חלום של ילדות- שיחה עם אלישע פורת

מזכרת מסופר - משורר - בלש ספרותי ראשון במעלה וקולגה לכתיבה שמאוד אהבתי את כתיבתו..

חלום של ילדות

עפרה בריל משוחחת עם אלישע פורת בעקבות צאתו לאור של ספר סיפוריו לילדים.

עופרה בריל, "השבוע בקיבוץ הארצי " – 25.4.1975

"שמש אחר-הצהרים כבר החלה יורדת מערבה – אל בין גבעות החוף הרחוקות. צפרים נתנו קולן בשירי-ערב ערבים. משפחות של צבי-מים, שהיו מתחממים להם להנאתם על גבי קרשים סחופים הטילו עצמם למים בפתאומיות משקשקת! והסופיות הרתיעו מעלה ומטה את טלאי-הלובן המזהירים שעל זנבותיהם. זמירי הסוף עדיני נוצה ואנפות מצעקות – התרוממו בהולות מן הסבך כשקול מצעדן הכבד של הצאן הפתיען במחבואן. ובאמצע שיבולת המים – שייטו להן נוטריות ארוכות שפם! הצפרדעים, ויותר מהן הקרפדות פתחו במקהלה מקרקרת המבשרת ערב מתקרב ואולי גם גשם קרוב. ובחורשות הרחוקות נתנו קולם התנים – ביללות חדות וקטועות. כן, הערב כבר קרב! והכבשים היו שבעות ואפילו לא נגעו בירק שלאורך הדרך. בשמים המאפירים חצו להקות שחפים חדי-מעוף  -  אל חניוני הלילה שלהם, ופה ושם כבר הדליקו פנסים בישובים הרחוקים שעל ההר"...

כך מתאר אלישע פורת בספרו "הירח השתגע" את נופי ילדותו בארץ-ישראל של שנות ה-40.
אלישע, חבר קיבוץ עין-החורש מושך בעט שלא לפרנסתו, אלא באותן שעות שבא לו לכתוב ולספר את סיפוריו, אולי משום כך, ספוגים אותם סיפורים בשורשיות ואהבה למקום בו חי ובילה את ימי ילדותו המאושרים.
אולי משום כך, אפשר להסכים איתו, כאשר הוא טוען: "אמנם אינני כותב לילדים במפורש, אלא כחלק אגבי מכתיבתי, אבל אני בהחלט מסכים איתך, שכתיבה לילדים דורשת הרבה מחשבה ותכנון.
בשוק הספרים מוכרים לילדינו הרבה זבל, וקשה לבחור ולהוציא את המוץ מהקש. אם ילד קורא בילדותו ספר גרוע, ימשיך לקרוא בבגרותו אותו סוג של ספרים. 

עיצוב הקורא מתחיל בגיל צעיר מאוד. ודאי שהייתי רוצה להילחם בכל אותן שלישיות ורביעיות שלא נותנות לילדים דבר, רק מרוץ אחר העלילה. חינוך לאומץ לב? איני מאמין, זה מודבק, לא כנה, לא ישר, אך מה אני, הקטן, יכול לעשות"...

והילדים לא מוותרים, רוצים סיפור, ואפילו שיהיה בעל-פה, ואז מתאמצים ומתחילים להיזכר בסיפורי ילדות, במעשים של שובבי הקבוצה, שנכנסו להיסטוריה הקיבוצית, בתקופה של קיבוץ אחר במקצת, משוחרר יותר וספונטני יותר, והסיפורים קולחים, וכל שנותר לעלותם על הכתב.ומעיד אלישע: "כשהילדים התחילו לשאול, מה היה כשאתה היית ילד – נאלצתי להתאמץ ולהיזכר וגיליתי, להפתעתי, שגם לנו הייתה ילדות יפה ועשירה בחוויות. אם לא ניתן לה ביטוי, היא תלך לאיבוד. אינני מתכוון לשלל העצום של פרטים קטנים הנותנים את הנוסטלגיה. מה היה בשנות ה-40? איך קראו לחמור זה? ואיך לבשו את הנעליים? לא התכוונתי למבנה הנוסטלגי של התרחשויות הילדות שלנו, אלא לרוח אותם הימים. רציתי ליצור אגדה, לא אגדה במשמעותה הפשטנית, כי רבות מההתרחשויות לקוחות מהמציאות, אלא אגדה של אנשים חיים.

פעם אחת היה מלך

ולמלך הייתה מלכה...

ולמלך היה כרם...

ובכרם הייתה ציפור...

מהלך אבא עם בתו בשבילי הקיבוץ, בדרכם לבית-הילדים, ומזמר לה את שירו של אבא שלו "אבא, והמלך אהב את המלכה? כן בתי, מאוד אהב, אז מדוע אין השיר מספר על כך?" אמרתי לך בתי, כי זו דרך השירים."
וכך מהלכים השניים ומפרשים כל אחד בדרכו שלו את מילות השיר, ואלישע בדרכו שלו מספר לנו את סיפור שילוב הדורות. שאלתי את אלישע עצבות זו למה? האם בשל שילוב הדורות, שהיא מסמלת?
"לא הסיפור עצוב, השיר עצוב, והוא שהישרה עצבות על כל הסיפור. זהו שיר, שאבא שלי הביא איתו ממשפחתו שלו, והיה מזמר לי אותו כילד פעמים רבות. הניגון מצא חן בעיני. ערב אחד, אחרי שנים רבות כשליוויתי את בתי לבית-הילדים, הניגון חזר לפתע עם המילים העבריות, והילדה התחילה לשאול, התחלנו לחקור את מילות השיר, והבת גילתה עניין רב. הסיטואציה הייתה מפתיעה לגבי, לכן העליתי אותה על הכתב. אמת, נמצא בי המומנט של שילוב דורות, אך לא הוא שהישרה עצבות על הסיפור, אדרבא, מה עצוב בשילוב דורות? לא פעם קרה לך, שילדך שקוע בספר ולפתע משהו מרגיז אותו, והוא מטיח בפניך: 'אבא, למה כתוב כאן מין ציפור או מין פרח, האם הסופר לא יודע איך קוראים לציפור או לפרח?' ואתה צריך למלמל משהו במבוכה: יתכן בן שהסופר פשוט לא יודע..."

אלישע יודע. הוא מכיר היטב את נופי קיבוצו. הוא מצייר ציור אמיתי של טבע. יודע לקרוא כל צמח, עוף או חיה בשמם הנכון, והוא טוען: "אנחנו חיים בסביבה הקרובה מאוד לטבע. הקיבוץ, לפני שלושים שנה, היה קרוב עוד יותר לטבע. הטבע היה בתוך הקיבוץ. התנים התרוצצו מסביב לגדר (כמה שפחדנו...). 

בספרות ילדים אני שונא, כשסופר מכנה חיה 'מין חיה' או 'מין עוף'. אנו חיים בעולם בו יש לכל דבר שם, ואם אתה כותב נכון את השם, זה מקרב את הילדים לעולם הטבע. אני שמח שיש לי אפשרות לכנות כל דבר בשמו. השמות הם חלק מהנוף".

"בקיבוץ של אז, כשרצו לראות סרט בחדרה, היו צריכים לרתום עגלה לשני סוסים ולהתגלגל עד חדרה, וכשהגננות רצו שהילדים יראו סרט בחדרה, נטלו את שני העגלונים הטובים בקיבוץ, העמיסו את הילדים ודהרו לחדרה. אבל סוס הוא סוס, וקורה לו מה שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו, נוקע רגלו בדרך חזרה, והשעה מאוחרת, כל הקיבוץ על הרגליים, ההורים מודאגים מאוד. והנה מופיעים הילדים באוטו משטרה, והשמחה הספונטנית פורצת (אולי אפילו רקדו הורה באותו מעמד...)".

בכמה סיפורים הצלחת לתת ביטוי נפלא לאותה ספונטניות שהייתה כה אופיינית לאותם ימי בראשית של הקיבוץ.
"נכון, בילדותנו הייתה קירבה מופלאה בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. ידעו כל דבר וחיו את החוויות במשותף. הילדים חיו בעולם שלם, בלי סדקים ובלי בקיעים.
הכול היה מוגדר.
ידעו מה טוב ומה רע.
היום העולם יותר מורכב, צריך להסביר דברים רבים יותר. אמנם הייתה אז הבעיה של מלחמת השחרור והעם היהודי בתקופת ימי השואה , אך בחיי הקיבוץ הייתה הרגשה של שלמות. אינני חושב, שהייתה לנו ילדות מאושרת יותר מזו של ילדינו. ממרחק הזמן היא נראית יפה. בימינו הילדים מקבלים יותר גם בחדר ההורים וגם בבית-הילדים. אחרי הכל, ילדות מאושרת תלויה הרבה בילד ובהורים, באיזו מידה הם יוצרים חומה מפני רוחות הזמן, ובאיזה אקלים פנימי הם מזינים את ילדם".

בספר, שעיצובו הפנימי תואם את תוכנו, נעים לקרוא. גם המבוגר נהנה וגם הילד. אבל מו"לים ישראלים רבים הבינו, שעיצוב הספר חשוב מתוכנו. 
שאלתי את אלישע: "האם חלה התקדמות בספרות הילדים? איך מרגילים ילד לקרוא?"
"אני קורא מעט ספרות ילדים, בעיקר את הספרים שילדי קוראים. יש התקדמות עצומה בעיצוב הספר, אך לאו דווקא בתכנו. בסיפור לילדים חשוב, לדעתי, שהילד הגומר לקרוא יישאר עם משהו בידו, איזו השקפה, איזו מסקנה, איזו רוח של דברים. בספרי "הירח השתגע” רציתי להשאיר לילד הקורא את הרוח של אותם הימים. לגמור ספר ילדים ולהישאר בלי כלום זהו בזבוז של שאנסה גדולה, וחבל. שוחחתי רבות עם ילדי, אחרי שסיפרתי להם את הסיפורים, כדי להבין ולדעת אם הם תפסו את אותה נקודה שרציתי לרמוז עליה בסיפורי. הם תפסו – וזה שימח אותי. 
להרגיל ילד לקרוא? כן, זו בעיה. חשוב שנרגיל אותו לקרוא ספרות טובה מילדות. מחברת המבוגרים נושבת רוח שאינה מחשיבה ביותר את הספרות כמכשיר להעברת חוויות. בימינו כבר יש סוגים רבים אחרים של טכניקות להעברת חוויות, והספר נשאר בקרן זווית. בילדותנו, הספר שימש כמכשיר כמעט בלעדי להעברת חוויה רוחנית, לכן כל כך הרבו לקרוא, וכיבדו יותר את המילה הכתובה. למחנך, הצריך לחנך היום לקריאה ולהתמודדות עם אותם פיתויים חיצוניים, הדבר כמעט בלתי אפשרי".