פסלו של מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות, בגן העיר תל אביב (פוסל על ידי קטה אפרים מרכוס) מהויקופדיה |
גן החיות בתל אביב
גן החיות התל אביבי נפתח ב-17 בדצמבר 1938 הודות לעולה מדנמרק, הרב ד"ר מרדכי שורנשטיין, שהיה רב העיר קופנהגן. שורנשטיין אהב חיות וכשעלה לארץ ישראל, רכש מספר חיות באיטליה. בשנת 1935 פתח ברחוב שינקין 15 בתל אביב חנות בעלי חיים, שבה החזיק למכירה ציפורים ויונקים. נקודת המשיכה העיקרית בחנות הייתה קוף, מן הסתם הקוף הראשון שראו ילדי תל אביב ואולי אף רבים מן המבוגרים בעיר. שורנשטיין נתן לחנות את השם "גן חיות". בשנת 1936 התקיים בתל אביב יריד המזרח ולשורנשטיין הוקצתה פינה מכובדת להציג בה את בעלי-החיים שלו.אחרי שנסגר היריד, לאור ההתעניינות הרבה שגילה הציבור בחיות, העביר שורנשטיין את גן החיות שלו אל בית ברחוב הירקון 65, אך דיירי הרחוב לא ששו לקבל את השכנים החדשים. היו פניות לסגור את גן החיות המאולתר, בעיקר לאחר שביוזמת ראש העיר ישראל רוקח נתרמו לו זוג אריות ובהמשך גם זוג נמרים. הציבור צבא על המקום לראות את החיות, אך הסכנה לתושבי המקום גדלה והלכה, ועמה הלחץ לסגירת גן החיות.
בד בבד עם הלחץ מצד התושבים, גבר הלחץ שהפעילו חובבי החיות בתל אביב ובארץ, ובסופו של דבר ניאותה העירייה להקצות שטח של עשרים וחמישה דונם במה שהיה אותן שנים צפון העיר, הלא-מיושב עדיין. השטח נרכש מתושב כפר סומייל אברהים שוקי אפנדי[1]. חיות רבות נתרמו לגן החיות הצעיר, עוד ועוד כלובים ומכלאות נבנו ולבסוף, בנובמבר 1939, הושלמה בניית הגן והחיות הועברו אל משכנן החדש והמודרני, יחסית לאותם ימים.
המידע על גן החיות נלקח מהויקופדיה
גן חיות עובר דירה
החיות יסתגלו במהרה למעונן החדש בספארי של רמת-גן, לא כן עובדי גן -החיות בתל-אביב, המשקיפים בעצב על העבר ובחשש על העתיד."תסתכל על החיות, אני מרגיש שהן עצובות ומדוכאות" – אומרים העובדים, ומדברים, בעצם,על עצמם.רשימה שהתפרסמה ב"חותם" מוסף 'על המשמר' בשנות השמונים.
עם סגירת גן החיות והמעבר לספארי שברמת גן.
באחד משירי הילדים שר המשורר עד כמה עצוב לעבור אחר הצהרים ולראות ש"הגן שלנו סגור"; אך עצבות זו היא כאין וכאפס לעומת אותה עצבות התוקפת אותך למראה גן-החיות הסגור. גן-החיות של תל-אביב ייהפך בעוד שנה או שנתיים לחניון ענק לכלי-רכב, ואותה פינת חמד של קצת ירק, קצת חיות, קצת טבע תעבור דירה. אמנם לדברי מוטקה, הווטרינר המשופם ורחב הגרם של הספארי, זה בדיוק כמו לעבור משכונת מצוקה להרצליה פיתוח.
אך גם בתנאי המצוקה אהבנו אותם, והם יחסרו לנו, הבאים עם ילדינו לבלות חופשה בעיר הגדולה, ובעיקר לילדי תל-אביב, שדורות מהם ספגו את ריחות הגן וקולותיו. נכון, הספארי אינו רחוק, והחיות בוודאי ייהנו שם מהמרחבים והאגמים, אבל משהו קטן צריך היה להשאיר לנו, עץ אחד או שניים, אולי טווס, חמור ועז, משהו שהילדים יוכלו ללטף לגעת להריח.
וינרב, המנהל של גן-החיות, מוצף עיתונאים בזמן האחרון, לכן גם אינו מתרגש עוד וכאילו כל יום עוברים דירה, נשאר קצת אדיש למהפך העובר על החיות.
"כן, חלק מהחיות כבר עברו לספארי. זוג הקרנפים, נקבת סוס-היאור והוולד שלה, טפיר אחד (חיה הדומה לחזיר שמוצאו מדרום-אמריקה), כמה צבאים ישראליים.
ההעברה לא תסתיים בכמה שבועות, נקווה שלא יותר מכמה חודשים. בספארי לא הושלמה עדיין הכנת המקום לקבלת החיות ועובדים במשנה מרץ להקמת המבנים והכלובים, אך זו עבודה רבה. מצטער? ודאי! אבל מתנחם בכך שהחיות יועברו לתנאים הרבה יותר משופרים.
יש כאן ניסיון מעניין לשילוב הספארי עם גן-החיות.
המבקר יוכל לבקר בגן-החיות ואחר להמשיך ולטייל בשבילי הספארי. כן, את צודקת, המגע הישיר והקרוב בין החיה למבקר ילך לאיבוד, אבל גם התנאים שהחיה נמצאת בהם חשובים לנו, וכדי לא לאבד לגמרי את המגע הישיר בין החיה לילד מקימים בספארי פינת חי קטנה, שבה יהיו כמה כבשים, חמורים, עיזים ותרנגולות שיסתובבו חופשי, והילדים יוכלו להאכיל אותם, לגעת, למשש. נדמה לי שחלק מאותה פינת חי כבר קיים".
איחלנו לוינרב הצלחה בתפקידו החדש בעירייה, ונכנסנו לגן השומם.
נדמה שהחיות מסתכלות עלינו במבט בוהה, מתגעגעות להמולת הילדים. גם יגאל המטפל מתגעגע לימים הטובים של גן-החיות.
יגאל, צנום גוף, מנסה בכבדות לשונו להסביר לנו שלהיות מטפל חיות זו לא סתם עבודה, מי שלא אוהב חיות לא יכול להחזיק מעמד שמונה שנים בעבודה כזו. "תסתכלי על יעקב!" בתוך הבריכה מציץ זוג עיניים גדולות של היפופוטם ענק. "אני מרגיש שהוא עצוב ומדוכא, כל היום הראש שלו במים. ביום שישי לקחו לו את בת-זוגו, והוא נורא מתגעגע אליה" –
יעקב מכיר אותך?
אני שואלת את יגאל.
"בטח מכיר אותי.
יעקב! יעקב!" צועק יגאל "בוא הנה", וכאילו כדי לאשר את דברי המטפל המסור, מרים ההיפו ראש ענק מעל פני המים.
מול הבריכה הוצמד ארגז ענק. כאשר יעקב יחליט להיכנס לתוכו, אפשר יהיה לסגור את הברזלים, להביא מנוף שיעמיס את הארגז על המשאית, ההיפו ינחת בספארי, וסיפור איחוד המשפחה יסתיים.
אבל ליעקב יש זמן. טוב לו במים הצוננים של הבריכה, שום דבר לא מושך אותו לארגז. "לפעמים", אומר יגאל, "הם צריכים הרבה זמן להתרגל לארגז. זה יכול לקחת שבוע או שבועיים עד שאפשר ללכוד אותו". יגאל מאושר, הוא לא ייאלץ להיפרד מהחיות, הוא עובר לעבוד בספארי, הוא יוסיף להתראות עם מותק הפיל הגדול, אשתו ורדה ובנם הקטן זלמן (שיש הקוראים לו שלומי, משום שנולד ביום חתימת הסכם השלום). משפחת הפילים מנהל עדיין חיים שלווים בגן-החיות, מקדמת כל בוקר בקריאות נרגשות את פניו של יגאל, נהנית מזרנוקי המים שהוא מתיז עליה, אך לא לאורך זמן, בקרוב גם הפילים ימצאו עצמם בדירה החדשה, עם ארבעה כיווני אוויר.
גן החיות בשנות החמישים- הצילום מהויקופדיה |
אל תסמוך על קנגורו
גם ארואסטי הוא מטפל ותיק. ארואסטי (המתגאה במוצאו היוגוסלבי) מטפל בציפורים ובקנגורים. "לעולם אין לסמוך אל החיות" אומר ארואבטי בקול של בעל ניסיון עשיר. "יש להן קריזות. אתה חייב להיות דרוך כל הזמן לקראת כל מיני שיגעונות שלהן. במשך שנתיים גידלתי את הקנגורים. הביאו אותם קטנים.יום אחד נכנסתי לכלוב שלהם והנה הזכר מתקרב אלי, בדרך כלל כשהוא היה מתקרב הייתי נותן לו מכה קלה עם המטאטא והוא היה עוזב אותי.
הפעם הוא לא נבהל מהחבטה ולא מהצעקות שלי, התקרב ונעמד על זנבו (כשהקנגורו נעמד על הזנב הוא חופשי לעשות בכפות רגליו כרצונו), תפס אותי בגרון ממרחק של כ-15 ס"מ, ממש קרב פנים אל פנים. התחלתי להכות בו בכל כוחי במטאטא.
למזלי הקנגורו לא נושך, אבל תפיסתו חזקה כל-כך שבקושי נשמתי. אחרי זמן הוא עזב אותי, הסתובב והחל להצליף בי בזנבו, חבטה אחרי חבטה בדייקנות של שעון. מה להגיד לך, יצאתי בשן ועין, חבול כולי הובלתי לבית-החולים. מאז אותו מקרה לא נכנסתי שוב לכלוב, אבל הוא זוכר אותי ושומר טינה. בכל פעם שעברתי ליד הכלוב הקנגורו היה רץ אחרי בקולות של זעם וכעס".
נקבה נוספת של היפופוטם ובנה הקטן כלואים בחצר, מולם שני ארגזים גדולים המיועדים לאכסונם. הנקבה לא שקטה, כל הזמן מתחככת בעמודי הברזל. היפופוטמים הנמצאים מחוץ למים מרגישים חוסר בטחון, מסבירים לי המטפלים הרבים הסובבים את הארגזים. גם מוטקה הווטרינר נרגש. לא כל יום מעבירים היפופוטמים.
הגורילה הרג את בת הזוג
יגאל מציג אותי בפני מוטולה. "מוטולה הוא הבוס שלנו!".מוטולה חי את גן-החיות במלא מובן המילה, אפילו מקום משכנו בתוך הגן.
אנו הולכים לשוחח בשקט בדירה של מוטולה. שני כלבים ענקיים מתנפלים בחמת זעם על הגדר (איזה מזל שיש גדר...) "אל תפחדי, הם רק נובחים על מי שהם לא מכירים.." נו באמת! מתי היה לנו זמן לעשות הכרה?).
בדירתו הצנועה מעלה מוטולה זיכרונות:
"לפני עשרים ותשע שנה התחלתי לעבוד בגן-החיות, ממש בתחילת הדרך. אני זוכר שהבאנו את הכלובים הראשונים.
הם היו עשויים מרשתות של כלובי תרנגולות. קופים נהנו מהרשת הזו. בכל הזדמנות כופפו אותה והצליחו לחמוק החוצה. החיות הראשונות שאכלסו את הגן היו שני אריות, כמה קופים, עופות מים למיניהם וקצת ציפורים.
עם השנים הצלחנו לגוון את סוגי החיות וטיפחנו גן-חיות לתפארת. דעי לך, שמנהלים רבים של גני-חיות מכל העולם באו אלינו והתרשמו מאוד לטובה ממצב הגן, מבריאות החיות, מהמגוון הגדול שהצלחנו לאסוף, רק האמת, שצר המקום, צר מדי לחיות. תראי את הבתים האלה מסביב, ממש חונקים אותנו, והשכנים בצדק טוענים על הרעש והריח הבלתי נסבלים.
אם עצוב לי?
בטוח שעצוב, גידלתי פה את ילדי בדיוק כמו שגידלתי את הגורילות.
את כל הגורילות שבגן טיפחתי מילדותם, הם ליקקו את הדייסה מהכפית שהגשתי להם, אבל קוף נשאר קוף, ובגיל חמש הם מגיעים לבגרות מינית ונעשים מסוכנים מאוד. יום אחד הייתי צריך לצאת למילואים והייתה לי הרגשה שהקוף הרגיש שאני עומד לעזוב אותו. ערב לפני צאתי נכנסתי לכלוב הגורילות כהרגלי מימים ימימה, הבטתי אל הזכר וראיתי בעיניו שמשהו לא בסדר.
הגורילה הזכר נעמד מולי במבט מאיים. באופן כללי הקופים אינם אוהבים מבקרים בחושך, אך אותי כמטפל תמיד קיבלו, גם בחושך. לא זזתי מקומי, במקרים כאלה אסור לזוז, כל תנועה תחשיד אותי ותגרום לקוף הזועם להתנפל. הגורילה עשה רגע חושבים, הבין שלא כדאי לו לגמור עם המטפל שלו, והתנפל על בת-זוגתו, הרביץ בה מכות רצח, כאחוז אמוק, עד שהיא נפחה את נשמתה.
אני כל הזמן עומד בשקט ומביט, לא זז. אחרי כרבע שעה ניסיתי להזיז רגל, הממזר תפס את ידית הדלת של הכלוב וסגר עליה כדי שלא אוכל לצאת.
לאט לאט ובשקט התחלתי לדבר איתו. "בובי, בוא הנה". הוא נרגע, ניגש אלי, חיבקתי אותו, ואז הוא נתן לי לצאת".
"עם קופים צריך לדבר כל הזמן באותה שפה, בשקט, עם חיוך בלב, לא לתת פקודות. קוף הוא לא כלב, זו חיה פיקחית ורגישה, בעלת אינטליגנציה גבוהה מאוד".
אחת החוויות הקשות הזכורות למוטולה היא פגישתו עם האריה.
"יום אחד ניקיתי את הכלוב של האריה, זכר גדול ויפה. משכתי את הצינור כדי לנקות את הכלוב, הדלת נסגרה ואני נשארתי בכלוב. האריה נכנס ועמד מולי. הסתכלתי עליו ואמרתי בשקט, 'הכנס לחדר שלך'. קהל הצופים בחוץ מאוד התרגש.
הם היו בטוחים שהאריה יגמור אותי. אישה אחת התעלפה מרוב התרגשות.." ושוב הסוף הטוב. יצר הקיום של החיה, חשבון הנפש שלא כדאי לוותר על המטפל המביא מזון, ושוב פועל המטאטא כנשק הסודי של עובדי גן-החיות, האריה נגס בשיניו את המקל במקום את העובד.
פרסומת לביקור בגן החיות- צילום מהויקופדיה |
חץ הרדמה לנמר
בדרכנו חזרה נעצר מוטולה ליד הגורילות, מסתכל בהם בחיבה. "משעמם להם. תראי כמה הם עצובים, הם זקוקים לקהל. הנה רוחל'ה. את רוחל'ה אילפתי. היא ידעה לרכב על אופנים ולאכול בכף ומזלג, אבל כשהגיעה לבגרות מינית הייתי מוכרח להכניס אותה לכלוב לחברת בני מינה והיא התקלקלה, שכחה הכול... רוחל'ה שלי, כמה שאתגעגע אליך...".ההיפופוטמים זזים.
מסביבם ההתרגשות רבה. אימא היפו נדחפת על-ידי ההיפו הקטן, צועדת בכבדות לעבר הארגז, שמים לה תערובת, משפריצים מים, וזה עוזר, היא בפנים. מנהל הספארי הגיע ונכנס ללחץ, החיות יקרות וכבדות מאוד, האחריות גדולה, המנוף עוד מעט יגיע.
יעקב יצא מהבריכה, הריח את החציר שבארגז, החליט שזה לא בשבילו, השתין על הקיר וחזר למים.
יגאל נאנח, למוטקה יש עבודה, צריך לטפל ברגלו החולה של הפומה – הנמר השחור. יצחק מכניס את הנמר לכלוב, ומוטקה, מבעד לרשת החיצונית, מחפש נקודה טובה לירות בנמר חץ הרדמה. סוף סוף נמצאה הנקודה, הזריקה נורתה, והנמר נשכב לאט לאט.
במשרדים אנחנו מוצאים את רבקל'ה, הפקידה של גן-החיות, זו שיודעת כמה שפות. רבקל'ה, שאין לה ילדים משלה, אבל כל ילדי תל-אביב הם ילדים שלה, ובכל חג ומועד, כשגן-החיות היה מלא בהמולת ילדים והורים, רבקל'ה הייתה זו שאימצה את הילדים האבודים והבוכים אל ליבה, הרגיעה אותם, עד שבאו ההורים.
וכשאימא הייתה כועסת על יוצא חלציה שאבד, רבקל'ה הייתה אומרת לה: "למה את כועסת? את אשמה בדיוק כמוהו...".
ואולי נחתום את סיפור גן-החיות בשיר שכתבה רבקל'ה על החיות בצל ההעברה.
האריה מנמנם קטקט
הלביאה מפזילה מבט
משעמם להם בכלוב המזופט!
מתי לחיק בטבע נעבורה?
בת היענה בעלת הנוצות הנדירות
ושכנתה הג'ירפה בת הצוואר הארוך
והעיניים היפות –
באצילות מתגעגעות
ובמבטן העצוב אומרות:
עוד לא הוחלט – מה לעשות?
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה