כמו ציפור בשמיים

קבוצת שיבולים - קיבוץ דליה שנות הארבעים

זיכרון ילדות - כמו ציפור בשמיים

בימים של חום מהביל היינו לא הולכים אלא רצים לבריכה כדי לצנן את גופנו בחום הקשה.לבריכה היה שביל שעבר ליד הגדר המקיפה את הקיבוץ .השביל היה  מגביל ללולים .
הראשון שהגיע לבריכה היה מכריז בקולי קולות יש ארבע מדרגות, או שתי מדרגות מה שסימן לנו את כמות המים שצבורה בבריכה.לא כול הילדים לקחו בחשבון את כמות המים ולא פעם מרוב תשוקה לצינון הגוף קפצו למים הרדודים ונפצעו קלות.
המטפלות היו תמיד בהיכון ואת הילד הפצוע מיהרו להביא למרפאה.

ביום חם שכזה כשכולנו בילינו בבריכה מתיזים אחד על השני מים נחרדנו ממטוס שעבר מעל ראשנו בגובה נמוך מאוד.כמו נשר ענק שהשאיר אחריו ענן אבק של עננים.המטוס טס נמוך וכול הזמן הנמיך והנמיך את  הטיסה.אנחנו מיד קפצנו בכיוון המדרגות של הבריכה ובמהירות התלבשנו והתחלנו לרוץ בכיוון שער הבריכה בחזרה לקיבוץ.
כבר מרחוק יכולנו לשמוע את צלצול הפעמון המזעיק את החברים בשעת חירום.
נכנסו למקלט הראשון שהיה פתוח מול   הגן ליד חדר האוכל.
במקלט היה חשוך וקריר ויכולנו להתיישב ולהסדיר את הנשימה. מפה לאוזן רצה השמועה, מטוס מצרי נפל ליד קיבוץ דליה.
כילדים לא ידענו הרבה  על מה שהתרחש רק כשהתקבל צלצול ההרגעה יצאנו מהמקלט וחזרנו לבית הילדים.
אחרי כמה ימים התפרסה התמונה ..

מטוס מעל קיבוץ עין השופט בשנות הארבעים

בעלון קיבוץ דליה כתב יורם ויטס שהיה אז ילד בן עשר את השתלשלות האירועים:

המנדט הבריטי  היה צריך להסתיים ב14.5.1948 . הבריטים הודיעו שיפנו את השדה ברמת דוד ב 12 במאי, המצרים הבינו שההגנה תיכנס ותשתלט עליו מיד ולכן החליטו להפציץ אותו ב13 במאי. משום מה חל עיכוב בפינוי הבריטים וב13 במאי הם עוד היו שם. המצרים לא ידעו על כך , ושלחו רביעיית ספיטפיירים להפציץ את שדה התעופה. הבריטים לא אהבו בלשון המעטה את האורחים שבאו ממצרים והפילו את כולם. אחד מהמטוסים המצריים נורה ונפל מעל קיבוץ דליה לעינינו..

יורם ערך שאלון טלפוני בין ילדי "שיבולים" ו"זמיר" באותם שנים , מה את (ה) זוכר(ת) מאותו יום ?– 

המשתתפים: גילה הררי, רובי (ראובן) ארז, דליה גלר, נועה כץ ,עירית שחר, עטרה נצר ורן רוזן .עודד ושיץ, מאירה כרמל, ויורם.
גילה: עטרה , רובי ואני הלכנו עם מרצ'ל, שהיה המורה שלנו, למשימה לימודית בחצר המשק.
כשהגענו לאזור הרפתות והלולים הופיעו המטוסים ושמענו את היריות.ליד הלולים היו מיכלים גדולים ופתוחים ובהם גרעיני מספוא לתרנגולות.
מרצ'ל נכנס קצת לפאניקה , צעק לנו שנרוץ מהר למיכלים ונתחפר בגרעינים עד האוזניים.
אחר כך הלכנו לראות את הטייס המצרי השבוי ברפת. הוא חטף, כנראה , איזה התקף וכל הזמן חלץ ונעל את הנעליים.

צילום של מטוס מעל עין השופט- אולי המטוס המצרי שנפל?

רובי: אני זוכר  שהקיבוץ קנה טרקטור שרשראות חדש וכתום- "אליס", שחנה ליד מחסן התבואות, שהיום הוא הפאב. הילדים עמדו בתור  "לנהוג" עליו.
אני בדיוק ישבתי עליו כשבאו המטוסים, ואז אמיל זרק אותי מהטרקטור ואמר לי לשכב מיד על האדמה. כשהביאו את הטייס השבוי לרפת, אנחנו ילדי "שיבולים" הלכנו לראות אותו.הטייס בכה ואמר כל הזמן : "אנא מסרי, אנא מסרי.."

עטרה: זה היה לקראת ל"ג בעומר . גילה, רובי , מרצ'ל ואני הלכנו לאסוף ענפי גפנים לקשתות בכרם, שהיה מתחת לכביש הגישה לקיבוץ, מדרום.
הקרב תפס אותנו ליד סילו התחמיץ. בהוראת מרצ'ל התכופפנו מיד עד שהוא נגמר, ואז ברחנו למקלט בית התינוקות.
אני זוכרת שהלכנו לבקר את הטייס שהיה בסילו.
יורם : שאלתי את עטרה אם מישהו שמר עליו והיא אמרה שלא, רק סגרו עליו את הדלת עם מפתח.

עירית: הלכנו לרפת לראות את הטייס, שמו אותו בכלוב ברזל קטן ששימש לסגירת העגלים. הוא היה שחור וצנום ומסכן כזה, ממש מסכנון. הרפתנים, רודי וגרטל, שמרו עליו, שלא ינסה אפילו לברוח פתאום למצרים...

נועה: כיתה  שלנו הייתה בצריף התרבות שעמד ליד בית יצחק.הלכנו לראות את הטייס ברפת והצצנו עליו מהחלון.הוא היה גדול וחום.

קבוצת שיבולים מקיבוץ דליה בטיול בשנות הארבעים

רן: אני לא זוכר איפה דרנו אז, כי גרנו בכל כך הרבה מקומות. אני הייתי באותו יום על יד הרחבה הישנה שליד "מרגלית" לשעבר.כשהגיעו המטוסים הייתה אזעקה.
אני  לא זוכר כבר מי היה איתי אז, רצתי לחורשה ושכבתי בעלת המגן כמו שתרגלו אותנו .

דליה: גרנו אז בבית הפח.כשהתחילו היריות זחלנו מתחת למיטות כמו שלמדנו. זה היה בשבת, ואז בא נתן גינסברג (אבא של מיכה ועמוס גנוסר ) ואמר לנו לתפוס מחסה בתעלת הביטחון שבחוץ.

עודד:אני זוכר שהייתי אז בבית הורים. גרנו אז בעמדה הצפונית- מערבית של הקיבוץ. כשהתחיל הקרב אבא שלי , זפל, ואני תפסנו מחסה בתעלה על יד העמדה.
כשתפסו את הטייס קראו לאבא לחקור אותו, כי הוא ממש ידע ערבית. כשחזר סיפר לי את כל הסיפור.

מאירה: הלכנו לרפת לראות אותו.קשרו לו את העיניים וזה מה שראינו, אדם עם עיניים קשורות.

יורם: בקיבוץ התקבלה הוראת אזעקה טלפונית ממרכז המודיעין של ה"הגנה" שצפה את האירועים מראש.לכן ירדנו כולנו, כל "הבטן הרכה" של הקיבוץ למקלט בית התינוקות, שהיה המקלט היחיד הראוי לשמו.התינוקות רוכזו בלולים, הפעוטים שכבו על מחצלות, וילדי הגנון והגנים היו יחד אתנו.
ישבנו צפופים על הרצפה, נשענים בגבינו אל קירות הבטון.
נערי חברות הנוער הצטופפו אתנו, ומכיוון שהיו ניצולי שואה המצב הקשה עליהם מאוד.
המקלט היה מלא קולות בכי וצווחות של התינוקות והפעוטים והמטפלות כל הזמן היו עסוקות בהחלפת חיתולים והאכלה. הרגשתי שאני לא יכול יותר לסבול את האווירה ויצאתי להתאוורר.
הלכתי לבית הילדים ולפתע שמעתי טרטור הולך וגובר של מטוסים מנמיכי טוס.
הסתובבתי מיד אחורה לכיוון הרעש המפחיד וראיתי מטוס נמוך מאוד שהתקרב אליו בסערה.
מיד הגיח  מאחוריו עוד מטוס ופתאום שמעתי רעש מחריש אוזניים של ירי תותחים.
המטוס הרודף ירה פגזים שהתפוצצו כברקים בזנבו ובכנפיו של המטוס הנמלט.המטוס הפגוע נפל ליד רמות מנשה והטייס הצליח לפלוט את עצמו ולהינצל.
בעודי עומד שם פעור עיניים עבר קוסו במדרכה לידי, ראה אותי וצעק : "יורם, מה אתה עושה כאן, רוץ מיד למקלט!" צעקתי לו בחזרה : "אבל רגע , קוסו, יש פה משהו יותר מעניין!"
זה הסיפור על מטוס מצרי שנפל  בשדות בין קיבוץ דליה לרמות מנשה ולזיכרונות של ילדי דליה  שמתברר שלכל זיכרון יש צבע אחר – אבל הבסיס קיים.

מטס של מטוסים מעל קיבוץ עין השופט בשנות הארבעים - צילם דוב ורדי