אח במתנה - עופרה בריל

אח במתנה

השמש הייתה שקרנית – חמה ומלטפת , לכן נפרשה שמיכת קוץ על הדשא והשכיבו אותי תינוקת בת שנה לספוג קצת מחום השמש . לאחר זמן קצר נרדמתי (כאילו שאפשר לזכור..) התעוררתי מתנומה קצרה ולידי שכב ילד כל כך יפה ומתוק שלא יכולתי להסיר ממנו את עיני. ניסיתי ליצור מגע ידיים, ניסיתי להתחבר אליו אבל הוא נרתע ממני.
אחרי זמן מה יצאו הורי מהחדר – אבא גמלוני ופנים חייכניות אימא כולה דאגה ורצון להיטיב . בהסכמה מלאה החליטו , שדי לנו בשכיבה ספוגת השמש והחזירו את שנינו לבית הקריר. חדר קטן מיטה רחבה ארונית ושולחן מרובע עם שני כיסאות. חיי השתנו , כבר לא הייתי הילדה הבוגרת היחידה - היה לי אח מאומץ ואף אחד לא ביקש את הסכמתי. היום במבט לאחור אני חושבת על הורי – איזה אומץ נדרש כדי להחליט בתנאים הקשים של קיבוץ בראשית הדרך,  לקבל למשפחה עוד ילד לגדל..
צילום שחור לבן ארבע נשים- נערות צעירות מצטלמות . בצילום הן חבוקות בזרועותיהן וחיוך מלא מאיר את פניהן. אני מיד מזהה את אימי ואלה החברות שעלו יחד אתה מרובנו-   הן היו חברות מילדות.
ארבע חברות שהכירו בתנועת ה'שומר הצעיר' בפולין הרחוקה והקרה.
 נערות צעירות שעדין זקוקות ליד מלטפת של אימא , נעקרות מהבית , יוצאות להכשרה , ומתחילות חיים עצמאיים של עוני קשה וניסיונות לגדל פרחים ופרות ותפוחי אדמה , אבל העיקר שיש להן חלום, חלום של ארץ חדשה. הבית שעזבו קטן ואין בו הרבה מה להציע מבחינה חומרית , אבל יש בו לב ,  יש בו אהבה,  יש בו זיכרונות ילדות שצריך למקם בחצי האחורי של  הלב , חצי שלא כל כך מדברים  עליו,  כי אין באותם זיכרונות  הרבה אושר ושמחה משפחתית.
הנערות היפות האלה , מוצאות בחוות ההכשרה עולם ומלואו.
הן לומדות לתפור, הן לומדות לאפות, הן לומדות לגדל ירקות ולגדל פרחים ולהעמיס חלק מהתוצרת שלהן על עגלה , כדי לנסות ולפתות את תושבי העיר הסמוכה לקנות , כדי שיהיה אוכל לחבריהם בהכשרה. 

עופרה בריל ואמציה גלר

הבגרות לא פוסחת עליהן וארבעתן מגיעות לגיל שצריך לדעת לקבל החלטות ואפילו שיהיו קשות . בעזרת החבורה המגובשת , הן מחליטות לעזוב את ארץ המולדת ולהגיע לארץ הנכספת – ארץ ישראל . על אוניה ששטה בכבדות ,  בים הגדול, על האונייה  יש הווי של צעירים הרוקדים ושרים ומקלים את כאבי הלב על הבית שנשאר מאחור . ארבע נשים יורדות יחד עם חבורה גדולה שהיוותה קבוצה, בנמל חיפה מחכה להן מדריך המוביל את כולם בדרך לחדרה.
שם על - מגרש הקיבוצים - כבר מחכה להן בית חדש . ושוב הן מגששות באפלה ומחפשות את מקומן במקום החדש והלא מוכר. אין להן שפה, אין להן אוכל מוכר, אין להן הבית שידעו והכירו , יש להן חברות והן נאחזות האחת בשנייה ולא נותנות לחברות לדעוך. על המגרש מנסים ללמוד מהו המונח קיבוץ ואיך מתרגמים אותו לחיים של היום יום. הדבר הראשון בחיי הקיבוץ זה לתת כול מה שהבאת מהבית מחיי הבורגנות (מי שזכה כך לחיות) את השמלה ואת הסדין ואת המפית לקומונה המשותפת . עושים זאת וזה לא פשוט. לפתע בימי שישי את יכולה לראות אחת מהחברות בקיבוץ מופיעה בשמלה המיוחדת שנקנתה לך במעט הפרוטות שאימא שלך חסכה.
'מגרש הקיבוצים ' הפך גם למגרש של משחקי אהבה .האוהלים והצריפים היוו קירות מגן דקות לרחש הניסיונות לאיחוד נשמות שמחפשות אהבה. הרצון ללמוד עברית הפגיש את הורי – אבא ידע עברית ואימא צמאה לעברית וכך הוא הרווה את צימאונה . כשבשלו התנאים ההכשרה נגמרה והחלו לתכנן איפה יהיה הבית האמיתי .
החברות התפצלו כשאחת מהן גיטה היפה עברה לחיפה. שם נישאה לגבר שהייתה לו דירה ועבודה מבטיחה. השלוש שנותרו המשיכו בחיי הקיבוץ שעלה על הקרקע והחל לצמוח מתוך הסלעים והאדמה הטרשית. 

עופרה ואמציה בגיל שנתיים

החיים לא פעם מוכיחים לנו שאסור לרפד את הקן מהר מדי , צריך זמן להכיר וללמוד על האדם שאיתו רוצים לבנות את הקן. כך קרה לגיטה היפה . בנה הראשון נבט בבטנה – וכך גם אני בבטנה של אימי חברתה הטובה של גיטה.
בשנות הארבעים נולדו בן ובת לשתי החברות הטובות מרובנו. הבן יפה תואר הבת שמנמנה ובגלל חמידותה חוטפת כול הזמן צביטות בלחיי. הבית של גיטה נחרב , בעלה חלה והיא לא יכלה לגדל את הילד.
 יום אחד הופיעה בחצר הקיבוץ אישה מטופחת עם ענן של עיר מאחוריה וביקשה מחברותיה הטובות לבוא ולהיפגש. הן כמובן לא סירבו אלא בשמחה פגשו את חברתן הטובה מרובנו.
בפגישה שטחה בפניהן את בקשתה – קחו את הילד לקיבוץ אני לא יכולה לערוב לחינוכו. החברות פקחו עיניים ולא האמינו למשמע אוזניהן .איך זאת שכול הזמן קינאו בה על יופייה על היכולת שלה לסדר עניינים על התעוזה שלה , דווקא היא מרימה ידיים ומרפה מאחיזתה כאימא לתינוק שכל כך זקוק עדין לחום האם?- איך דווקא היא משליכה כאילו את הבן לאימהות אחרת .??
אבל זה היה אמיתי – גיטה בכתה וביקשה שוב ושוב. הבנות ביקשו זמן להתייעץ עם הקיבוץ – צריך להביא את הנושא לבדיקה. לא כול יום נופל תינוק לזרועות החברים עם בקשה כל כך מאתגרת – אמצו אותי !

אמציה ועופרה בגיל העשרה

החברות פנו לועדת חינוך לאישור האימוץ . הועדה דנה בכובד ראש והתנתה תנאי - אפשר לקבל ולאמץ רק בתנאי שתהיה משפחה מאמצת. וכך אימא שלי ואבא שלי החליטו שהם המשפחה המאמצת . תינוק יפה בא לגור בבית הילדים ובשעות אחר הצהרים בבית הורי קיבל בדיוק את אותו היחס שאני קיבלתי- קיבלתי אח במתנה.
 אך גיטה היפה לא ויתרה על אימהות , כול יום שישי היא הייתה מגיעה באוטובוס לביקור ונשנוש הילד הפעוט . כול יום שישי הייתה יורדת במדרגות האוטובוס , עם ניחוח עירוני וגעגועים אין סופיים לילד וביד אחת מחזיקה קופסת קרמבו שכולה גבעות של שוקולד , ממתק שבשבילי טעמו  נשמר לכול החיים. קיבלתי אח במתנה,  אך המתנה לא הייתה ארוזה , אלא חייה ונושמת . תודה לכם הורי....
3.3. 2020

גיטה גלר ואמציה