גרשון אינו דמות מהאגדות , אלא מדריך ומחנך בשר ודם, ששהה ביגור כשנתיים בתחילת שנות ה-40
לפני כמה שנים ,פגשה מרים שחר (מיגור) את אלמנתו של גרשון , הלוא הוא גרשון פרדקין.באותה פגישה נתברר הקשר בין גרשון ויגור, ונודע למרים על קובץ מכתבים שכתב גרשון לנכדיו ובו מסופר גם סיפור על קליטת ילדי משפחת זינאתי מפקיעין ביגור."
מתוך הקובץ "מכתבים למיכאל" אני מביאה את הדברים כפי שכתב גרשון:
למיכאל היקר תל השומר 1994
הסיפור המרגש ביותר של יגור זה סיפורם של ילדי פקיעין, או משפחת זנאתי מפקיעין.צריך להזכיר שלפי האגדות יהודי פקיעין אף פעם לא יצאו לגלות: בית הכנסת היום עומד על חורבות בית כנסת עתיק ויש חוקרים המאמינים , שבית כנסת זה נבנה על בית כנסת עתיק יותר.
את הסיפור על פקיעין סיפר לנו סבא שמריהו ז"ל.היה זה ב-1907, כאשר הוא וחברו הטוב החליטו לרכב ממסחה (כפר תבור) לעכו,לים. בדרך הם החליטו לבקר בכפר פקיעין, כי שמעו שיש שם קהילה יהודית אשר לא יצאה לגלות.
כרגיל באותם ימים לבושם של אבא וחברו דמה לזה של רוכבים ערבים, סוסה מקושטת,עקל ועביה ירוקה ואקדח.כאשר הגיעו לפקיעין לא האמינו היהודים , כי אכן גם הם יהודים.יהודי על סוס עם רובה על שכם היה להם משהו לא מתקבל על הדעת.הם לא ראו יהודים כאלו.אמנם פגשו יהודים בצפת ולצפת לפעמים הגיע מישהו מירושלים או טבריה.
אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהגיעו יהודים על סוסים.
בצילום: יוסף מרגלית ושאול זינאתי
התקופה הייתה תחילת אביב.חקלאי פקיעין גמרו את זריעת החיטים והשעורים, הכינו את גני הירק,עישבו ועדרו את עצי הפרי, הרימון התאנה והזית.והגיע חג הפסח.
ואבא,סבא שמריהו ,סיפר לנו שחג פסח כזה לא היה לו אף פעם בחיים.ראשית, לא נתנו להם לצאת: לקחו את הסוסים והעמידו אותם תחת משמר של כמה צעירים וזקני העדה אמרו להם בצורה ברורה: " אתם נשארים לחג". מרשימה במיוחד הייתה תפילת החג בבית הכנסת העתיק.כל העדה, זקן וטף היו לבושים בלבן: גם לאבא וחברו נתנו בגדים לבנים, כך שאי אפשר היה להבדיל בינם לבין שאר בני העדה (אבל מהרובים והאקדחים לא רצו להיפרד, מה שבטוח בטוח..)
כל יום מימי חג הפסח הם חגגו עם משפחה אחרת.המארחים הראשונים היו משפחת הרב, אחריו השוחט, המורה וכך הלאה.אף אחד לא עבד במשך כל ימי החג, רק האכילו את הפרות, הפרדות והחמורים:כמובן, גם את העזים השחורות והכבשים.
בחג הפסח פתחו היהודים את דלתות ביתם וארחו את השכנים הערבים והדרוזים.יכולת לראות, שאכן רעות של ממש קיימת בכפר.לעזוב את פקיעין היה להם קשה מאוד.אפילו שתי כלות מצאו עבורם.לסבא שמריהו רצו לתת את בת הרב.
כך שהשם פקיעין היה אי שם שמור במוחי.החלטתי, שפעם כשתהייה לי אפשרות אגיע לפקיעין, ביגור ניתנה לי האפשרות להגשים חלום ישן.
בספר על פקיעין אפשר לקרוא קטע מיומנו של המדריך גרשון,אני לא אחזור על הקטע הזה, הצצתי ונפגעתי.הכפר בשיפולי הגבעות, חצי הררי, שדות, עצי פרי ועצי זית לרוב.
ואין הכפר בולט למרחוק.אתה רואה את הכפר רק כאשר אתה מגיע אליו. הבתים, בחלקם בנייני אבן ומרביתם לבני בוץ, התאחדו כל כך יפה עם הנוף.הכפר והנוף, הנוף והכפר הפכו למקשה אחת.אין אתה יכול להבדיל בין הנוף והכפר.
רושם הפגישה עם יוסף זנאתי זכורה לי, כאילו הייתה רק אתמול.נביא,דמות קדומים המדבר עברית מליצית,עברית ישר מהתנ"ך,
מדבר בשקט בשקט, דמעות זולגות מעיניו: "הצילו את הילדים שלי, הם מסתובבים ברחוב, לא יודעים צורת אות .והם הדור האחרון ליהודי פקיעין". עמדנו סביב יוסף ונדמה לי , שגם לנו היו דמעות: לא חשבתי, שילדי הקיבוץ והעיר מסוגלים להתרגש עד לדמעות. הבטחתי ליוסף שאקח את הילדים לקיבוץ. מהיכן שאבתי את האומץ להבטיח ואני עדין זר בקיבוץ, שרק זה מקרוב הגעתי אליו.אבל הבטחתי וכל הנערים והנערות סביבי אמרו:גם אנו מבטיחים.
שלכם סבא גרשון
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה