ציור ילדותי

ציור ילדותי (עופרה בריל)

בוקר
מכחול עבה עם צבע כחול , שמים של אור נצבעים בצבע חזק , אבל משום מה הצבע נמסך בסגול כהה ואחר הופך לאדום שמטפטף לתוך מסגרת הציור בכוחניות מוזרה ,  "גם אני נמצא במסגרת הזו אל תוציאו אותי. ! " היד נמתחת ומוסיפה עוד ועוד צבעים ומתחילה לצייר בית . גן הילדים שלנו . 
שנות הארבעים של קיבוץ שרק מתחיל לנשום חיים . שני בתים נבנים בראשית , האחד לתינוקות השני לילדי גן . ההורים גרו באוהלים , לנו הילדים היה כיסוי מבטון ואבן. מנוחת צהרים השתוללות .קשה להרגיע אותנו, מטפלת קפוצת פה הולכת בין החדרים ומנסה להשתיק את הרעש. "עוד מילה אחת ואתם תהיו בחוץ! " היא צועקת לכמה ילדים שצורחים מחדווה .
 אני במיטה מסובבת את הראש וצוחקת יחד עם כול חברי לחדר. המטפלת בחורה צעירה חסרת אונים למול צחוק הילדים . לפתע מתקרבת למיטתי עם פה סגור בכעס עצור , תופסת את רגלי וידי בשתי ידיה, מרימה את גופי שלא היה מצומק  ומתיכה אותי בכעס למיטה , "אמרתי שתהיו בשקט! " היא מסננת מילים של מטפלת מיואשת .אני מרוב תימהון ובלבול משתתקת ונועצת מבטים בחברי לחדר , כולם שותקים מפחד התגובה. 

המכחול שלי ממשיך לצייר , אנחנו יחפים עם תחתונים רצים על הדשא הגדול. שם מחכה לנו בריכת פלאים . בריכה של כמה מטרים שבדופנותיה נקובים חורים ומזרקות המים נפתחות עלינו ,  בעוצמה של גשם ראשון בחורף. כולנו עירומים , תפיסת עולם של מחנכים שעירום לילדים זו דרך חינוכית נכונה . הכיף בגוף העירום , שאפשר ללכת עד מקור המים המתפרץ לסתום אותו עם הגוף ואחר לשחרר , ויש כאלה שרבים על החורים. 
אחר יוצאים מהמים ומתערסלים עם הדשא הירוק שצומח מסביב . הגוף יבש וכולנו רצים לגן , "היום אין מקלחת ! " מכריזה המטפלת בשמחה רבה ואנחנו מצטרפים לשמחתה.

המכחול ממשיך את קוו הציור ובונה על הנייר בית קומתיים . שני בתי קומתיים נבנו בתחילת התבססות הקיבוץ באדמה הזו , הבתים כוונו לדיירים וגם לביטחון. על גגותיהם היו חרכי ירי ושמירה בלילות של בחורים חמושים.
 ההורים שלי קיבלו חדר קטן בקומה השנייה של בית הקומתיים. חדר ובו - מיטה שולחן קטן ושני כיסאות,  כוננית קטנה עם ספרים וזהו... אני כבת בכורה הייתי חמש שנים בת יחידה אחרי נולדו שני אחי. משחקים לא היו , היה ספר קטן באנגלית על חתולה שידעה איך לטפל בגוריה. 
יום יום בשעות אחר הצהרים , השעות הקטנות שניתנו לנו להיות יחד ,אבא שלי שבא מארצות הברית וידע אנגלית , ישב ואני לצידו והוא מקריא לי בסבלנות רבה את ספר הילדים שאהבתי- ספר על חתולה שגרה רחוק בארץ זרה . אבל מפי אבי היא פתאום נהייתה כל כך קרובה , הסיפור תורגם לעברית שוב ושוב לאוזניה של ילדה קטנה שנולדה בארץ ישראל.

היינו מרבים לטייל , לקחו אותנו לפרות לכבשים ולשטחי החיטה שהיו זרועים מסביב לקיבוץ. אני כילדה אהבתי במיוחד את דיר הכבשים. הטלאים שהיו מחפשים בצורה נואשת אחר אמם ששבה מהמרעה.
 והיו כאלה שאמם לא נמצאה ואנחנו הילדים זכינו בבקבוק שממנו ינקו הטלאים היתומים. איזה אושר.. אימא שלי עבדה באותם שנים בדיר והבילוי של אחר הצהרים היה מקום העבודה של אימא. 


חלבו את הכבשים בידיים לתוך פחית מפח , את החלב שפכו לכד וכשהתמלא הכד בחלב נלקח בידי שני גברים לבית הקירור. לא פעם עשו מהחלב גבינת ברינזה,  שאת הקצוות שלה כל כך אהבתי.
הבילוי בדיר גם עלה לי בנשיכה כואבת של 'גורי' כלב הרועים שליווה את הרועה יום יום בצאתו למרעה. לא הבנתי למה , ניגשתי אליו יום אחד כהרגלי ופתאום הכלב נעץ בידי את שיניו. נדהמתי ובכיתי , ומיד רצו אלי עובדי הדיר הביאו אותי למרפאה ובזכות הנשיכה קיבלתי זריקות נגד טטנוס לכול החיים.

בהיותי כבת שנה,  נוסף למשפחתנו אמציה . אמציה היה בנה של חברה טובה של אימא חוה- גיטל. גיטל באה עם כול חבריה – (מ'בניר'- הגרעין הפולני ) לחדרה .אישה יפה ומיוחדת . הכירה בחור מחיפה ועזבה כדי לגור אתו בחיפה. אמציה נולד וגיטל התקשתה בגידולו .
 היא פנתה לשלושת חברותיה שחיו בקיבוץ בבקשה שייקחו אותו לקיבוץ . החברות נלחמו על בואו של אמציה  לקיבוץ, מזכירות הקיבוץ אישרה בתנאי אחד שתהיה לו משפחה מאמצת. הורי התנדבו והפכו את אמציה לבן משפחה. גדלתי איתו מגיל שנה ובאותה קבוצת גיל. 
כול שבת הייתה אימא גיטל באה לבקר את בנה. כול יום שבת הייתה אימא גיטל מביאה לבית המשפחה קופסה גדולה של קרמבו , מעדן שטעמו נשאר לי כול החיים. תן לי קרמבו וכול זיכרונות הילדות נפרשים לפני.

המכחול נטבל שוב בצבע ירוק, חורשה צעירה נשתלה ליד בית הילדים שלנו, קבוצת "אלומה" . היינו שלוש קבוצות בוגרות – עופר- אילה - ואלומה . חברת הילדים הראשונה בקיבוץ. חורשת האורנים צמחה אתנו לגובה. בחורשה נבנה בית , כשלא נמצא בית אחר , בנו מחבילות קש מקום להניח בו את הראש . חברת נעורים הוכנסה לאחר כבוד לבית הקש. לאחר שעזבו ונמצאו להם אוהלים נכנסו למקום כמה ילדים מקבוצת 'אילה' שאותו זמן למדו את נושא האש , עשו ניסיון עם בקבוק שמבעירים איתו גפרור וכול בית הקש עלה באש. והחברים הוזעקו בעזרת הפעמון לכבות עם דליים שסחבו בידיים מלאים במים מהברזים.
צהרים

העצים גדלו יחד אתנו אבל מהר יותר . בחורשה צצו אוהלים גדולים ובהם בחורים צעירים שהתנדבו לשרת בפלמ"ח . כול יום שיעורי קאפפ , כול יום עזרה בעבודה לחברי הקיבוץ העייפים ובלילות נגינה ושירה . אנחנו הילדים הסתכלנו בעיניים נוצצות, הערצנו את האנשים האלה , רצינו להידמות להם.
 יום אחד הייתה פריצה לכלא עכו של האצ"ל , אסירים יהודים ברחו . התקבלה הוראה לחברים מהפלמ"ח לשרוף את כול המסמכים והמחברות שיש באוהלים ( מפחד של חיפוש של האנגלים) והגברים התבקשו לגלח את שער ראשם. חבית גדולה הועמדה במרכז המחנה ובתוכה נשרפו כול המסמכים. הגברים המגולחים הצליחו לעזור לאסירים במנוסתם ולהתערבב אלה באלה . אנחנו כילדים היינו שותפים לאווירת המתח שהצטברה באוויר.

האנגלים ששלטו אז בארץ , היו לנו הילדים מקור של אהבת חינם. מחנה של הצבא האנגלי היה בקרבת הקיבוץ הקטן, והגברים האנגלים נתקפו בגעגועים עזים לביתם שבלונדון, לילדים שהשאירו שם, לאישה שמחכה.. ולנו כילדים הם העניקו  את כול החסר במשפחה , הרעיפו עלינו חיבוקים ואהבה , כיבדו אותנו בסוכריות מיוחדות (שכשבגרנו רופאת השיניים חגגה עלינו). 

מעגל החיים  תמיד הולך קדימה , מילדי גן הפכנו לקבוצה לומדת .קבוצת 'אלומה '. למדנו על פי שיטת הנושאים.: נושא הדבורה, נושא המים, נושא התחבורה  ונושא מיוחד , חברת הילדים וילדי קבוצתי. שם היה שאלון מה גובה ילדי הקבוצה, מתי חוגגים ימי הולדת ומה מספר הילדים בקבוצות 'עופר' ו'אילה'  ..
במלחמת יום העצמאות אותם בחורים מגולחי ראש מהפלמ"ח שהתמקמו בחורשה , יצאו לקרבות באזור שלנו. נלחמו מול אנשי הכנופיות שפלשו  לכפר הערבי כפריין ,  ולעוד רבים מכפרי  רמת מנשה - והיו כתשעה כפרים כאלה.
 באחד הימים הגיעו הבחורים לקיבוץ אחרי שהייה של כמה ימים ברדיפה אחרי אלה שרצו לפגוע ביהודים שבאו לארץ המובטחת. הבחורים מהפלמ"ח היו קצת שיכורי ניצחון וכינסו אותנו הילדים סביבם וחילקו לנו את שלל האויב – מחרוזות של נשים, צמידים, סכינים עטורים , שבריות. כילדים שלא רגילים במתנות שכאלה,  היינו מאושרים עד הגג. פחות מאושרים היו המחנכים שלנו שתרבותם ועקרונותיהם היו מאוד ערכיים . לקחת שלל מהאויב ???
כינסו אותנו לשיחה רצינית והסבירו לנו שיש צורך לאסוף את כול המתנות האלה לקופסת פח ולהטמינה באדמה עד בוא השלום המיוחל בינינו לערבים שכנינו . וכך היה , לתוך קופסת הפח נאספו כול התכשיטים והמורה שלנו קבר את הקופסה במקום שאף אחד לא ידע . שנים חיפשנו את הקופסה עם התכשיטים כחלק מסיפור ילדותנו , יום אחד היא נמצאה בחפירה של יסודות בית ילדים חדש. ההתרגשות הייתה גדולה. עד היום אפשר לספר לילדים הצעירים בקיבוץ את סיפור המטמון ולהראות כמה צמידים של נשים ערביות שנשמרו בקופסת פח.

ערב
אחר הצהרים התקבצנו על הדשא הגדול. מפה ומשם הופיעו ילדים , התחלקו לשתי קבוצות ושיחקו –' מלך מלך חיילים את מי אתם רוצים?' או 'מטפחת'  או ' שבויים '.
כשהחל החושך לבצבץ רצנו לחדר ההורים. ההורים לא תמיד התפנו אלינו, אימא כבר בשש וחצי בערב, הייתה הולכת להכין את ארוחת הערב לקבוצה בה עבדה , קבוצת
' רקפת '. לא פעם הייתה נשארת אחרי ההשכבה להרגיע ילד שמתקשה להירדם.
 אבא שלנו אהב להחליף ספרים , בשמונה בערב היה הולך לספרייה ומחכה לחברים שרצו לקרוא ספר כדי לרשום בכרטיס את הספר שבחרו. אנחנו כילדים למדנו להסתדר, לא פעם ולא פעמים הייתי הולכת לבית הילדים לארוחת ערב לבד, הקושי הגדול היה לעבור את החורשה , שם בטוח יש דובים ..ואני בריצה קלה עוברת ומגיעה לבית הילדים. 

אחרי ארוחת הערב אנחנו במיטות והמחנך שלנו שייקה וינר או המטפלת שלנו יהודית קוצר נעמדים בדיוק באמצע בין החדרים, פותחים את הספר שהקריאו לנו בהמשכים..'מפרש בודד מלבין באופק' , או ' גוליבר בארץ הגמדים'  או ' הלב ' . אווירה מאוד רגועה שמובילה את כולנו לשנת הלילה.
הילדות שלנו קפצה בזינוק לקראת הבגרות,  כשנכנסו לתנועת 'השומר הצעיר'. 

איזה גאווה הייתה לנו ללבוש לקראת הערב את החולצה הכחולה עם השרוך הלבן ולשיר שירי מולדת סביב מדורה,  או לצאת למחנה צופי ,  לבנות מתקן מעצים ובמבוקים ואפילו לזכות בפרס על הצופיות המעולה שלנו. איזה גאווה.. אנחנו עם השרוך הלבן מול אלה עם השרוך האדום מתחרים על ליבות הנערים והנערות. צועדים באחד במאי ברחובות העיר ומחזיקים דגל לאום ודגל אדום ודגל של השכבה – רבדים. 'השומר הצעיר' זה טיולים , מסעות , התמודדות עם הטבע המדברי , עלייה למצדה דרך שביל הנחש .חריקת שיניים ותחושת אושר גדול כשמגיעים לפסגה. וכולנו הגענו לפסגה.
בחתימת מכחול על הציור – זה הוא נוף ילדותי.