הצבי
סיפר גדעון שפירא
לפני שנים, כשהייתי עוד בחברת הילדים, תפסו הפלחים בשדה צבי צעיר והביאו אותו למשק הילדים. הצבי המבוהל הוכנס לכלוב המוקף סביב בגדר גבוהה ומיד התפשטה הבשורה ברחבי הקיבוץ.
הגעתי בריצה, בין הראשונים. ראיתי איך הצבי שקרניו רק החלו לצמוח, מתרוצץ מפוחד בכלוב ובכל פעם שמישהו מתקרב לגדר, הוא מתחיל להשתולל ולהטיח את קרניו הרכות ברשת הברזל.
דב המורה אמר לנו להתרחק מהכלוב כדי שהצבי יירגע, אך גם כשצפינו בו ממרחק, הוא המשיך בריצתו הלוך ושוב, ללא מנוחה.
נזכרתי בלהקת הצבאים שראיתי לא מזמן בשטח גן הירק. כל כך גאים ויפים, מדלגים דילוגים מלכותיים במרחב הפתוח.
הסתכלתי בצבי ואמרתי לילדים: "תראו כמה הוא סובל. תראו איך הוא נוגח ברשת ופוצע את עצמו".
דב הרגיע אותי ואמר שזהו צבי צעיר, וחיות צעירות מתרגלות במשך הזמן לתנאים חדשים. "ניתן לו ירק וחציר והוא ירגיש יותר טוב", אמר.
דב לקח מלוא זרועותיו חציר והתקרב לכלוב. מיד חידש הצבי את קפיצותיו הפראיות מול הרשת. כל כך ריחמתי עליו. הוא קיבל מכות חזקות שסיכנו את חייו. דב דחף בזריזות מעט מהחציר דרך חורי הרשת וחזר אלינו.
"זהו ילדים, אמר, עכשיו נלך וניתן לו להירגע".
הילדים התפזרו וגם אני התרחקתי, אך נשארתי בקרבת מקום וחיכיתי בסבלנות עד שכולם נעלמו. הייתה כבר שעת דמדומים. החלטתי לשחרר את הצבי ויהי מה!
התחלתי להתקרב לכלוב לאט לאט ובזהירות.
בכל פעם שהיה נדמה לי שהצבי מתכונן לקפוץ, נעצרתי וחייכתי בשקט. כך הגעתי עד שער הכלוב. ראיתי שמצחו של הצבי פצוע וקרן אחת שבורה. העיניים שלו היו מפוחדות ועצובות. פתחתי את השער.
הצבי נבהל ונרתע לאחור. ידעתי שלא טוב לשחרר אותו בחצר הקיבוץ, כי הוא עלול להתרוצץ בין הבתים מוכה בהלה ומישהו שוב יתפוס אותו ויחזירו לכלוב.
ישבתי בתוך הכלוב וחייכתי בשקט. נתתי לצבי שהות להתרגל לנוכחותי כדי שייווכח שאיני מתכוון להרע לו. אחר כך התחלתי ל"שוחח" איתו בשפת החיות שהייתה מוכרת רק לי ולאלון גלילי. רק שנינו היינו מאומנים בשפה הזאת, המורכבת מקולות הרגעה דומים לפעיות עדינות.
אנשים תמיד היו מתעצבנים לשמע הקולות המשונים האלה, אבל החיות היו נרגעות.
תאמינו או לא, זה עזר. הצבי נרגע!
הוא עמד בשקט במקום ונתן לי להתקרב אליו צעד אחר צעד. התקדמתי בהליכה שפופה כשהידים על הקרקע, ובצעדים קטנים שכמעט אינם מורגשים. תוך כדי התקדמות, המשכתי לדבר אל הצבי בצלילים מרגיעים.
הגעתי עד למרחק של מגע יד. הושטתי את ידי בזהירות והתחלתי ללטף בעדינות את צוואר הצבי. הוא עמד בשקט ונתן לי ללטף אותו כשהוא מביט בעיני באימון. לאט לאט הרחבתי את הליטופים עד שחיבקתי את גופו.
הרגשתי את פרוותו החמה והלחה מזעה ומפחד. הרמתי אותו בזרועותיי והוא נח בחיקי כבד ותשוש. הסתכלתי סביב, כבר התחיל להחשיך ואיש לא נראה בקרבת מקום.
כשהצבי בזרועותיי יצאתי מהכלוב, ממשק הילדים, מהשער הדרומי והלכתי לשדה, כדי להוציאו לחופשי. בלב השדה הורדתי אותו.
הצבי כאילו לא האמין למה שקורה. הוא התנודד על רגליו ופסע לאט כשיכור. רק אחרי שהתרחק מרחק די ניכר, התאושש ופתח בריצה משוחררת אל החופש...
את סוד שחרור הצבי שמרתי בליבי הרבה שנים. באותו ערב שקרה הדבר, בישרו לי הילדים בצער רב שהצבי הצליח לברוח.
התאפקתי ולא גילתי לאף אחד את האמת. חששתי שיכעסו עלי ולא יבינו. בתוכי הייתי כל כך מאושר שהצבי מדלג חופש במרחבי השדות.
סוף דבר:
סיפור הצבי ש"ברח" מסופר בינינו לאורך השנים והפך לחלק מהפולקלור המקומי.
הנה פתאום לאחר עשרות שנים, יצא הסוד לאור- הצבי לא ברח אלא שוחרר על ידי גדעון!
כך התגלתה האמת הודות לחוברת הזאת כשגדעון התוודה לפנינו ואנחנו התחייבנו שלא יכעסו עליו..
 |
משק הילדים בשנות הארבעים |
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה