מעשה בנבחנית ובאילנה - מתוך החוברת 'לחיות עם חיות'

אילנה גולן

לקראת חג החמישים לקיבוץ שלנו , הוצאה חוברת ובה סיפורים על חיות המחמד של הרבה משפחות הנמצאות בקיבוץ , לסיפורים שפורסמו -  יש עדין ריגוש משלהם ולכן אני מביאה כמה מהם:

מעשה בנבחנית ובאילנה

כתבה עדנה קרמר

מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987

הייתה לנו, לחברת הילדים הראשונה בעין השופט, כלבה בשם נבחנית, וכשמה כן היתה -נובחת בקולי קולות על כל יצור שאינו מוכר לה. ולא רק נובחת, אלא גם רודפת וקוצפת ולא מרפה, עד שהקורבן נס על נפשו ונעלם.
אחת המטפלות המסורות ביותר לכלבה הייתה אילנה מקבוצת "עופר". תמיד כשחזרנו מאוחר מטיול, היא הייתה זאת שדאגה להביא אוכל לכלבה, בימי שרב זכרה למלא במים את הקערה של נבחנית.
כולנו ידענו שיש קשר מיוחד בין אילנה לנבחנית. הן היו ממש ידידות.
פעם בפורים החליטה אילנה להתחפש לערביה, ולא הסתפקה בסתם תלבושת, אלא ביקשה מאבא אייבי שישיג לה בכפריין לבוש ערבי אמיתי. מה לא עושים למען הבת. אייבי היה רועה את צאן הקיבוץ בקרבת הכפר כפריין, והיו לו קשרי ידידות עם ערביי הכפר. לכן הוא לא התקשה להשיג לאילנה את מבוקשה - שמלה ערבית ארוכה עם רקמה יפה וכפיה לבנה.

ילדי קבוצת עופר מחופשים עם המורה משה תבור

הייתה שעת אחר הצהריים, ואצלנו בביתן "עופר" המולה ושמחה, כולנו לובשים תחפושות, מראים זה לזה, משווים ומעירים.
היו הרבה תחפושות יפות, אבל הבגד הערבי של אילנה היה ממש משכנע. הבטנו בה בהערצה ובשמץ קנאה - הרי אין זו תחפושת ילדותית רגילה, זהו לבוש אמיתי, ומריחים ממנו אפילו את הריח המיוחד של הכפר הערבי.
כל מי שגמר להתלבש ולהתאפר, יצא החוצה להתכונן לתהלוכת פורים. פתאום שמענו נביחות עזות וצעקות. מיד יצאנו החוצה ולא האמנו למתרחש - נבחנית התנפלה על אילנה בנביחות זועמות ובשצף קצף!
אילנה כה הופתעה ונדהמה. אחוזת בהלה התחילה לצעוק - "אני אילנה, אני אילנה! את לא מכירה אותי? כלבה טיפשה, אני אילנה!"...
אבל נבחנית לא זיהתה את ידידתה הטובה העטופה בבגד ערבי. בקולי קולות נבחה ורדפה אחרי הילדה הבורחת, כשהיא מורטת בשיניה את שולי שמלתה.
מיד פרצנו בריצה בעקבות הכלבה הנובחת, מנסים לתפוס אותה ולהרגיעה.
תארו לכם את המחזה- בראש רצה אילנה כשרגליה מסתבכות בשמלה הארוכה והיא צועקת - "אני אילנה, אני אילנה!"..
אחריה רצה נבחנית נובחת בזעם. אחריה – חבורה של קאובויים, אינדיאנים, מוסק'טרים, מכשפות, ליצנים ומלכות אסתר. כולם רצים וצועקים על הכלבה-"שתקי! טיפשה! די, שקט!"
מי יודע איך היה מסתיים המרדף לולא הגיעה אילנה בעוד מועד לביתן "אילה". עזרנו לה להידחף פנימה כשאנו חוסמים את הכניסה בפני הכלבה המתפרצת.
ומה עושים עכשיו?
אילנה נרגשת, רועדת מבכי, שולי השמלה קרועים. היא לא תעז לצאת מכאן וכבר הזמן להתחלת תהלוכת פורים.
כל אחד מנסה לייעץ, לעזור, לנחם:
- אולי תורידי את התחפושת וניתן לנבחנית להריח, שתראה שאלו רק בגדים.
- כדאי לך להראות לה איך נכנסת לתוך השמלה. כך היא תדע שזאת את בפנים.
- אולי תיקחי את התחפושת ביד לחדר האוכל ורק שם תתחפשי?
אבל כל העצות לא הועילו. אילנה בשום אופן לא הסכימה לצאת מהביתן. קשה היה לדעת מה השפיע יותר - הפחד מפני הכלבה או העלבון העמוק מבגידתה.

ילדי קבוצת עופר עם המטפלת ברכה שזר

עמדנו אובדי עצות כי הנה כבר עומדת לצאת התהלוכה.
ואז אמר עודד "המוסקיטר" בקול של מחנך - "אילנה, למה את נותנת עונש לעצמך? מה אתך, את רוצה להפסיד את כל הפורים? העונש מגיע לנבחנית ולא לך. שהיא תפסיד את החג!"
כולנו מיהרנו לתמוך בעודד - "צריך להעניש את נבחנית!"
תוך דקה או שתיים, הוכן חבל עם לולאה בקצהו, נבחנית הורחקה בעל כורחה ונקשרה לעמוד של גדר הקיבוץ, שתדע לה!
בחוצות הקיבוץ כבר נשמעו הצלילים העליזים של תזמורת פורים. 
רצנו להצטרף לתהלוכה וכמובן שאילנה עמנו. השמלה קצת קרועה אבל העיניים נוצצות משמחה.
ומה היה "מסמר" המסיבה?
כשאילנה עלתה על הבמה להציג את תחפושתה, קפצו למעלה גם עמוס ועודד וסיפרו והדגימו איך נבחנית רדפה אחרי אילנה הצועקת - "אני אילנה! אני אילנה!"
הייתם צריכים לראות איך אילנה צחקה ואיך כל הקהל צחק עימה.
תוך קולות הצחוק והתשואות, אפשר היה להבחין בקולות נביחה שנשמעו מרחוק. אלה כמובן היו נביחותיה של נבחנית הנעלבת והכועסת, כי רגילה הייתה לשוטט חופשיה ולהשתתף עמנו בכל חג ומסיבה.
ומי אתם חושבים היה הראשון שרץ אחרי המסיבה להתיר את נבחנית, כדי שלא תסבול כל הלילה?
ניחשתם נכון, אילנה.

ילדי קבוצת עופר בטיול