חיות המדבר

עדר ראמים בחי בר יטבתה - 2010 צילם שלומי שטרית

חיות הנגב

המבקרים בשמורת "חי-בר" ליד יטבתה אינם רבים. הם באים עם ציפיות של תיירים, מחפשים אטרקציה, אך הם מוצאים צמחיה מדברית, ציפורים מעניינות וחיות בר המתמזגות להפליא בטבע, לאוהבי הטבע צפויה חוויה.

עופרה בריל, "חותם", 21.12.89

מי שחי רוב ימות השנה בד' אמותיו, בבית רב-קומות, בעיר מלאת עשן, במשרד מרובע, זקוק כמו אוויר לנשימה ליציאה למרחב, לטייל ברחבי ישראל. לא לכל אחד יש כסף וזמן לממש חלום של נסיעה לחו"ל, אז מסתפקים בתנור גז, אוהל, משקפת צלילה, ויורדים דרומה.
עד מלחמת ששת הימים, ירידה דרומה פירושה היה אילת וחופיה.
כאשר נפתחו מרחבי סיני למטיילים הישראליים הם לא בזבזו זמן, הציפו את המדבר היפהפה הזה במאות ואלפי מבקרים, ושכחו את אילת, על חופיה המקסימים, על נופה הרבגוני, ועל האפשרויות הטמונות בה לתייר הישראלי הממוצע.
כיום, כשסיני נסגרת בפנינו נתח אחר נתח, תחזור אילת וסביבתה להיות מוקד "עליה לרגל" של הישראלים הזקוקים למפגש עם המדבר, עם "הריאות הצהובות" של המדינה.

רשות שמורות הטבע, הקרן הקיימת לישראל, החברה הממשלתית לתיירות, אגף העתיקות, החברה להגנת הטבע, עיריית אילת והמועצה האזורית חבל איילות – כל אלה חברו יחד כדי להכין תשתית תיירות רחבה יותר למטייל הישראלי.

לאחר שהכרנו את סיני, נעשה הנגב בעינינו למדבר קטן ודחוס, ועתה עליו להכיל את כל התכונה הצבאית המתפנה מסיני.
הצפיפות יוצרת קונפליקטים בין האינטרסים של הצבא וגורמי ההתיישבות האזרחית, לבין הרשויות האחראיות על שמירת אוצרות הטבע ואתרי הנוף.
יש הצעות לפתרונות לטווח הארוך, כגון פינוי ההתיישבות האזרחית באזור ניצנה לטובת שטחי האימונים של צה"ל, כיוון שכיום אין יתרונות התיישבותיים לאזור ניצנה. אזור רמת הנגב יישאר בחלקו אזור התיישבות, אומר זאב טומקין, המכונה "זורקין", רכז תיירות ונוף במועצת חבל איילות.

"המדבר נעשה קטן עלינו עם כניסת צה"ל, אנחנו מתאמצים לזכות בנתחים שיותירו צה"ל ונקודות ההתיישבות שיתווספו, כדי שנוכל לפתח כאן תיירות. הצרכים של צה"ל הם עצומים, וזהו נתון. אך אנו מנסים ליצור שיתוף פעולה והבנה בין הגורמים השונים, כדי להשאיר מעבר פתוח למטיילים".

"תראי, לטבע יש שני צדדים. אתר נוף יפהפה כבקעת-עובדה ייהפך לשדה-תעופה, וכל שנשאר לנו לעשות הוא להיאבק על השוליים. אך לעומת זאת צה"ל מכשיר דרכים, אשר יאפשרו גם לקהל הרחב גישה למקומות שונים ומגוונים.
ויש לנו מה להציע לציבור הישראלי, ולתייר הזר (גם תיירות מחוץ-לארץ נמשכת לנופים מדבריים). מעבר לנוף המדברי, יש לנו ריבוד סלעים מעניין ביותר, המשתרע מבקעת-תמנע ועד אילת.
טופוגרפיה מעניינת – אזור המכתשים, תמנע, הרי אילת, וכן יש בעלי-חיים מדבריים: צבאים, יעלים, שפני-סלע, זאבים, שועלים, ציפורי-טרף, והצמחייה המדברית המצויה באזור הזה.
המדבר תמיד היה דבר חי, וגם האדם היה פעיל פה והשאיר שרידים רבים מעושר של תרבות.
רק היום אנחנו מתחילים ללמוד על ההיקף העצום של התרבות הזו.
מטרתנו העיקרית מתמצית לא רק בפיקוח על המקומות הקיימים, אלא פיתוח מקיף של האזור. השלמנו תוכנית מתאר לפיתוח התיירות בכל תחום המועצה, ערכנו סקר מקיף של כל האתרים (אתרי נוף, שרידים חקלאיים וארכיאולוגיים) וקבענו סדרי עדיפויות לפיתוח.
בשלב ראשון אנחנו רוצים לפתח את ציר הערבה, ואפשר יהיה להגיע דרכו לאתרים מעניינים. עם ישראל, בזרימתו לסיני, הפך את הנגב לעונש שצריך למהר ככל האפשר לעבור אותו...עם ההיערכות החדשה של צה"ל עלול אוצר ארכיאולוגי רב ערך להיעלם.
אנחנו מנסים לעזור לחוקרים וארכיאולוגים להציל חלק מהדברים, ולאוספם למוזיאון ההולך ומוקם באזור. עזרנו לרשות שמורות הטבע לפתוח את שמורת חי-בר לקהל הרחב. התוכניות רבות ואנחנו מקווים לשיתוף פעולה בין כל הגורמים".

יעל, דוברת "הרשות לשמורות הטבע", מציינת בפני כמה עובדות חשובות.
 במערך ההיערכות של צה"ל בנגב, קיים שיתוף פעולה מלא בין צה"ל לבין הרשות לשמורות הטבע. כל פרויקט של בנייה או של פיתוח שנעשה במסגרת היערכות מחדש של צה"ל מלווה על-ידי פקחי הרשות. בעזרת הסכם לשיתוף פעולה יכולים פקחי הרשות להגיש תלונה נגד חיילים וקצינים אשר חורגים מההוראות לשמירת הטבע והנוף ופוגעים בו (רק לאחרונה נשפט סגן משנה לשלושים וחמישה ימי מחבוש על כי לא שמע להוראת פקח של הרשות, והעביר ציוד כבד לפתיחת תוואי של כביש תוך פגיעה בנוף).

במקביל לכך, מימן צה"ל את עבודתם של אדריכלי נוף מקצועיים, אשר גם הם מלווים כל פעולת בינוי ופיתוח בנגב, תוך הקפדה ושמירה על צביון הנוף המיוחד של הנגב.
כל תוואי של סלילת כביש נבדק בקפדנות שלא יהווה פצע בנוף, שהמבנים לא יסתירו ולא ישברו את הנוף. 
בחירת הצמחייה במחנות מותאמת לאופי המדברי של המקום. נעשית פעולת לימוד והדרכה כיצד להשתמש בשפכים ובביוב של המחנות לשימוש חוזר, ועוד פתרונות רבים שנתנו עליהם את הדעת.



שלטונות צה"ל, בעקבות פעולת הסברה אינטנסיבית של אנשי הרשות, מגלים הבנה ורגישות לנושאים האלה, אך הפיקוח על קיום החוקים חייב להימשך לאורך שנים.
בעקבות שיתוף הפעולה בשטחים השונים, שונו היעדים בגלל פגיעה אפשרית בנוף (מחנות הועברו למקום אחר, כבישים הועתקו ממסלולם). יש שטחים שבגלל רגישותם נקבע שלא יתאמנו בהם בטנקים ובתותחים. יש שטחים ששלטונות צה"ל לא יכלו לוותר עליהם, אבל סוכם שיהיו פתוחים בחגים לקהל המבקרים המטיילים באזור. בשטחים שנקבע סופית שצה"ל לא יתאמן בהם, הכינה רשות שמורות הטבע מערך שלם של פיתוח שירותים למטייל.

עדר ראמים - צילם יהונתן

החלום ויוצרו

לכל סיפור הצלחה חתנים רבים, אך לסיפור ההצלחה של "חי-בר דרום" יש רק שניים, שניים שהם "המשוגעים לדבר", שניים שהקדישו שנים ארוכות לחלום ולהגשמתו: אורי צאן ואברהם יפה.

מספר אורי: "הרעיון היה דמיוני, אף אחד לא היה מוכן להירתם, מלבד קומץ קטן של אנשים שנתפסו לאתגר לשקם מחדש, במדינת ישראל, בתנאי טבע, במרחבים שאצלנו נחשבים לאין סוף (32 אלף דונם), בערבה, בין אילת ליוטבתה, עדרים של חיות-בר שחיו והתקיימו שם עוד בתקופת התנ"ך, חיות הנזכרות בתנ"ך, חיות שנכחדו בארץ עד האחרונה שבהן, חיות שלמעשה הגיעו לסף כליון בעולם כולו: ראמים, דישונים, ערודים פראים, צבאים למיניהם. בגלל הנדירות הבלתי רגילה של חיות אלה בעולם, היה צורך קודם כל לאתר את המקומות הבודדים שנותרו בהם עדיין שרידים מאותם מינים. זו הייתה עבודה שהעסיקה במשך שנים את אברהם יפה ואותי. במשך שלושים שנה הייתי בכל מקום בעולם שחשבתי כי אפשר למצוא בו עניין בעולם החי. ביקרתי בדרום-אפריקה, במוזמביק (שם יש שפע של בעלי-חיים), ברודזיה הדרומית, בזמביה, בכל ארצות מזרח אפריקה וכל ארצות אמריקה.
 חיפשתי, התעניינתי ויצרתי קשרים עם רוב מנהלי גני-החיות בעולם.
הסתבר לי מהר מאוד, שבגלל נדירותן של החיות שאנחנו מחפשים, אין ששים למכור אותן, ואם כבר מוכרים, המחירים ממש אסטרונומיים (היום מחיר החיות שיש לנו בשמורה נע בין 1000 ל-50,000 דולר לכל חיה).

התחלנו בפרויקט ללא כל תקציב ממשלתי, ואם הצלחנו להשקיע שלושה מיליון דולר ברכישת חיות ופיתוח המקום – כל הכסף נאסף בתרומות, בארץ ובחו"ל.
 אחת הבעיות שלנו הייתה שאין לנו מנגנון לאיסוף תרומות, עסקנו בכך שנינו לבד, פיתחנו יחסי ציבור וקשרים בלתי רגילים, הקמנו אגודה עותומאנית של אנשי ציבור, המשוגעים לרעיון של שיקום עולם החי התנ"כי בארץ ישראל.
בשנת 1975 פניתי למאה וחמישה-עשר אמנים, ציירים ופסלים, מהטובים בישראל, למבצע היצירה האוריגינלית הטובה ביותר למען ה-"חי-בר". קיבלתי 115 יצירות, ארגנו תערוכה, שהכניסה לנו עשרות אלפי דולרים, ארגנו שני ערבי בידור עם טובי אמני התיאטרון, שהכנסותיהם היו קודש ל"חי-בר".

בשנת 1963 הבאנו את גרעין הרבייה הראשון של החיות שבשמורה – הפרא. הפרא, המכונה במקרא "פרא למוד מדבר" (ירמיהו ב' 4) – הוא חמור בר מדברי. בזמנים קדומים השתרעה תפוצתו על פני שטחים נרחבים במדבריות במזרח, ועד הנגב הישראלי במערב. הוא סוג נדיר של חמור בר, מאבות אבותיו של חמור הבית. חיה גדולה וחזקה, מאוד חברתית, חיה בעדרים, צבעו חום מדברי, קרוב לצבע הלס. את הפרא הצלחנו למצוא במדבריות איראן. בעזרת גוי הולנדי הבאנו שלושה זוגות. הפראים התאקלמו יפה בשמורה, וכיום יש לנו כ-30 פרטים של פראים בתנאי טבע ממש.

סיפור מעניין הוא סיפורם של הערודים. זהו סוג אחר של חמור בר, נדיר מאוד. גם הוא נזכר במקרא "מוסרות ערוד מי פיתוח" (איוב ל"ט 5) אין ספק כי מבני מינו האפורים ומפוספסי הרגליים בויתו חמורי הבית.
מבצע הערודים היה מיוחד במינו. נודע לנו במקרה על עדר ערודים במדבר דנקול שבאתיופיה. היה צורך לאמת את הידיעה. שלחנו צוות מיוחד של מקצוענים מישראל על מנת לוודא שאלה הם באמת הערודים הנכספים. ואמנם, נתגלה עדר בן 12 פרטים, בכל יופיים והדרם. בעזרת כמה חבשים נלכדו כל הערודים באותו מדבר נידח. לאחר שהתגברנו על ההוצאות שהיו כרוכות בלכידה וברכישה (התשלום לממשלת אתיופיה הסתכם באלפי דולרים),הצלחנו להתגבר על העברתם לארץ באמצעות מטוס מיוחד, וכל העדר נחת ישירות בשמורה.

ראוי לציין שכל המבצע הזה היה על טהרת ההתנדבות. ההוצאות הכספיות ממומנו מתרומות מגופים ציבוריים. הגרעין הראשון של הערודים מנה ארבעה זכרים ושמונה נקבות. היום יש לנו בשמורה 20 ראש. ושוב,אפשר לומר שאם יש בעולם מקום היכול לספק חיה כזו, ובכל מחיר שמדרש, (לא פחות מ-50 אלף דולר) זה ה"חי בר" שלנו.

גם היענים הובאו ממדבר דנקול שבאתיופיה, בשנת 1973. היענים נלכדו כאפרוחים בני שלושה חודשים. הם מזן מדברי נדיר ביותר. חוקי שמירת הטבע איחרו לצערנו לפרוש חסותם של היענים, אשר נכחדו מהארץ עד האחרון שבהם. היען הוא עוף מדברי, הגדול בעופות כיום. גובהו 1.6 מ', ויחד עם הצוואר הוא מגיע לגובה של שני מטר ויותר, חי בלהקות, אורח חייו ואזורי מחייתו מדמים אותו לגמל, בהיותו מותאם לתנאי מדבר קשים. היענים שבשמורה עברו קשיי קליטה רבים בגלל היותם מוחתמים על-ידי בני-אדם (ידוע שחיות-בר הגדלות בתנאי שבי וגדלות באמצעות האדם, מקבלות החתמה לגבי אותו אדם וכלפי המין האנושי בכלל. בשפה אחרת, הן רואות באדם בן-מינן לכל דבר, ועשויות לחזר אחריו בתקופת הייחום או לתקוף אותו כבן-מינן בתנאים מסוימים, ולכן הסכנה גדולה מאוד).
היענים שלנו היו נטפלים בתקופת ייחומם לכל אדם שהסתובב בשטח, ולא היו מחזרים זה אחרי זה. התוצאה הייתה עצובה: במשך ארבע שנים לא היה ריבוי טבעי. המצב השתנה מסיבה בלתי ברורה כל-כך, כשזכר אחד בכל זאת הזדווג עם נקבע, וזו הטילה 12 ביצים, ובמזל טוב, התבקעו לנו אפרוחים. הריבוי הטבעי נכנס להילוך יותר מעודד, והיום, יש לנו שלושים יענים.

הראם הלבן או ראם התועפות ("כתועפות ראם לו", במדבר ר"ג 22) הוא כיום אחד מבעלי החיים הנדירים ביותר בעולם. ללא מבצע ההצלה שאורגן על ידי האיגוד הבין-לאומי לשמירת הטבע, אין כמעט ספק כי אפשר היה לכתוב גם עליו "נכחד".
ראם התועפות הוא ממפריס הפרסה ואוכלי העשב, חיה מדברית החיה בעדרים. השרידים האחרונים הנמצאים במדבריות ערב מושמדים על ידי הבדואים. בגלל נדירותם, מחירם מרקיע שחקים. כמה עשרות מהם רוכזו בשנים האחרונות בשלושה גני חיות בעולם – בסן-דייגו, לוס אנג'לס ופניקס (אריזונה). אחרי משא ומתן עם גורמים בינלאומיים, שנמשך שנים ארוכות, הסכימה הנהלת גן-החיות בלוס אנג'לס, באישור ממשלת ארה"ב, לעשות מחווה יוצאת מהכלל ולהקציב לנו ארבעה זוגות ראמים. רק ב-1978 הצלחנו לגייס את הכסף שהיה דרוש לרכישתם (2 מיליון לירות) ולהטסתם ארצה (חינם, באדיבותה של חברת אל-על וחברה אמריקנית).
לשמחתנו הרבה היו בזמן האחרון שתי המלטות של נקבות, וללא ספק נגיע תוך כמה שנים לאוכלוסיה נרחבת של חיות נדירות ומופלאות אלו.

ראם סהרה - צילם דורון ניסים

הדישון נמנה על תת-משפחת הראמים ודומה במקצת לראם. הדישונים חיים בעדרים קטנים המונים עד עשרים פרטים, ומונהגים על-ידי זכר מבוגר ומנוסה. בחיפושיהם אחר מזון נודדים עדרים אלה על פני מרחבים ניכרים, והמים אינם מהווים גורם מגביל לגביהם. לדישון קרניים לולייניות גדולות מאוד ומראה אצילי ביותר. תפוצתם בשנים האחרונות במדבריות סהרה, צ'אד וסנגל. קיבלנו ל"חי-בר" באמצאות מתווך הולנדי שלושה זוגות וכיום הגענו לאוכלוסיה של שלושים פרטים.

בזמן שסגרנו וגידרנו את שטח השמורה נסגרו 18 צבאים מדבריים מזן נדיר ביותר. כתוצאה מתנאים טובים, הצלחנו להרבותם והגענו ל-100 פרטים. חלק מצבאים אלה מיועדים לשחרור גם מחוץ לשמורה.

גם היעלים שבשמורה הם "צברים". הצלחנו ללכוד כעשרה יעלים בני יום במדבר יהודה, הודות לתנאים היוצאים מהכלל הגענו ל-100 פרטים.

לסיכום סיפור השמורה, ברצוני לציין שבתכנית שלנו להקים כמה שמורות כאלה באזורים אחרים בארץ, במרכז ובצפון. שמורה פעילה כבר היא "חי-בר כרמל". משוקמים בה עדרים של חיות שחיו בעבר באותו אזור, כמו אייל הכרמל, אייל אדמוני, יחמור, כבשי-בר וצבאים (סיפורן של שמורות אלו עוד יסופר).

הריאות הצהובות
בחוברת שהוציאו הקרן-הקיימת לישראל, החברה הממשלתית לתיירות והמועצה האזורית חבל איילות, מוצגת תכנית רחבה להפוך את בקעת-תמנע לאתר תיירות. התייר ימצא כאן מוזיאון המציג ששת אלפים שנות כרייה והתכה של נחושת, על רקע ההיסטוריה של הערבה, ישראל ומצרים. במרכז התצוגה תעמודנה מערכות הכרייה, מתקני ההתכה והתנורים, שנמצאו במהלך החפירות.

המוזיאון יהיה חלק ממרכז מבקרים שיוקם כמבנה אבן בכניסה לאתר ויכלול גם אולם הקרנה, חנות מזכרות, מזנון, מסעדה, שירותים, חצר משק, מנהלה וחנייה. מהמרכז אפשר יהיה להשקיף על הבקעה, והוא יהווה נקודות התחלה וסיום של הביקור. כן ימצא התייר-הטייל מערכת דרכים מסועפת, בחלקה עבירה לכלי רכב, מערכת לרכב מיוחד, רכבת ורכבל.

ועוד בתכנון, פארק עין-יהב, גן בוטאני לצמחיה מדברית מדרום ליטבתה, מצפורי-נוף וחניוני דרך לאורך כביש הערבה.
"לנגב, כ'ריאות הצהובות' של המדינה – נאמר בחוברת – תפקיד ראשון במעלה בשמירת תחושת המרחב של כלל האוכלוסייה המצטופפת ברצועת החוף בישובים עירוניים אינטנסיביים. קשה להגזים בהערכת תרומתם של
המרחבים הפתוחים לאיכות החיים בארץ, לנוכח גלי הנופשים והמטיילים המציפים את סיני כיום, בחגים ובחופשות, והחשש כי מרחבי סיני וחופיו לא יעמדו בצורה חופשית לרשות אוכלוסיית ישראל, מחייב מודעות ושמירה מרבית של ערכי טבע, נוף ומרחב פתוח בנגב".

אפשר לא רק לשמר את ערכי הטבע והנוף במצבם הנוכחי, אלא גם לשקם ולשחזר מערכות מים וקרקע קדומות, לשמר את מצה הצמחייה של ידי הגבלת המרעה ולהקים פארקים גיאולוגיים משולבים עם אתרים ארכיאולוגיים, או סתם פארקים סביב אתרי מים ואתרים ארכיאולוגיים.

בשל דלילות אוכלוסיית החי ואי יציבותו של האקלים, דרושות שמורות רחבות דיים. החוברת מציינת הצעות לאחת-עשרה שמורות, המשתרעות על שטח כולל של 3943 קמ"ר; מדבר יהודה (מצוקי מדבר יהודה וקניונים), נחל בשור וחלוצה (חדירת חולות מצפון סיני), מכתשים, עין-יהב (המכתשים, נחל ציין, הערבה הצפונית), חצבה (ערבה צפונית, ריכוז שיטים), מצוקי הציינים (נחל צין, מזרח מכתש רמון, נחל נקרות), הר הנגב (מערב מכתש רמון, מצוקי לוץ ועריץ, ההרים שגיא, כרכום, חורשה), פארק ברק (קניוני נחל ברק, ורדים), נחל קטורה (מצוקי נחל קטורה), הנחלים הגדולים (צניפים, חיון, ציחור), חי-בר (מליחות הערבה הדרומית, פארק בעלי חיים), מסוב אילת (הגוש ההררי של אילת).

הדישון, הפרא והראם

לא כל השמורות הן בגדר הצעות לעתיד. זה כמה שנים שקיימת ליד יטבתה שמורת "חי-בר" שבה נאספו בעלי חיים שהיו אופייניים לאזור בימים עברו. אנדרי ומיכל לוקחים אותי לסיור בשמורה. אנדרי, וטרינר במקצועו, מתלבט אם להישאר כאן. החיות בשמורה לא מהוות אתגר מקצועי.
הן במצב בריאות מצוין. מיכל כאילו שייכת לשמורה, יעלת-חן מקיבות סמר השכן, עובדת בשמורה כעובדת חוץ.
"החברה לא מתחשבים, גומרת פה שמונה שעות והולכת לשתול בצל במשק!", אנדרי מתניע בקושי, הדלת נסגרת בדפיקה חזקה, נוסעים בשבילי השמורה.
היען מתדפק על השמשה, ומיכל מסבירה: "אלה שהביאו מאפריקה רגילים לבני-אדם (גודלו על-ידי פקחים).
אלה שגדלו בשמורה מסתייגים מאנשים. במרחק רואים קבוצות של דישונים, צבעם מתמזג עם צבע החול המדברי, ורק הקרניים "מסגירות" אותם. הפרא (חמור בר אסיאני), כשמו כן הוא, אינו ניתן לביות. הוא זקוק למקור שתייה יומי. 
בשמורת "חי-בר" מגדלים צאצאים של הפרא המיועדים לשחרור בהר הנגב.

ממרחק, אפשר לראות עדרי ערודים שועטים. זוהי חיית מדבר טיפוסית, המוזכרת במקרא. כמה זוגות של ראם-לבן מסתכלים בעצב מבעד לגדרות המקיפות אותם. הראם הלבן הוא בבת-עינם של אנשי השמורה, אחד מבעלי החיים הנדירים בעולם.
 הוא קיים הודות למבצע הצלה שארגן איגוד בין-לאומי לשמירת הטבע. הפרטים הנמצאים כאן הובאו מסאן-דייגו, כמחווה של ארצות הברית. הראם הלבן חי בעבר באזור הנגב, אך הבדואים היו להוטים לצוד אותו. כהוכחה לגבריותם, הוא נכחד.

המבקרים בשמורה אינם רבים. "אנשים באים עם ציפיות גדולות מדי, רגילים לצפיפות של החיות, מחפשים אטרקציות. אנחנו מציעים צמחייה מדברית, לעיתים ציפורים מעניינות (תסתכלי שם! את רואה עורבים?) וחיות בר המתמזגות להפליא בתנאים האלה, ומי שבאמת אוהב טבע – שיבוא! אבל רצוי בבוקר. עכשיו, בשעה מאוחרת, גם בני-אדם רוצים להסתתר בצל".

יוצאים מה"חי-בר", הגרון יבש, וחניון יוטבתה קורץ לך עם השוקו והחלב המשגע (מתי כבר תתנו את המרשם לכל הפרות בארץ?).

אילת. אתה שוכח שיש חדשות, שיש אינפלציה דוהרת, שצריך לעבור את הליכוד בשלום. באילת יש ריח של ארץ אחרת, משוחררת, מוקפת הרים הנותנים לך תחושה של אינטימיות. עיר, אדם וחוף מתמזגים באילת.

הישראלי המלכלך

אנשי רשות שמורות הטבע מזמינים אותי לתחנה למניעת זיהום הים, חדר קטן מוקף מכשירי קשר, ביחס ללינה אין בעיות – שק שינה ומלון זרוע כוכבים.
התחנה מאוישת 24 שעות.
את נמל אילת פוקדות אוניות מכל העולם, ולא כל הקברניטים אדוקים בשמירת איכות הסביבה, לפעמים הן נותנים הוראה לפלוט את השפכים בדיוק ליד החוף, ואז חייבים אנשי השמורה לצאת למאבק בלכלוך, בשמן, בסולר ובנפט.
בעזרת יריעת פלסטיק ארוכה, שרוחבה כשניים וחצי מטר, הם מגדרים את כתמי הלכלוך ומפזרים עליהם קש רב, הסופג את השמן והנפט, בעל האוניה נקנס, אך העבודה קשה. הצורך 
בשמירה על החוף דורש ערנות מתמדת. לעיתים קרובות מגיעים כתמי השמן והנפט מעקבה השכנה, וצריך "לבלוע" ולנקות.

אך חופי אילת מזדהמים לא רק מהאוניות, עם-ישראל דואג להשאיר עקבות, ואלמלא פקחי הרשות לשמורות הטבע ו"סיירת הזבל" של הבדואים, היינו שוחים במזבלה אחת גדולה.
בסיור בג'יפ לאורך חופי אילת אנו נתקלים בתצפיות של צה"ל, שנועדו לשמור על החוף. לשאלתי אם אנשי הצבא עוזרים בשמירה על הניקיון, משיב דוד, איש הרשות: "לא. הצבא הוא חלק מהחברה הישראלית, שלצערי אין לה תודעת ניקיון מפותחת". וכאילו כדי לאשר זאת, אנו רואים מזרון צה"לי צף להנאתו במי הים הכחולים, מתנגש בסלעים.