מטוס נופל משמים

מטוס נופל מהשמיים

היינו אז בגיל הגן , ילדים חסרי דאגה משוטטים בקיבוץ כאילו זה חדר המשחקים שלנו. שום דבר לא הרתיע אותנו מלנסות לחדור אליו, לעלות עליו, לטעום אותו. התקופה הייתה תקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה. כולם היו מותשים מהמלחמה הנוראה שכמעט פיצחה את כדור הארץ לשניים. 
והנה שוב החברים החלו להיות מודאגים, ההורים שלנו הקשיבו בדריכות לחדשות ודיברו האחד עם השני ביידיש כדי שלא נבין. האנגלים עוד הסתובבו בקיבוץ ונתנו לנו סוכריות  שהיו גושי סוכר מתוך פחים ענקיים שאוחסנו באוהלים שלהם . 
אבל כבר הייתה שמועה שהם מתכוונים לעזוב את הארץ. זה שימח את הורינו אבל לא אותנו , אנחנו דווקא אהבנו את האנגלים שהיו באים אלינו ומשחקים אתנו וקוברים במשחק את געגועיהם לילדים שהשאירו אחריהם באנגליה המתאוששת מהרס המלחמה שעברה. זו הייתה בארץ תקופה של טרום מלחמת השחרור , בקיבוץ ידעו שצריכים להתכונן . החלו חפירות והחלו להכין מקלטים, והחלו למלא שקים באדמה ובחול, והחלו להתאמן במקלות - קאפפים כי לא היה נשק לכולם.

הכנות למלחמה בעין השופט  

באותם שנים של אחרי המלחמה הנוראה , בקיבוץ שלנו יום אחד הייתה התרגשות גדולה. יום אחד הגיע מברק לאשתו של יחזקאל – השבוי שלנו שישב בגרמניה – שהוא חוזר הביתה. עברה צעקה בין שדות החיטה לכרם הענבים, לרועה צאן שבשדות, למוביל החלב ולעובדי הרפת – שיחזקאל חוזר 
הביתה!! איזו טלטלה של שמחה. חדר האוכל הוכן במהירות הבזק. 
שולחנות ארוכים עם בקבוקי יין ועוגות שנאפו במיוחד , ובערב עם שובו של יחזקאל לא הייתה עין שלא דמעה , דמעה של אושר.

קצינים שבויים 

אותנו הילדים שיתפו בהתרגשות ראינו את החברים בשמחתם והרגשנו את האווירה אבל החיים המשיכו בשגרה . מנוחת צהרים חובה. עם הראש לקיר ושקט שקשה היה לשמור. כול רשרוש נתן סיבה את השקט לשבור. אלה היו ימים של ידיעה כמעט ברורה שמשהו יתרחש. 
הידיעה הברורה עברה גם אלינו הילדים , קשה להבין איך ילדים מסוגלים לקלוט רמזים וחריצי דאגה על פני הקרובים להם ההורים המטפלת והמורה. חריצי הדאגה הלכו והחמירו . 
ליד הכיתות שלנו כשהעצים היו נמוכים כמו שיחים קטנים הוקם מחנה אוהלים שבו שוכנו חברי הפלמ"ח. חברי הפלמ"ח היו מתאמנים חצי יום וחצי יום תורמים בעבודה לקיבוץ המארח. כילדים היינו נעמדים כמה מטרים מהקבוצה המתאמנת במקלות כי חסרו רובים – קאפפ – אחר כך הלכנו וחיפשנו מקלות כאלה בדיוק כדי להתאמן על עצמנו. יום אחד היגיעה הידיעה שמתוכננת פריצה לכלא עכו כדי לשחרר את עצורי אצ"ל שישבו שם. בבוקר ניתנה הוראה לכול הגברים שבאוהלי הפלמ"ח להתגלח ולהקריח את שערותיהם. כולם עשו גולח...בצהרים ניתנה הוראה לרוץ לשדות ולהתערבב עם הבורחים כדי שלא יזהו אותם. כך קבוצה גדולה של מגולחי ראש פלמחניקים עורבבו עם הבורחים מהכלא וכבר לא היה סיכוי שהאנגלים יזהו.

באותם ימים של ראשית הטכנולוגיה עדין לא שלטה בעבודת האדמה ובכול סוג אחר של פרנסה, לכן הקיבוץ צמא היה לידיים עובדות .ידיים שיסקלו אבנים מהשדה , שיאספו תפוחי אדמה וגן ישתלו אותם, ידיים שיקטפו שזיפים ויעזרו לחברי הקיבוץ להשתלט על כול הצרכים שהיו בהקמת חברה שגם מפרנסת את עצמה. לכן שמחו כשהודיעו במזכירות שקבוצה גדולה המורכבת מגרעין שהיה במצב של התארגנות לקראת עלייה לקיבוץ חדש , יבוא לקיבוץ שלנו להתארח לתקופת הקיץ ולהתאמן בלהיות חברי קיבוץ בעתיד. השמחה הייתה מהולה בדאגה גדולה , כי לא היה איפה לשכן את החבר'ה הצעירים האלה . מישהו העלה רעיון שסחף את המזכירות, נבנה להם מקום מגורים מחבילות קש. מיד נרתמו כול צעירי הקיבוץ והקימו תוך כמה שעות בית מחבילות קש. לגג הוקדשו קורות עץ . הבית מהקש נראה נהדר , אפילו חלונות נוצרו בין החבילות ודלת גדולה . הנוער שבא לעזרת הקיבוץ , לא התלהב במיוחד , אבל קבל את הגזירה כי כולם ידעו שזה לתקופה קצרה. בית הקש נבנה בחורשת הפלמ"ח קרוב מאוד אלינו  , חברת הילדים . כילדים באנו לעיתים קרובות לבקר את הנערים והנערות שגרו שם יחד עם אוהלי הפלמ"ח. נגמרה תקופת השהייה של גרעין הנוער בבית הקש והמקום ננטש. ילדי קבוצת אילה למדו באותם שנים את נושא האש . שיטת הנושאים בחינוך הקיבוצי הייתה מאוד מיוחדת ומעשירה. 
למדנו מתוך צימאון את החומרים שהובאו בפנינו וגם התנסינו בכול הנסייניות האפשריים לגבי החומרים שנלמדו – בנושא הדבורה הוצבה חלת דבש בתוך הכיתה ובה ראינו איך הדבורים עובדות ויוצרות דבש מול עינינו התמהות. כשלמדנו על יצורים הזוחלים על גחונם כמו נחשים, המורה שלנו לא היסס והביא צנצנת עם נחש בתוך ספירט – רק צעקות הפחד של אחת מאתנו גרמה לכך שהצנצנת לא נכנסה לכיתה.

נחזור לנושא האש שקבוצת אילה למדה באותה שנה. כשבית הקש נעזב מצאו כמה ילדים מקום מאוד נוח לעשות בו ניסיונות. לקחו מבחנה – שמו בה פתיל – קצת ספירט – וגפרורים. והחלו בניסיון להדליק את הפתיל. הפתיל נדלק ואתו כול בית הקש שבחורשת הפלמ"ח. הילדים המפוחדים נמלטו מהמקום והחברים המבוהלים רצו עם שקים רטובים ודליי מים כדי לכבות את השריפה הענקית שפרצה. המורה רץ בעקבות הילדים כשגרונו ניחר מצעקות ואיומים..

בית הקש שעלה באש

יום אחד בשעות הצהרים כשעדין היינו בחוץ , סובבים ברגלים יחפות ומדי פעם מוציאים קוץ וכף הרגל כבר רותחת מהחול החם והזפת שבמדרכה , חלפו מעל ראשנו כמה מטוסים. הרמנו ראש נרעשים ופוחדים , מה קרה ? אחד המטוסים החל לבעור ולאט לאט הנמיך טוס וראינו איך ליד קיבוץ דליה נחת ונפל. קצת קשה היה לנו להבין איך הגיע מטוס מצרי לתחומי קיבוץ דליה אבל כפי שלמדנו מאוחר יותר במאי 1948 הייתה כבר ידיעה שעמדה באוויר שהאנגלים עוזבים את הארץ. המצרים חשבו בטעות ששדה התעופה של רמת דוד כבר פונה , ארבעה מטוסי ספיטפייר מצריים החלו לתקוף את הבסיס ברמת דוד שעדין היה מאוכלס במטוסים וטייסים בריטים, התקיפה הייתה מוצלחת וכמה מטוסים בריטים יצאו מכלל שימוש וארבעה עובדים בריטים נהרגו .
הבריטים היו מוכי זעם ותסכול על הפגיעה הזו. הם חיכו למתקפה הבאה של המצרים ואכן לא עבר זמן ושוב להק של ארבעה מטוסי ספיטפייר מצריים שוב טסו מעל הבסיס , כאשר זו אכן הגיעה יצאו לקראתם מטוסים בריטיים ובקרב אווירי הפילו שניים השלישי נפגע ונפל ליד קיבוץ דליה לרביעי נגרם נזק אבל הוא כנראה הצליח לחמוק. 
חברי דליה שהיו בשדה הביטו בתדהמה במטוס ההולך וקרב אליהם . אחד מהחברים הוציא אקדח והחל לירות במטוס. כאשר הוא נפל הם היו בטוחים שחברם שירה באקדח הפילו. הטיס יצא מהקוקפיט של המטוס בריא ושלם . מיד קשרו את ידיו והובילו אותו אחר כבוד לאחד המחסנים של הדיר בדליה. 
כשחברנו לילדי דליה בעלותנו לבית ספר תיכון – למוסד – כול אחד מהם סיפר רשומון אחר . אבל לכולם זו הייתה חוויה מיוחדת הקשורה למלחמת העצמאות שלנו.