המתנדבים לשרות הפלמ"ח

ציור קיר בבית הפלמ"ח 

יום אחד הגיעה לארכיון רשימה שהיא כולה זיכרונות של פלמחניק ששירת בעין השופט בשנות הארבעים.אין טוב מלהסתמך על הזיכרון שבכתב- יאיר עמית כותב:

המתנדבים לשרות הפלמ"ח

כתב: יאיר עמית, בן כפר יהושע (חי כיום בצפת)

יולי 2003

תמוז תשס'ג 

היינו "מחלקת בודדים" בקיבוץ עין השופט, להבדיל מהכשרות של תנועות-נוער בעיקר עירוניות או קבוצות עולים חדשים שייעדו את עתידם כמגשימים או משלימים של ישובים חקלאיים קיימים או חדשים.
במחלקה שלנו בעין השופט היינו נערות ונערים בני קיבוצים,מושבים,מושבות וגם עירוניים.

התנדבנו לשרת,להגן ולהדוף כל מי שניסה או הייתה לו כוונה ומטרה לעקור את היהודים מארצם ארץ ישראל.היו חברי פלמ"ח שנשלחו לארגן את פליטי השואה לעליה והיו ימאים פלמח-ים שהכשירו ספינות וסירות להעלותם לארץ.

אנו היינו מיועדים להיות סיירים. הסיירים היו צריכים להתמצא ולדעת ביום ובלילה, בלילות כוכבים או מעוננים וחשוכים להוביל יחידות לביצוע משימות ופעולות.
בקיבוץ היינו עובדים בכל עיסוק ומלאכה שסידור עבודה סידר אותנו. ההסכם היה שנעבוד שבועיים ושבועיים נתאמן.

היות והיו גם בעלי תפקידים ופונקציונרים שונים, הסידור הפך לשלשה שבועות עבודה ושבוע אימונים. מהמשק קיבלנו אוכל ,מגורים, ובגדים לעבודה עם כביסה ותיקונים.

המגורים היו במבנה של המרפאה שבנייתו לא הושלמה.
המיטות הוכנסו אליו בצפיפות נוראה. משם היינו יוצאים לעבודה בענפי המשק השונים וגם לאימונים שהכשירונו למלא את תפקידנו בימים הבאים.
סיפורַי האישיים, כפי שנותרו בזיכרוני, הם ראי לפועלם של מרבית חברי "במחלקה" באותה תקופה.

בקיבוץ עין השופט היו מצדדים ומתנגדים לארח אותנו במשק.
בכדי לרכך את קליטתנו מונה אחד מחברי הקיבוץ להיות המקשר האחראי והמיישר הדורים בין הצדדים. למקשר שלנו קראו יחזקאל שביט שהיה לנו אח, רע ואב.

תודות לנועם הליכותיו וטוב ליבו זכורה לנו התקופה בה היינו בעין השופט לטובה וברוכה.
הגעתי לקיבוץ בנובמבר 1946. הייתה זו שנה גשומה במיוחד. מרבית העבודה הייתה ביעור הגבעות מצפון לעין השופט. היערן היה נוח פלד. נוח היה עובד הקרן קימת במחלקת הייעור. הוא היה קטן קומה, רזה, אך בעל מרץ בלתי נדלה.
עם עלות השחר (עוד בחשכה) היינו מתארגנים בחדר האוכל לקבוצות עם משימות לפי שם הגבעות המיועדות לנטיעה.
הלכנו ברגל או שנסענו על עגלה הרתומה לטרקטור. במרכז העגלה היו כלי חפירה ששימשו אותנו לנטיעה והשתילים בארגזים. הנוטעים היינו הפלמחניקים הטירונים, שזו הייתה עבודתם באותם ימים.
נוח היה מאיץ, מדרבן, דוחף ודואג שנגיע לגבעות ונתחיל לשתול ולתת תפוקה, כדי שנגמור את המכסה. קראנו לו  - "נוח- שהלוואי ולא יהיה לו כוח, ולנו יהיה מנוח". 
גם בימי גשם היינו נוטעים. נוח הביא לנו חליפות נגד גשם שהיו מעודפי הצבא הבריטי המיועדים ללוחמה כימית. המכנסים, המעיל והשכמייה היו מחומר קשיח כמו פח. כשלבשנו אותם לא יכולנו לכרוע ברך ולקפל את היד במרפק. רק בעבודת צוות מתואמת הצלחנו לבצע את הנטיעה. בעבודה זו עסקנו עד תקופת האימונים הראשונה.
לאחר האימונים הוצבתי לעבודה יותר מקצועית במשתלה שהייתה לרגלי הגבעה שנקראה "הבלואיינה", צפונית לג'וערה.
השתלנית השולטת בכיפה במשתלה הייתה גאולה לישנסקי. גאולה הייתה אישה בריאה, חזקה, חרוצה ומקצועית, עם התמדה ומוסר עבודה שלא רבים עמדו בקצב שלה - בקיצור אחת "גזעית".
כשנודע לגאולה שאני ממשק של מטעים ומשתלות במושב בעמק, החליטה לחרוג ממנהגה, להסתכן ולנסות אותי, פלמחניק, אם אוכל לעמוד בקצב, בתקן ובהספקים שלה.

עובדי המשתלה - גאולה לישנסקי עמיר השנייה מצד שמאל

היא הפעילה את סמכותה ושלפה אותי מצוות הנוטעים בגבעות, והעבירה אותי לצוות עובדי המשתלה, שנחשב יותר מקצועי וערכי. נקלטתי יפה בעבודה במשתלה עד תקופת האמונים הבאה.
בסידור הבא לאחר האימונים שלחו אותי לעבוד ברפת. היות ובחליבה, בלשון המעטה, לא הצטיינת, -הציבו אותי כרועה בקר. את הפרות שלא חלבו הוצאתי ליום מרעה מלא. שטחי המרעה היו על גבעות שטרם ניטעו ויוערו. העשב שגדל שם היה מרעה טוב ומזין, והבקר היה שובע ורובץ לנוח בעיקר בגאיות שבין הגבעות.

הפרות במרעה

זו הייתה תקופה מאוד מיוחדת בשבילי. השוטטות באביב כאשר הכל ירוק וגם פורח. העבודה הייתה לשוטט ולנוח. כשהבקר נח הייתי מוציא ספר שבו הצטיידתי למפרע וקורא להנאתי.
באותה תקופה בלעתי ספרים רבים. היו אלה ימי מרעה מענגים.
יום אחד התבקשתי לעלות עם העדר על שטח שנזרע בו חילבה לטיוב הקרקע. החילבה קלקל את כל תנובת החלב לאותם ימים.

העבודה הבאה שנשלחתי לעשות על ידי סידור העבודה הייתה להיות חצרן. יותר נכון נושא כליו של החצרן, ששמו היה יהושע דיין. טיפוס ואוטוריטה שידו בכל אשר נעשה בתחומי המשק. מה שלא היה לרוחו או לפי דעתו, לא נעשה.... כזה היה יהושע.
יהושע חיפש אחד שיודע לתקן ברזים, נזילות, מתקני משחקים, שערים, גדרות, מנעולים וצירים בדלתות. בקיצור כל מלאכה שהייתה, הייתי צריך לאלתר ולתקן.
לשמחתי היה תיאום והבנה מיוחדים במינם בין יהושע ממשפחת דיין ממושב נהלל לבין בן המושב השכן כפר יהושע, מעמק יזרעאל.
בהמשך היינו מנפים את קציר החיטים שהגיע בשקים ליד האסם. מיינו את הסוגים הטובים והפחות טובים. הייתי ממיין ויהושע, כשהיה צריך לשנע אותם, היה בא ומתייעץ  איתי, ושנינו שקלנו ביחד לאן להעביר את החיטים לאחסון.

יהושע ואמציה דיין

היות והייתה צפיפות רבה במגורים שלנו בבניין המרפאה, ניצלתי קשרים עם החצרן והוא הציע לי למגורים אוהל עגול זוגי בחורשת אורנים קרוב לחצר המשק וגם על יד משק החי של חברת הילדים.
קיבלתי את הצעתו והזמנתי עוד חבר, בן כפרי, שיצטרף ויהיה יחד איתי ובן זוגי למגורים.

העופר

בתקופת האימונים עסקנו בניווטים. חולקנו לחוליות ובכל חוליה היו שני חברים. שטחי האמונים והתרגולים היו הרי אפרים בגבעות ובוואדיות. פלמחניקים וסיירים צריכים לנוע בהסתר ולא לבלוט בשטח.
 אסור לעורר את חשדם של אנשי השלטון הבריטי שגם הם סיירו, אך הם נעו בדרך כלל בכבישים ועל דרכים סלולות. היינו צריכים להימנע ממגע עם הכפריים הערבים, ולא להיגרר לתגרות ועימותים, שאליהם גררו אותנו רועי הצאן, בעיקר הצעירים שבהם, שנעו והסתובבו בשטחי המרעה הלא מעובדים, ומידי פעם ניסו לפלוש ולנגוס עם צאנם בשטחים המעובדים על ידי היהודים.

אחד הכפרים הנבזיים היה כופריין.,כפר גדול ועוין דרומית לעין השופט. ליד הכפר היה נחל שזרמו בו מים רוב ימות השנה, וצמחיה ירוקה עם פטל ושיחים היו לאורכו. הנחל היווה את הגבול בין השטחים היהודיים לערבים ולאורכו, היו מדי פעם, עימותים בין הצדדים.
האימון היה שכל חוליה קיבלה מפה טופוגרפית עם תרשימים של מקומות בהם היו מוצפנים פתקים עם מספר החוליה.
כל חוליה הייתה צריכה, על פי התרשימים, לגלות את מקום המסתור ולמצוא את הפתק שלה. היו כעשרה מסתורים וחוליה שהביאה יותר פתקים עלתה יוקרתה.

באחד הוואדיות הייתה אבן קטנה שהתמזגה עם השטח והסביבה, משהו באבן הזו היה שונה ומשונה. עצרתי והתבוננתי בה. ייחודה היה שהיו בה שתי עיניים פעורות שהיו, מלאות חיים ומפוחדות, בניגוד לאבנים אחרות.

התקרבתי וראיתי שהאבן היא בעל חי שקפא ונטמע בסביבתו, ורק העיניים היו ייחודיות  לו. התקרבתי לאט כדי לא להפחידו יותר ממה שכבר היה מפוחד.

תפסתי אותו בזריזות בשתי ידי, והנה מהאבן הדוממת יצא עופר אילים קטן מפוחד, כולו רועד. אספתי אותו אל חיכי. הוא פירפר והתנער וניסה בכל כוחותיו להימלט מאחיזתי בו. לאט לאט הוא נרגע ואני הרפיתי את אחיזתי העיקשת בו. לאחר שנוכח כי כוונותיי טובות, ושלא יוכל בנקל להימלט מזרועותיי, השלים עם גורל השבי שאליו נפל.
הבאתי אותו למחנה ושיכנתי אותו באוהל שלנו. היה לנו תינוק. שמנו את העופר במלונה מארגז עץ ורשת לפתחו.
אבל התינוק שלנו לא נגע באוכל, לא ירק לא מלפפון. ניסתי להגמיעו בחלב אבל גם בזה לא הצלחתי.
הלכתי לבית הילדים וביקשתי בקבוק עם פיטמה. 
המתכון הזה שבר את שביתת הרעב של העופר.
לימים הוא גדל וראה בי אם ואב, והיה צועד בעקבותי בשבילי המשק כמו פודל מאולף. 
ליד האוהל הייתה לו מלונה עם חצר ורשת סגורה. העופר היה לאטרקציה לכל הולכיי על שתיים בקיבוץ, בייחוד לילדים.
כשהייתי צריך לצאת לקורס ולהמשך קידום פיקודי, לא ידעתי מה לעשות בבני, בעופרי. הגיעה משלחת מקבוצת ילדי המשק וביקשו שאת עופרי שלי אתן להם והם ימשיכו לגנן, לפנק ולגדל אותו. כך נפרדתי מעופרי..

שדרת הצריפים והמשושה בשנות הארבעים - עין השופט