לנצח עם הלב- שיחה עם אהרון חרל"פ

אהרון חרל"פ  1965

לנצח עם הלב

עופרה בריל, "השבוע בקיבוץ הארצי."8.2.1974
בתודה להדפסה המחודשת לנועה קריב לביא

אני אדבר על הניסיון שלי כילד. אימא שלי החליטה שבגיל חמש אנגן על פסנתר. לא הייתה לי ברירה וניגנתי. אי אפשר לומר שהתלהבתי בהתחלה,כי כל ההתחלות קשות. לא אהבתי לעבוד, אהבתי יותר להופיע בפני קהל. ניגנתי יותר בשביל הקהל מאשר בשבילי. במשך הזמן, כשהתבגרתי, התהפך הגלגל.התחלתי לנגן רק לעצמי, בשביל עצמי. עכשיו הגעתי לשלב כזה, שאני מנגן גם לעצמי וגם לאחרים. שלושה שלבים באהבה למוזיקה..."

זהו אהרון חרל"פ, גבר צעיר ומקסים, שבא אלינו באחד הבקרים וכבש אותנו בסערה, לימד אותנו לשיר, ניצח על תזמורת, ארגן מקהלה. בצילום-של-רגע, נותן לי אהרון תמונה על עצמו:
"נולדתי בקנדה, ומגיל חמש למדתי פסנתר. כשהתבגרתי, חשבתי ללמוד רפואה, אבל אהבתי למוזיקה הייתה חזקה מדי, ולאחר שלוש וחצי שנות לימוד עזבתי את המקצוע. בגיל 21 נסעתי לאנגליה ולמדתי ניצוח, ומשם באתי ארצה, ישר לקיבוץ עין-השופט. באתי הן בגלל החינוך התנועתי שקיבלתי, והן מתוך סקרנות, אך הרגשתי הייתה שזו 'אהבה ממבט ראשון'. הקמתי תזמורת קאמרית קטנה בעין-השופט וניגנו. אחרי שנתיים עזבתי לתל-אביב והמשכתי ללמוד ניצוח באקדמיה של גארי ברטיני.
במשך כחמש שנים ניצחתי כאורח על רוב התזמורות בארץ, כולל הפילהרמונית. נסעתי שוב לקנדה וניצחתי שם על יצירותיי, שהושמעו בטלוויזיה, בליווי שקופיות מן התקופה שביליתי בארץ.
לפני שלוש שנים יצאתי להשתלם בווינה, וניצחתי שנה בדרום-אפריקה. לפני שנתיים חזרתי לארץ מתוך כוונה להישאר.
בזמן הזה עבדתי עם התזמורת הקיבוצית הקאמרית, וגם עם תזמורת בני-הקיבוצים. הופעתי כפסנתרן בקיבוצים עם יחיעם פלד (חליל, קיבוץ דליה). בכוונתי להמשיך בעבודתי עם תזמורת הקיבוצים. אני מרגיש את הכוח העצום הגלום בקיבוץ, כוח שצריך לנצל אותו, ואני מתכוון לעשות זאת".

אהרון מתאמן על פסנתר בחדר המוזיקה בעין השופט 1965

ללכת לקראת האמן, לתת לו אפשרויות

האם התנאים בקיבוץ אינם מגבילים את אפשרויות האמן להתפתח? האם אדם שנטל על עצמו לנגן על כלי, יכול בתנאי הקיבוץ להגיע לרמה גבוהה?
"הדבר תלוי בראש וראשונה בקיבוץ" – אומר אהרון – "וכל קיבוץ מתייחס לבעיה אחרת. עד למלחמה הבעיה הייתה קשה בעיקר בקיבוצים צעירים וזעירים, ששם לחץ העבודה הוא גדול, וקשה למנגן לקחת ימי-עבודה רבים לנגינה. היום, כדי להגיע לרמה, זקוק אדם שיש לו פוטנציה ורצון, לשלוש-ארבע שעות של נגינה ביום, ואותם חברי קיבוצים שאני מכיר, ואשר הגיעו לרמה, עבדו קשה, ובעיקר בשעות הלילה הקדישו שעות רבות לכלי. לכך נחוץ כוח-רצון  ואמביציה גדולה, שלעיתים היא מתנגשת עם עקרונות הקיבוץ וחיי הקיבוץ, והפתרון הוא לא פעם עזיבה".
"נדמה לי שהיום יש דגש רב מדי על הצורך שאמנים ישתלבו בכל תחומי חייו של הקיבוץ, יתרמו את תרומתם בכל – גם בחיי התרבות, גם בעבודה, גם במילוי תפקידים, זה יוצר עומס רב. אני מסכים שגם מאמן יש לדרוש כמו מכל חבר אחר, אך יחד עם זאת יש לתת לו את כל האפשרויות להתפתח. מוכרחה להימצא פשרה".

מהן "כל האפשרויות"?

"אפילו לנגן על חשבון העבודה. חבר אשר צריך להשקיע כמה שעות בכלי הנגינה שלו, ואת זה עליו לעשות אחרי שמונה שעות עבודה במטעים, אין לו הכוח ואין לו המרץ להתמיד. אם לא תימצא דרך לשלב את הנגינה בתוך החיים, ימשיכו לעזוב כוחות שירצו להתקדם מבחינה מוזיקלית. הגענו לזה, שקיבוצניק יכול לצאת ליומיים בשבוע לנגן בתזמורת בקיבוצית. זו התקדמות רצינית!".

בנקודה זו נדלק אהרון, שהרי לגביו התזמורת היא ילד טיפוחים, אהבה של יוצר ליצירתו.
"לנצח על תזמורת הקיבוצים – זה בשבילי תענוג גדול! המנגנים אוהבים לנגן ובאים מתוך רצון. זהו ההבדל בין חברי קיבוצים למנגנים בעיר, שצריכים להתקיים, והמוזיקה הופכת לפרנסה, ולעיתים גם למעמסה. נכון, בחברה שלנו לעיתים קרובות מדי הכסף הוא דחף להתקדמות, אבל העובדה שיש אנשים שהגיעו לרמה מוזיקלית גבוהה ללא דחף כספי, אלא רק מתוך דחף פנימי, זה הדבר היפה והטבעי ביותר. להם – לאנשים שיכולים להגיע להישגים אמנותיים בלי דחיפה מטריאליסטית אפשר לקרוא "האמנים האמיתיים". גם בעיר יש אנשים כאלה, ועוד קיבוצניקים רבים יגיעו להישגים גדולים אם תינתן להם האפשרות.
היחס אל האמנות בקיבוצים היום הוא הרבה יותר ליברלי. מכירים בצורך של האמן להתפתח, מתחשבים בו, וכוח אמנותי גדול שיש לו עתיד טמון בתנועה הקיבוצית".

שיחת רעים על הדשא- אמציה דיין אהרון חרל"פ ויעקב שגיא

ל-250 קיבוצים – רק 25 מנגנים 

"את טוענת כי בקיבוץ אין האמנים מצליחים לעבור את גבול הבינוניות. באופן כללי אינך צודקת. דני לכיש בן ה-15 מגבעת ברנר מנגן בצ'לו בכישרון רב והגיע לרמה גבוהה מאוד ביחס למנגני צ'לו בעיר. טוב, יכול להיות שהוא נדיר, אבל המגמה היום היא ללכת לקראת האמן, לתת לו את כל האפשרויות, ואיני רואה שום סיבה שבעתיד לא נגיע לרמה גבוהה.
קיימת אצלנו עוד בעיה מורכבת. הפסל יוצר – המוזיקאי מבצע. 
הפסל יכול ליצור לבדו, על המנגן לנוע הרבה בדרכים, להשתתף בתזמורת, להופיע, תמיד להיות נייד. חיפשו פתרון לבעיה, והקמת תזמורת הקיבוצים באמת מהווה פתרון למנגנים. 
התזמורת מנגנת יומיים בשבוע באופן קבוע. היתרון שלה בכך, שאנשיה קבועים, כולם מסיימי צבא. לפני כשנה התחלתי לעבוד עם תזמורת הנוער, שתהווה עתודה לתזמורת הסימפונית של הקיבוצים. 
תזמורת הנוער מתכנסת שלוש פעמים בשנה, לשבוע שלם של חזרות. אני נהנה לעבוד עם חבר'ה שההתלהבות שלהם לנגינה היא נפלאה. 
אני גם עובד עם קשתנים בגיל 15, שיהוו עתודה לכלי הקשת שבתזמורת הסימפונית. חשוב מאוד שהקיבוצים ידאגו כבר היום לעתודה לתזמורת, שלא יתחילו ללמד כינור בגיל 10-11, כי זה מאוחר, מאוחר מאוד. 
בגלל סיבה זו יש לנו היום מתוך 250 קיבוצים רק 25 מנגנים, וזה מעט, מעט מאוד.
היום הנטייה בקרב הנוער היא אל המוזיקה הקלה, הפופ.. וגיטרה חשמלית. אבל, צריך לדעת לכוון נערים מוכשרים לכלי-קשת, כי זה עתידה של התזמורת. ילד כשרוני (ויש קריטריונים להבחנה בכישרון) חייב להתחיל לנגן בגיל 7-8. כשהוא מגיע לגיל 16 כבר יש מאחוריו 10 שנות נגינה, ואפשר להגיע לרמה אחרי 5 שנים?! תבדקי בעיר: ילד מתחיל לנגן בגיל שבע. גם אני התחלתי לנגן בגיל חמש, ו-17 שנה קיבלתי שעורי פסנתר.
אחת הסיבות מדוע קיבוצניקים בדרך-כלל לא מגיעים לרמת נגינה גבוהה היא בכך שאינם מתחילים לנגן מוקדם".

אהרון מטייל ביער עין השופט -1965

התפוחים לא נופלים רחוק מן העץ

לא שאלתי, אבל אהרון חוזר שוב לספר על התזמורת הקאמרית של בני הקיבוצים:
"תענוג לעבוד איתם. למה? הם 'מתים' לנגן, עובדים קשה במשך שבוע החזרות. בסוף השבוע אנחנו נותנים קונצרט בקיבוץ המארח. התזמורת היא דבר חינוכי ממדרגה ראשונה, מקרבת את הנערים למוזיקה ולנגינה בצוותא. תביני, בתזמורת גדולה בעיר, מי שמנגן בפולט שני מקנא במי שמנגן בפולט ראשון (פולט – הוא כן התווים השייך למנגנים, ככל שצמד כנרים יושב קרוב יותר לכינור הראשון, גם המשכורת עולה). בתזמורת הקיבוצים אין דבר כזה. יודעים שהכינור הראשון הוא גם הטוב ביותר ואין קנאה. החבר'ה אוהבים לנגן בלי חשבונות קטנוניים"

אין מקבל הקהל הקיבוצי את הופעות התזמורת? בהתלהבות, באדישות?"

"קשה להכליל, היינו בקיבוצים שהופיע בהם קהל גדול והתלהבו, והיו קיבוצים שהתלהבו פחות. 
בקרית-ענבים למשל, איחרנו לבוא, והחברים עזבו ברובם מאוכזבים את האולם. נשארו 18 איש בלבד וניגנו לפניהם. 
ההתלהבות הייתה גדולה. אפילו אם יש אדם אחד בלבד שבא לשמוע את התזמורת, אנחנו חייבים לכבד את רצונו לשמוע ולנגן לפניו. 
בדרך כלל ההנאה משמיעת קונצרט קשורה בתרבות הכללית של הקיבוץ. ותיקי הקיבוץ, שבאו מאירופה, ויודעים מה זו מוזיקה רצינית, גם מחנכים את ילדיהם לאהוב אותה. 
לעומת זאת, בקיבוץ ששכבת המייסדים אינה מבינה במוזיקה, זה ניכר גם על הבנים. בחינוך לאהבת המוזיקה יש להורים השפעה מכרעת.
להושיב ילד ולנגן בפניו תקליט אינה דרך להחדיר את אהבת המוזיקה. נכון, צריך לשמוע תקליטים, להתייחס למוזיקה ששומעים, להסביר אותה. אם הילד רוכש הבנה וידע מוזיקלי, הוא גם יכול ליהנות ממנה יותר, אך צריך גם לכוון ילדים לנגינה"
(וכאן מספר אהרון חרל"פ על הניסיון האישי שלו כילד, שאימו הכריחה אותו לנגן תחילה, ומתוך שלא לשמה, בא לשמה).

מה דעתך על מלחינים בקיבוצים?

"בזמן האחרון יש התפתחות. מלחינים כ-דב כרמל, משה גסנר ו- דוד אורי. הם כישרוניים מאוד, שלא יכלו להגיע עד כה למלוא יכולתם, משום שלא היו להם אפשרויות. 
אבל, הם אנשים יוצרים שהקיבוץ עשוי להיות להם מקום התפתחות אידיאלי. כשמלחין אינו חייב לחיות מן הכתיבה שלו, זה דבר גדול. דב כרמל ו-משה גסנר קיבלו לא מזמן פרסים ראשונים בתחרויות שונות. היצירות שלהם מושמעות בקול ישראל'. גם תזמורת הקיבוצים מהווה אתגר למלחינים. לפני כשנה נערכה תחרות כתיבה של יצירות בשביל התזמורת, ו-דב כרמל זכה וקיבל פרס עבור "האוסאניס" שלו לכלי מיתר.
מלחין בקיבוץ יכול להגיע רחוק, אם יש לו הידע, היכולת, ואפשרויות הזמן הניתנות לו מן הקיבוץ. לאט לאט מתחילים להכיר גם בעיר איזה ידע לא מנוצל קיים בתנועה הקיבוצית".

האם אתה כמנצח, מרגיש שיש ייחוד ביצירות של מלחינים חברי קיבוצים לעומת עמיתיהם בעיר?

"לא" – משיב אהרון, "אין סגנון מיוחד לקיבוצניק. יש שיטה של קומפוזיציה שכל קומפוזיטור חייב לכתוב בה. זה שייך לזמנים שלנו. אי-אפשר להמשיך ולכתוב בסגנון הים-תיכוני כפי שכתבו לפני 30 שנה. היום המלחינים שלנו כותבים בסגנון המודרני ביותר".

חזרה עם יהודה גולני ואהוד ליבנר

הצחוק גם הוא חלק מן החיים

"אבל אהרון" – תהיתי על הפשטות שבתשובה – "אדם שחי בעיר מושפע מן המתח ומן הרעש, וחבר קיבוץ חי בכפר רגוע, שליו, האם אין לכך השפעה על המוזיקה שכותבים?"
"לא. אני חושב שאין הדבר נכון. 
את מדברת על הרעש בעיר. המלחין מנותק מן הרעש. 
אי-אפשר לומר שזה לגמרי לא מפריע, ודאי שיש השפעה, אבל לכל מלחין האופי שלו, ההשכלה שלו. 
ייתכן שהאווירה הכללית  בקיבוץ משפיעה על המלחין, אבל אין זה מחויב המציאות שמלחין אשר חי ביער, יכתוב דווקא מוסיקה שתבטא את השקט של היער. 
אצל דב כרמל (דליה) היצירות מאוד דרמטיות. התזמור מצוין. האלמנט הדרמטי זאת הנקודה החשובה אצל דב. 
קשה לקחת יצירות כאלה ולהלביש אותן על קיבוצניק דווקא, כי האדם יש לו עולם פנימי עשיר, הוא קורא עיתונים, שומע חדשות – וזה משפיע. 
מלחין אינו חי בחלל ריק, והוא מושפע מן המתרחש בעולם בדיוק כמו מלחין בעיר".

אהרון בטיול של האולפן לעברית 1965

אם אתה מדבר על התפתחות המוזיקה – איך אתה מתייחס אל מוזיקה אלקטרונית? האם זו מוזיקה המדברת אליך?

"תראי, הבעיה אינה אם המוזיקה מדברת או לא מדברת אלי. זה רק עניין של הרגלי שמיעה. אצלנו זה כך: מדבר אלינו רק מה שאנחנו יכולים ללכת ולשמוע באולם הקונצרטים ואחר-כך לשרוק. כשהייתי באנגליה הייתה תחרות של קומפוזיטורים מודרניים, וניגנו יצירה של מלחין ששמו ג'ון קייט. שם היצירה היה "ארבע וחצי דקות", ועל הבמה עלה הרכב מצומצם של מנגנים: ויולה, כינור, צ'לו. מישהו ישב עם שעון ביד. לא ניגנו אף צליל, ורק ישבו ארבע וחצי דקות ואחר-כך ירדו, ארבע וחצי דקות של שקט, וזו נקראה יצירה מוזיקלית. ואני בטוח שג'ון קייט יודע לכתוב גם קונצרטים יפים".

מה זה שייך למוזיקה?

"זה לא שייך למוזיקה, אבל זאת מוזיקה בכך שזאת לא מוזיקה" פרצנו בצחוק ואהרון מנסה להסביר:  "זה השקט שבמוזיקה. בכל יצירה גדולה טמון הכוח בשתקים שיש בה. 
אם לא קיימת ההפסקה, אין המתח הדרמטי. היום המוזיקה לא נועדה רק לשמיעה. באים גם לראות. לראות את המנצח, לראות את התופים. יש מעט מאוד אנשים שעוצמים את העיניים ומקשיבים.

הנה, ביצעתי עכשיו יצירה של דוד אורי, שהיו בה גם אלמנטים ויזואליים. הקומפוזיציה המוזיקאלית הייתה יפה מאוד, והיה קטע אחד שבו הקמתי את החצוצרה והטרומבון והם שרו. היה קטע שמישהו מן התזמורת קרא עיתונים והקהל צחק. 
אם יש תגובה בקהל, זה חשוב יותר מלנגן לקהל אדיש. אני מוכן לנסות ולבצע כל יצירה חדשנית. לומר את האמת, בתחילה לא נהניתי מהיצירה, אבל עם השמיעה החוזרת, העבודה על הקטעים, התחלתי לאהוב אותה, וכך נהפכה העבודה לחוויה בשבילי וגם בשביל הקהל. צריך לדעת לצחוק מן החיים, כי גם הצחוק הוא חלק מהם.."

מעסיקה אותי השאלה, למה בקיבוץ לא אוהבים לשיר?

"כל צורת החיים בקיבוץ היא מאוד אינטנסיבית. המשפחה גוזלת את מרבית הזמן, ויש עבודה ופעילות ועייפות אצל האנשים. איני חושב שלא אוהבים לשיר, אך צריך שיהיה "משוגע לדבר". כשהוא ישנו, אפשר להקים מקהלות ולעשות ערבי-שירה רציניים. כמו לכל תופעה, צריך שיהיה האדם שקורא לחזרות ומושך. ההנאה שיש לחברים אחרי הופעה מוצלחת במקהלה נותנת להם הרגשה שהמאמץ היה כדאי, אך צריך להימצא האדם שתהיה לו הראייה הזו קדימה...
מוזיקה עממית, עבר זמנה, לדעתי. 
מה קרה עם אותם שירים ששרנו סביב המדורה בתנועת הנוער? קמה לנו מדינה, ותפקידנו לקיים את הקיבוץ כצורת-חיים קבועה ולא להקים אותו מחדש. אותה תקופה של עלייה ובנייה, שהשפיעה כה הרבה על מלחינים נסתיימה, ואיתה ההתלהבות לשירי-עם. הנוער היום, בעיר וגם בקיבוץ מושפע מאוד מן הרדיו והטלביזיה. 
כל היום שומעים רק 'בו..בו...בו', והזמר הישראלי כבר לא כל-כך ישראלי. הכול חיקוי של אמריקה, וחיקוי לא כל-כך טוב. המלחין הישראלי הפופולארי היום שייך לארצות-הברית. חוץ מ-נעמי שמר, שיש לה הברקות נדירות ונפלאות כמו "ירושלים של זהב". אבל, היא באמת נדירה. השירה העממית היום שייכת לזיכרונות".  

אני חושבת שדי מפחיד שאנחנו מאבדים את היכולת לשמוע מוזיקה טובה, טהורה, שירי-עם.

"את סבורה שזה מפחיד כי נולדת וגדלת עם המוזיקה הזאת. אני, כנער, הייתי מושפע מאוד משירי המדורה העממיים של ישראל, ששרנו אותם בתנועת השומר-הצעיר בקנדה. 
ההתלהבות שלי לבוא לארץ התבססה גם על תקופה זו בחיי כנער. אבל, מי שנולד היום, לא יודע ולא מכיר מוזיקה אחרת, רק 'בו...בו...בו..' הוא לא שומע שירי-עם ולא גדל איתם. 
אז בשבילך ההפסד הזה מפחיד, אבל בשביל הילדים שלנו זה חלק טבעי של החיים. הזמנים משתנים והנוער מסתגל לכל דבר".

כן, הזמנים עוברים וגם השעון זחל באיטיות ובביטחון אל חצות הלילה, ועם אהרון חרל"פ אפשר לשבת ולדבר על כל נושא שבעולם שעות רבות.