אנו באנו ארצה - סיפור עלייה לארץ של שמעון ברושבסקי

פרעות ברוסיה נקראו היפ היפ - ויקיפדיה תמונות

אנו באנו ארצה 

סיפור חייו ועלייתו לארץ של האח של רבקה לישנסקי -שמעון ברושבסקי 

(נכתב בשנת 1966 )

נולדנו בעיירה גראדז'סק שהייתה צמודה לנהר הדנייפר. היינו שלושה (אחות ואח) לאבא שלנו היה בית חרושת לשמן והתקיימנו ברווחה כלכלית. בעיירה היה "חידר"  ולמדתי בחידר. אני ואחותי למדנו בבית עברית ורוסית. זוכר שהייתה בעיירה אגודה ציונית ואבא היה ראש האגודה. 
החברים היו מתאספים בביתנו והיו מדברים ומשוחחים על החדשות מהארץ מעיתון ה "צפירה" וכל אחד תרם את "השקל" אבל כלל עלייה לארץ זה לא הגיע, רק אבא שלנו רצה לעלות, אבל משפחת אמי התנגדה בכל תוקף , מכיוון שבארץ ישראל שולטת ממשלה תורכית וחיים שם ערבים פראים ואי אפשר לחיות בשקט ובבטחה.
יום אחד פרצו פרעות בכל רוסיה (1906) בעיירה שלנו היה רוב נוצרי, יצאו כל גויי העיירה מול הפורעים ולא נתנו להם להיכנס לעיירה וכך ניצלו היהודים מהרג וטבח , אבל נמלאה הסאה ואבא החליט לחסל הכול ולעלות ארצה.
משפחתה של אימי ביודעם שאנחנו עולים ארצה הקימו קול זעקה ..
פחדו שלא יראו אותנו יותר בחיים. לשם פשרה הסכים אבא להגר לקפריסין מכיוון שם הייתה ממשלה אנגלית , תוך תקווה שבמשך הזמן תעבור הארץ לידי הממשלה האנגלית ואז נעלה ארצה. 
עזבנו את העיירה ברכבת עד אודסה ועלינו על אוניה בערב שבת .הפלגנו בים השחור והגענו לקושטא, מוזר היה לפגוש את התורכים עם התלבושת שלהם. 
התורכים עלו על האוניה והחלו לסחוב את חפצי הנוסעים. אחד מהתורכים האלה היה יהודי והוא התחיל לדבר בבליל שפות עברית, רוסית, ואידיש.
 בקושי הבנו אותו אבל הבנו שהוא רוצה להשפיע על אבא שירד לקושטא והבטיח לו שהחיים שם נפלאים, ממש גן- עדן. אבל אבא לא השתכנע.
הפלגנו הלאה, התחנה השנייה הייתה איזמיר עמדנו מעט להוריד נוסעים. האוניה המשיכה הלאה והמשכנו את הנסיעה עד קפריסין. הגענו ללרנקה עיר חוף וראינו עולם מוזר והכול היה משונה בעיניו, בפרט הכרכרות הרתומות לחמורים שעליהן העמסנו את חפצינו ונסענו למלון.

שכבנו בקומה התחתונה שבה הייתה אורווה לחמורים ופרדות, קול נעירתם העירונו מדי פעם.
בבוקר אבא נסע למושבה מרגו של יק"א לראות אם הם יקבלוהו בתור איכר. 
אחרי יומיים חזר ובשורה טובה בפיו. הוא התקבל.

עגלות משא - ויקיפדיה תמונות

תיכף הלך ושכר עגלות רתומות לשוורים, העמסנו מטלטלינו ובמשך יומיים כמעט הגענו למושבה. הורדנו את החפצים לבית בן שני חדרים ומטבח. 


בנינים למשק לא היו ומכיוון שלאבא היה כסף ממכירת בית חרושת והבית הגדול שהיה לו, הוא הזמין בנאים שבנו חצר גדולה ,רפת, לול ושובך יונים. 
אבא קנה כבשים וכרה בור באר במרחק על יד הבית, אבל מקום הבאר היה על גבעה ולא נמצאו מים. הוא כרה באר במרחק כמה מאות מטרים ושם נמצאו מים בשפע .
המושבה כולה הייתה בנויה על גבעה, רק ביתנו היה בתחתית הגבעה .
נחל שקשק בחורף תמיד היה עובר על גדותיו, בקיץ היינו מתרחצים בנחל. 
בקצה השני של הבקעה הייתה חורשת תמרים גדולה שהייתה בחורף מוצפת מים ובקיץ הפך המקום לביצה שורצת יתושים.
התחלנו לחלות במלריה, קור צמרמורת שהתחלף בחום מעל 40 מעלות. רופא לא היה במקום- אז אבא הלך לתושבי המקום שהתיישבו לפניו - לשאול מה עושים ? 
תשובתם הייתה שנשיג שמן קיק וכינין. יש לשתות קודם מנה של שמן קיק ואחר כך כינין. שלוש פעמים ביום. 
אבא נסע לניקוסיה עיר הבירה שהייתה קרובה אלינו וקנה פחית שמן קיק וצנצנת כינין בתפזורת. את הכינין היינו שמים בניר של סיגריה  ובולעים. כולנו קדחנו. אחי אברהם ואחותי חיה חלו בצורה קשה עד שפעם אחת הובילו אותם העיירה בלי הכרה  על גבי עגלה רתומה לפרדות. היה שם רופא ,יווני זקן שלא חידש כלום, חוץ מהתרופות שכולם קיבלו בבית. 
 בהתקרב החורף קנה אבא זוג שוורים שמוצאם היה מסוריה והתחיל לחרוש ולזרוע מבלי לדעת כלום על עבודת אדמה. רק כוח רצונו ועקשנותו עמדו לו. הגורן הייתה פחות מוצלחת.

חריש עם שוורים - ויקיפדיה תמונות 

אנחנו היינו חמישה ילדים, התהלכנו חופשיים בלי שום עול עלינו. בית ספר לא היה במקום. באחד מהקיצים באו שני בחורים יהודיים להתיישב במושבה ואחד מהם למד בחוץ לארץ הלכות שחיטה ולא גמר.הוא אסף את כל הילדים ולימד אותם קריאה וכתיבה, יותר מזה לא השיגה ידו. גם זה היה רק כשהילדים היו בריאים וזה היה דבר נדיר.
אחי אברהם בהיותו בן 12 עזר לאבי בחריש, קציר והובלה. בדיש גם אני עזרתי. 
היו לנו מחוץ לשוורים גם שתי אתונות. היינו רותמים אותן לסירוגין וכך היינו דשים יום יום..חיים חברתיים כמעט ולא היו במקום מפני שהתושבים באו ממקומות שונים ומסכת החיים הייתה קשה ורבים חלו במלריה.שוחט ספרדי יחיד היה בקהילה שמוצאו היה מיפו, אלמן שנסע הרבה לארץ ישראל לחפש אישה ונשאר כמה חודשים, כך שבשר לא היה לנו. המזון היה דל וזה החליש אותנו עוד יותר. 
מעדר הכבשים לא נשאר כלום מפני שהרועה היה מחליף את הכבשים הבריאות בחולות ובבוא החורף הן היו נחלשות ומתו ברובן. 
שנגמר הגורן החליטו אבא ואימא לעזוב את המקום שלא קשר אותנו במאום. אבא רצה לעלות ארצה, אך אימא רצתה לשוב חזרה למשפחתה ובעיקר פחדה מהחיים הקשים הצפויים לנו. הפעם אבא לא התנגד ולקח אחריות על הילדים שהיו כולם בגיל הרך ונחלשו מהמלריה הממושכת.
 הם החליטו להפיל גורל והגורל נפל לטובת העלייה ארצה. נפרדנו מאנשי המושבה . את כל המשק שבנה אבא ואת הבארות השאיר מבלי לקבל תמורה , מכיוון שפקיד יק"א לא רצה לשלם כלום בעזבנו את המקום.

אחרי שנסענו התחילו תושבי המושבה לעזוב את המקום ואחרי שנתיים ביקש קראוזה שהיה מנהל חוות סג'רה את אבא, לבוא ולהתייעץ איתו בנוגע להתיישבות יהודים בקפריסין. אבא שהיה ציוני נלהב, אמר לו שאין שום אידיאל שיקשור את היהודים למקום הקשה הזה.

ב1907 אחרי סוכות ארזנו את חפצינו ונסענו ללרנקה – עיר החוף כדי לנסוע ארצה. הנסיעה מהחוף לאוניה הייתה בסירת משוטים פשוטה וממש מסוכנת.לאחר קשיים הגענו לאוניה. הסתדרנו על גבי הסיפון מתחת לברזנט ורק התחלנו לשוט התחיל גשם ורוח מאוד חזקים והים סער.
כולם חלו במחלת ים – עד שהגענו לחיפה. האוניה עגנה רחוק מהנמל מפני שהים סער, הסירות התקרבו לאוניה והתחילה מהומה וסחיבת חפצים. למזלנו באוניה היה בעל מלון קטן בחיפה והוא עזר לנו בכול  בגלל שהיה מעוניין באורחים שישהו במלונו.
הבחור בהגיענו לחוף יעץ לאבא להוריד אותנו  הילדים והחפצים למקום מרוחק מבית המכס והציג אותנו כתיירים שבאו לתור את הארץ לכמה חודשים. אחרי דין ודברים וקבלת סכום כסף בעד העלמת עין (מכיוון שהיה איסור לעלות ארצה )שכר אבא שתי עגלות שהעבירו אותנו למלון. במלון היינו שבוע ימים ואחר כך עברנו לחדר ענק ליד המלון, מכיוון שחשבנו שזה לזמן קצר , אבא התחיל לחפש עבודה. הציעו לו להיות מנהל בית חרושת "עתיד" שלאחר זמן נקרא "שמן" .
הוא כמעט הסכים לזה בהשפעת אימא , אבל אחר כך התחיל לטעון שלהיות מנהל בית חרושת הוא יכול גם ברוסיה ולא לשם כך בא ארצה.
יום אחד הוא נפגש עם איכר מיבנאל שנקראה אז בשם הערבי "ימה" הוא סיפר לו שהמושבה ימה היא כבר בעלת אדמות ועומדים לקנות עוד אדמה לידה ולייסד עוד מושבה , שכבר התחילה וגרים בה איכרים בחושות ערביות . אבא לא חשב הרבה ותיכף נסע בעצמו לימה לראות מה יוכל לרכוש שמה. בבואו הלך לפקיד יק"א שנזדמן למקום לבקש ממנו איכרות, אבל כששמע הפקיד כי הוא היה בקפריסין ועזב, לא האמין לו שרק מפני המחלה ולא רצה לתת לו את המשק.

אבל אבא לא ויתר והצליח לקנות חלקת אדמה במושבה "נחלה" לבניו לפי דבריו. 
סידרנו את חפצינו על שתי עגלות ובחצי הלילה יצאנו לימה. בטעות נכנסו העגלות לשדה דורה ולפתע באו שני ערבים והחלו להכות את הסוסים. בקושי יצאנו משם. על יד סג'רה התחיל להחשיך. כשהגענו לירידה שהייתה זרועה בסלעים , התפרק אחד מהארגזים והחפצים התחילו להתדרדר מהעגלה. בקושי הצליחו לעצור את הסוסים ולקשור את החפצים שוב , בחצי הלילה הגענו לימה. 

דורה  - ויקיפדיה תמונות

אבא קנה זוג סוסים, עגלה, מחרשה וחיטה לזריעה.
 בהמשך הזמן קנינו שתי עיזים ופרה כדי שיהיה חלב בבית. 
מדי פעם היו פורצות תגרות בין האיכרים ובין הערבים לעיתים בגלל גניבה או מרעה בתוך תבואה. בקיץ קיבלנו מכונת קציר ומגוב בשותפות עם עוד איכר והתחלנו לקצור ולהוביל את התבואה לגורן. כשגמרו להוביל התחילו לדוש במורג את התבואה, בדיש הייתי עוזר בזמן החופש. כשגמרו לדוש התחילו לזרות ולנפות את התבואה. אבא ישן בגורן לשמור מפני גנבים. לילה אחד באו גנבים, הרסו את הקיר האחורי של החצר והתירו סוס אחד והתחילו להובילו. 
השרשרת של הסוס נתפסה במחרשה שהייתה בחוץ והם התחילו להתיר את השרשרת. למזלנו היה לנו כלב טוב שהרגיש מרחוק את הנעשה וקפץ ונבח והעיר את אבא. הגנבים ברחו. אימא יצאה לחפש את השומרים יצחק קורקין ולניצקי ומצאה אותם ישנים שנת ישרים.
יבול התבואה היה בינוני והספיק איך שהוא בשביל להתקיים לשנה הבאה לפי תנאי החיים אז. חיי עוני והסתפקות במועט. אבא פנה לפקיד יק"א וביקש זכאות לאיכרות.
הפקיד אמר לו שיכתוב מכתב לפקיד יק "א בקפריסין ואם הוא יאשר הוא יקבל זכאות לאיכרות. אבא כתב וקבל תשובה שהוא אחד האיכרים הטובים, וכי לא לקח כלום מרכוש יק"א ולהפך עוד השאיר בנינים ובארות ומטע תפוחי- עץ, ואבא קיבל אכרות בבית ג'ן.

ברחוב בבית ג'אן - ויקיפדיה תמונות

כיוון שקיבלנו עוד איכרות, קנה אבא עוד זוג סוסים בכדי לעבד את כל האדמה שחלק ממנה הייתה במקום שעכשיו קימת פוריה הגשמים התחילו מוקדם ואחר הייתה הפסקה ארוכה. יום אחד היה גשום מאוד, ולא יכלו לזרוע הוציאו את הסוסים לגורן שהיה כבר מכוסה ירק גבוה , פתאום אזעקה שדדו שור מאחד התושבים מהמושבה אחי אברהם רץ מהר הביתה תפס סוס ובלי נשק ביד רץ ראשון אחרי השודדים. מכיוון שלא היה לו נשק לא יוכל היה לעשות כלום, רק הזעיק את האחרים אבל בינתיים השודדים הרחיקו  ולא נתפסו. השור בקושי חי ולא הייתה לו חשיבות רבה אבל המגמה הייתה שהערבים לא יחשבו שהכול הפקר.
עבר חג הפסח התחילו לקצור את השעורה בחרמש מכיוון שבמכונת הקציר היה הולך הרבה לאיבוד, אבא היה קוצר ואחי מערים ערמות. הפעם הובילו את התבואה לגורן שבבית ג'ן וזה היה רחוק מאוד. אחי הצעיר התחיל שוב לחלות במלריה קשה והיו צריכים להוביל אותו לזיכרון יעקב לבית חולים של דר' יפה. אבא לא יכול לדוש ולזרות את התבואה בעצמו לכן לקח למרות רצונו שני ערבים לעזרתו. היבול היה דל מאוד ולא הספיק למחיה לשנה הבאה. מכרנו סוס ומחרשה שלא היו נחוצים והצלחנו לעבור את השנה.
עברנו לגור בבית חדש בבית ג'ן, חדר אחד מרוצף ובחדר הפנימי הייתה רצפת עפר שהיו מכסים אותה כל שבוע בטיט חדש שלא יהיה אבק. עד שהגיע הברון לביקור במושבות וראה את המצב, התרגז על הפקידים שלו שהעלימו חלק מהתקציב ולא רצפו את החדר, הוא נתן פקודה לרצף ומאז הייתה רווחה. בנו לנו סככה על יד הבית ושם היו מבשלים על פחמים או פרימוס. אחר כך קנינו "תבון" מעשה ידי אחד התושבים .אחותי רבקה נישאה ליוסף לישנסקי שהיה בין גרי הצריף . החתונה הייתה כיד המלך. בדוד כביסה שרחצוהו , בישלו חצילים ממולאים באורז, יין ועוגות.
יוסף לפני בואו ליבניאל  היה שומר בחוות כנרת (לפני היווסד הקבוצה) עם יוסף באו כל פועלי החווה והאיכרים מהשומרים הראשונים ששמרו מתוך אידיאל ובראשם מאיר חזנוביץ עם מפוחית הפה שלו. באור הבוקר חזרו כולם לעבודתם.
אחותי ובעלה התיישבו גם כן בבית ג'ן. שנה אחר כך הלכה אחותי לקבוצת מרחביה ואחר לכפר אוריה ובעבור הקבוצה לכנרת עברה גם היא איתם. לישנסקי היה איכר שנה אחת ואחר כך נכנס לאגודת השומרים לא בתור חבר .הוא היה איש עצמאי ולא אהב עול אחרים עליו ולכן לא קבלו אותו כחבר. אחרי כמה שנים שלשמירה ב"השומר" ייסד בעצמו אגודת שומרים בשם "המגן" ושמר בדרום הארץ, עד שנוסדה קבוצת ניל"י והוא היה ממפעיליה עד שנתפס אחרי שנפצע בידי אחד השומרים לפי פקודה של נחמני, שהתנגד לכניסת יוסף בתור חבר

אגודת השומר- ויקיפדיה תמונות