התומר בכל זקיפותו וגאונו.אבל לנגוע בו אי אפשר , כי עוד רצועת מביצה מפרידה בינו ובין היבשה.
וגם רצועה זו נכבשת, תלם אחרי תלם, בעקשנות ובהתמדה ובחתירה אליו, אל התומר.

שנה תרצ"ט, שלוש שנות מאורעות – השמד לא הכניעו את הישוב בארץ, אבל מהלומה כבדה ירדה עליו ביום 18 מבמאי משל אותה השנה, בצורת מספר לבן.הוא צמצם , קיבץ וכלא, גם נשא בקרבו פגיעות לעתיד.
ובאה שנת ת"ש.סוף פברואר."חוק" הקרקעות נתפרסם והלב נזדעזע, כרע תחת משא אכזבה, בושה וכעס, אך עוד ניצוץ תקווה משם, מ"הבית" הגדול שבבירה, משכן הצדק והאמת.
אותו יום בו הועלו הויכוחים על החוק ב"בית".פרכס הלב בין תוחלת ואכזבה.
לרגלי עבודתי נזדמנתי אז לחיפה , ויחד עם כל הישוב צפינו לידיעה שתבוא משם. למחרת בבוקר הגעתנו אך היא  מדכאה .

עבודות ניקוז בביצה

החוק אושר ברוב דעות. נתכווץ הלב ויאמר להתפקע מייאוש. אי אפשר היה להישאר בעיר, ממעמקים מקול קורא לצאת לשדה , אל האדמה , והנה נוסע אני ל "עין המפרץ".
דיכאון כבד מלוני בדרך, ואף בצעדי על האדמה לא הרפה ממני. אני הולך בשביל השדה, בעקבות חברים אחדים, המה מדברים אלי, ואני איני שומע. הלב הולם כבפטיש , הלמות כאב ובושה  והשביל כה ארוך הוא, שביל חדש לא דרוך והוא מוליך מזרחה, פתאום עמדתי: - התומר!

הוא , הוא, הגא והזקוף ואני אצלו ממש.י די נוגעות בגזעו עתיק- היומין, גבי נשען אליו, והרי חמש- עשרה שנה עברו מאז ראיתיו עולה מתוך השממה: נכנעה הביצה לעמל, ודווקא היום, ביום המר הזה, הגעתי אליו ברגל- אנוש וללא מאמצים.

המקרה הוא זה, או יד אלוהים נהגתנו הלום לחזות בתומר הזה את סמל עבודתנו?
אז נשאתי עיני ואראה:בטחון וחיים מציצים מבין סנסני- התומר וכפותיו המורמות על.כהרף עין- והייאוש פג.שוב ניעורו כוחות ורצונות להמשיך בעבודה , בעבודה זו, וסוף המטרה לבוא.

התומר בכול תפארתו