טייסת הווטורים - על השרות בצה"ל

מוקדש באהבה לרמי הרפז ז"ל שהיה טייס מגניב בטיסת הווטורים ברמת דוד

טייסת הווטורים – מנקודת מבט של פקידה מבצעית 

(כתבה עופרה בריל)


בהתגייסנו לצבא בשנות החמישים והשישים במאה שעברה , אני הגרלתי את חיל האוויר (איזה כבוד כולם רצו..) . בטירונות 50 בנות באולם גדול , מיטה ליד מיטה .לפני שנרדמנו אסתר עופרים הייתה שרה לנו את השיר האסור – הו הסלע האדום, האדום ! בביצוע המכשף של אריק לביא. שיר שנאסר להשמעה ברדיו , בגלל מסעות צעירים לסלע האדום שנגמרו בטרגדיות. 
בסוף הטירונות כולנו נרגשות לקראת ההגרלה הגדולה איפה נשרת בשנתיים הקרובות. אני קבלתי את חיל האוויר. חיל שהיה באותם שנים האליטה שבאליטה.
 חיפה בשנות השישים – אני מגיעה לבסיס מודיעין ב'סטלה מאריס' של חייל האוויר. בסיס קטן  (באותם שנים סודי ביותר ..מקווה שהסודיות כבר לא תופסת בימינו) הבסיס מוקף כלבים הקשורים למלונתם והנביחות בלתי פוסקות. יש משהו מרתיע כשאתה יודע שכל המרחב שלך מוקף כלבים. בבסיס למדנו בעזרת מפה ענקית ודגמי מטוסים , מתי צריך להיות ערניים כשמטוס אויב חוצה את הקו לעבר ישראל שלנו. אני בת קיבוץ שלא למדה אף פעם למבחנים, צריכה לעשות מבחנים ומה לעשות ברגע המבחן הכול נשכח .
כך עפתי מהקורס והנה אני נוחתת  בבסיס רמת דוד. בסיס גדול מאוד בלי כלבים שומרים מסביב. בבסיס החלו לקלוט ווטורים מטוסים חדישים שהגיעו מצרפת. בטיסת הווטורים שרתו מיטב הנוער. פקידות הבסיס עשו הכול כדי למשוך תשומת לב של טייס, כל אחת ראתה בחלומה בית בשכונת הטיסים ובעל טייס  שעתידה אתו מובטח. 
בטיסת לכל טייס תא  פרטי בו הקסדה ומדי הטייס וכול יום שתי חפיסות שוקולד. אם לא פעם , טייס מצא רק חפיסה אחת ,יכול להיות שידי הייתה במעל – לא התאפקתי וסחבתי חבילה (עכשיו גיליתי  מי לקח...)

חיי שגרה בבסיס חיל אוויר של טייסים ומכונאים כאחד אינם קלים , באותם שנים מטוס הווטור נחשב למתקדם ביותר והטייס עם עוזרו הנווט היו צריכים לעלות למטוס מתוחזק למשעי. כול בורג חייב שיהיה במקומו והדלק עד מלא המיכל. ובתוך השגרה הזו היו טעויות והיו אסונות והיו טייסים ונווטים שטסו אל מותם. ואז הייתה תחושת חנק בבסיס. כולם הכירו את רבים מהטייסים וצוותיהם והייתה שתיקה של צער אין אונים מרחפת.
בבסיס חדר אוכל גדול מחולק למכונאים ולקבוצת הטייסים , ואולם להקרנות סרטים . היינו ישובים על כסאות עץ צמודים וחוזים בפלא הגדול שנקרא סרט בשחור לבן ואז הגיע גם הצבע. 
תפקידי בטייסת רישום שעות הטיסה של המטוס . המטוס נחת ואני עם עוד פקידות יוצאות לשטח האנגר מוציאות את ספר המטוס  ורושמות בדיוק מתי המטוס המריא ומתי הוא נחת , ואחר עושים סיכום וכשמגיעים ל10.00 שעות טיסה (או מרחקים) משביתים את המטוס לכמה ימים ועושים לו בדק בית. כול יום פוגשים מטוס אחר.. (היום בטח הכול נעשה בלחיצת כפתור...המחשב..)
כמשרתים בצבא גם אנחנו עשינו תורניות שמירה בלילות. וקיבלנו הנחייה ברורה שבמפגש הראשון שלנו עם מכונית זרה שבאה לשער הבסיס  צריך לתשאל את הנהג – מי אתה ? מה דרגתך ? ולאיזה  מטרה הגעת ?
באחד מאותם ימי שמירה שזכיתי להיות בשער הבסיס , היה תרגיל כללי של חיל אוויר . לפתע מגיחה מכונית בשער הכניסה ויושב בה עיזר ויצמן שהיה באותם שנים מפקד הבסיס. אני שלא מכירה את  האיש היפה והנמרץ הזה , עוצרת את המכונית ושואלת  - 
מי אתה ? מה דרגתך ?ולאיזה מטרה באת ? 
והצבר החינני הזה לא  נעלב , מוציא את הראש ואומר "מידלע..אני מפקד הבסיס שלך!!!!" 
טוב שהיה חושך ובת זוגי לשמירה לא ראתה את הסומק שעלה בלחיי. היא רק דפקה לי אגרוף בחזה "מה את לא רואה שזה עיזר ויצמן ??? "
למחרת בכול הבסיס דיברו על בחורה חצופה שהעזה לעצור את עיזר ויצמן בשער הבסיס.
בערבי שישי נחה על הבסיס רוח של שבת קודש . המטוסים טסו פחות – הוזעקו רק במקרי חירום ואנחנו הפקידים והפקידות המכונאים והטייסים נסענו לחופשת סוף שבוע בבית. 

קיבלנו כרטיס אפטר והיינו צריכים לחזור בדיוק על פי מה שנכתב בכרטיס ביום ראשון. בשבילי ביום שישי החל המסע לעין השופט להתגלגל. חלק מהדרך אפשר וצריך לעשות בטרמפים . אין שום בעיה  כל מכונית שנייה עוצרת. 
אחר בסיבוב יוקנעם צריך להתפלל מי יהיה הנהג שיבוא עם האוטובוס. בדרך כלל העינהשופטים "זכו "  כי היו לנו ארבעה חברי קיבוץ שהשתייכו לחברת אג"ד . 
כך זכינו לשים את הראש על הספסל ולהתעורר לקול צעקת הנהג- תחנה סופית - עין השופט !!!! ואם הנהג היה מדליה היינו צריכים להיות הרבה יותר ערניים , להיכנס לאליקים בדרך חתחתים עד אמצע המושב , אחר לעין העמק  אחר לעשות גיחה לרמות מנשה לרמת השופט ואחר עין השופט. וחשוב היה לשמור על ערנות כדי לא להמשיך לדליה ולגלעד.
הרבה אירועים היו בבסיס , נשפים ושמחות גיבושים לצוות הטייסת כולה ולא צריך היה לחפש הרבה כדי לכנס את החבר'ה לשמחה כללית. אני כקיבוצניקית שגדלו בה מטעי תפוחים הייתי על תקן שמביאה לשמחה כזו בטיסת - ארגז תפוחים להשביע רעבונם של החיילים . 
אני לא מתרפקת על העבר וחושבת שמה שקורה היום הרבה יותר רע או הרבה יותר טוב. אבל הארץ הייתה אחרת , הרבה יותר משימתית והרבה יותר תמימה והרבה יותר שמחה. כל כך חשוב לי ולכול אחד מאתנו לתת לנכדינו ולבניהם ארץ נקייה ויפה יותר . ארץ שאפשר לנשום בה אוויר צלול משחיתות ומי ייתן וכך באמת יהיה...