סופה העצוב של חישורה - כתבה עדנה קרמר

לא חישורה אבל דומה לה

סופה העצוב של חישורה
כתבה עדנה קרמר
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987


איזה מין שם זה חישורה? של איש? של אישה? של כלב או סוס?
חישורה היה שם של חתולה, ולא סתם חתולה, אלא חתולה חלוצה, אם לכל חתולי עין השופט.
חישורה הוא גם שם יהודי, המורכב משני שמות - חיה-שרה.
אצל היהודים בארצות הגולה, היה נהוג לתת לכל ילד שני שמות -חיים-יענק'ל, חנה – דבורה, ציפקה- ביילה ועוד צירופים כאלה.
כשחישורה הגיעה למחנה הקיבוצים בחדרה, היא הייתה חתולה צעירה וזריזה, אך רזה ומורעבת. חישורה התחילה לבקר בקביעות במטבח הקיבוץ, שהיה אז בצריף קטן. היא הייתה פולשת פנימה בגניבה וחוטפת בכל הזדמנות מהאוכל הדל שאכלו בימים ההם. עובדות המטבח כשרק ראו אותה, מיד גירשוה בצעקות וגידופים.
לגודל מזלה, התאהב בה ינק'ה, שהיה משוגע לחתולים, ובעיקר לחתולות. על אפן וחמתן של עובדות המטבח, התחיל לטפח ולפנק את חישורה, והוא זה שהעניק לה את שמה המיוחד. יש הטוענים שחישורה הוא צירוף שמותיהן של החברות שעבדו אז במטבח.
ינק'ה הגן על חישורה ולא נתן לפגוע בה לרעה. הוא היה סוחב למענה דברי מאכל שהיו מיועדים לחברים וזה הגביר את רוגזן של עובדות המטבח, שהיו טוענות בלהט - רק החיה הזאת חסרה לנו כאן? רובצת כל היום, מתעצלת וזוללת את המעט שיש לנו!
וינק'ה היה מגן – "ביום היא רובצת, אבל בלילה היא מחסלת את כל העכברים והחולדות!"
כנגד הטענה הזאת לא היה מענה.

חדר האוכל בחדרה 1935

תוך זמן קצר הבריאה חישורה והתמלאה. פרוותה המנומרת, שהפכה חלקה ומבריקה, משכה ליטופים ופינוקים לרוב.
לאט לאט התרגלו החברים לחישורה והתקשרו אליה. לא תאמינו, אפילו עובדות המטבח התחילו לחבב אותה והכינו עוברה שאריות אוכל בקערה מיוחדת. כך הפכה חישורה לחתולת הקיבוץ.
איש לא זוכר בבירור אם חישורה הייתה בין העולים לג'וערה, אך ברור לכולם שהיא השתתפה בעליה לעין השופט.
כאן, בקיבוץ הצעיר והקטן, נהנתה הרבה שנים ממעמד מיוחד של חתולה וותיקה ומיוחסת. בפינת הקומונה הכינו לה סלסלה מיוחדת ומרופדת, שבה אהבה להתכרבל ובה המליטה גורים, דור אחרי דור, עד שמילאו את חצר הקיבוץ.
והנה יום אחד פרץ ויכוח בין ילדי קבוצות אורן, עופר ואילה - מה יותר שווה, כלבים או חתולים?
מצדדי הכלבים טענו שחתולים הם בוגדניים ואילו הכלבים נאמנים וחוזרים את בעליהם מכל מקום בו ימצאו.
מצדדי החתולים לעומתם התגאו שחתולים, אפילו אם יפלו מראש הגג, לא יקרה להם כלום. תמיד יפלו על הרגליים. אפילו אם יזרקו אותם עם הראש למטה, הם יתהפכו באוויר ויפלו על הרגליים.
מגיני הכלבים תבעו הוכחה. מה עושים? אין פשוט מזה, תופסים את חישורה.
וכך קרה שחישורה הועלתה אל גג הביתן, וכשהפכו אותה ראש למטה ורגליים למעלה, עפו צעקות מהגג לאדמה וחזרה:
- אל תזרקו- היא תמות!
- תזרקו, נראה אתכם!
- לא לזרוק!
- לזרוק!
ו..זרקו!
תאמינו או לא תאמינו, אבל חישורה הוכיחה בגופה שהכלל נכון - חתולים נופלים על הרגליים.

ילדי עופר ואילה בטיול עם שיקה וינר

אוהדי החתולים הריעו משמחה למראה חישורה שצנחה בשלום, אבל מפלגת הכלבים לא נכנעה. בפיהם שוב טענה ניצחת:
- חתול, לעולם לא יצליח לגבור בקרב על כלב!
ומפלגת החתולים אומרים:
- חתולים יותר זריזים מכלבים, תמיד יצליחו לחמוק, לטפס על עץ או על גג.
הויכוח התלהט עד שתומכי הכלבים הודיעו שהם יכולים בקלות להוכיח את צדקתם. מיהרו והביאו את ויקי, הכלב החום השקט והסבלני שבקושי ניתן להוציא אותו משלוותו.
חבורת אוהדי הכלבים התייצבה מאחורי הכלב וניסתה בלהט לשסות אותו בחתולה. חישורה המבוהלת ברחה אל סבך שיחי הרוזמרין שלצד חדר האוכל והחבורה הצעקנית בעקבותיה. הילדים גררו איתם את ויקי, בעל כורחו, דירבנו אותו בדחיפות, בהנפות ידיים וצעקו בקולי קולות:
- תפוס אותה! תפוס אותה!
הלהיבו זה את זה עד שהתחילו ליידות אבנים ומקלות. לבסוף הצליחו בלהיטותם הרבה להדביק אפילו את ויקי, שפתח בנביחות עזות ונדחף לעומק השיחים.
הסוף היה עצוב. חישורה מצאה את מותה. אף אחד לא חשב שכך זה יגמר. הכול התחיל משטות, מוויכוח טיפשי. כולנו עמדנו בשקט אשמים ומבויישים, אפילו ויקי.
לאט לאט התפזרנו.
מותה של חישורה גרם לחברים צער גדול. לא רק על החתולה הצטערו, אלא בעיקר עלינו, בניהם, שהבאנו לידי כך.
בבירור שנערך לנו הביע כל אחד מאיתנו בבירור שנערך לנו הביע כל אחד מאיתנו חרטה וצער על מה שקרה, אבל ידענו היטב שהחרטה באה מאוחר מדי. גם עונש קיבלנו - אסרו עלינו לצאת מבית הילדים וללכת לחדרי ההורים. על זאת התגברנו ללא קושי בכוח החברותא. העונש האמיתי היה רגשי האשמה וייסורי המצפון שהציקו לנו זמן רב.

ילדי קבוצות אורן ועופר בשנות הארבעים