דליה ברנשטיין - לזכרה -

דליה
בשנות הארבעים נשמנו את ילדותנו . נשימה של ראשוניות בקיבוץ שלומד בדרך הקשה לקום על הרגלים. חברת הילדים הייתה קטנה בתחילה ולכן את קבוצת 'אורן ' כילדים צעירים היו צריכים לשלוח לקיבוץ שריד כדי ללמוד.
בעין השופט לא היו מספיק ילדים כדי לספק להם חברה . ההורים היו נוסעים כול שבועיים לבקר את ילדיהם והפרידות היו קשות גם להורים וגם לילדים. 
בעין השופט קבוצת 'עופר ' תפסה את הבכורה . בשנים ההן היה נהוג לשלוח שליחים לארצות הברית להדריך את הדור הצעיר של תנועת 'השומר - הצעיר ' ולבצע שליחויות מטעם המפלגה והתנועה. הילדים שזכו לבלות כמה שנים באמריקה -בחזרתם לקיבוץ היו  נערצים על ידי כול הילדים לא רק מקבוצתם. אלא מכלל החברה.
באחד מימי החופש הגדול אחד מבני השליחים האלה הביא זוג אופנים נוצצות לכיתת 'עופר.' הילדים בלעו את האופנים בעיניהם. גיורא בעל האופנים הכריז שהאופנים בשביל כולם וכולם יכולים לנסות לנסוע עליהם. מיד הובאה פיסת ניר והחל רישום מי הראשון ומי אחריו. היו ילדים שכבר הכירו את רזי העבודה על הפדלים והיו כאלה שלא ידעו כלום.
ביום שלישי בערב נתנו ילדי 'עופר 'לילדי 'אורן ' את האופנים כדי שייהנו גם הם מהפלא הזה. אחרי ארוחת הערב הלכו ילדי 'עופר' לראות איך ילדי 'אורן 'מסתדרים ומצאו אותם רוכבים על פי התור. 
הגיע התור של דליה . 
גדעון מקבוצת 'עופר ' התנדב לעזור לה כי היא לא ידעה לנסוע בביטחון. בסיבוב הראשון דליה נסעה והגיעה עד למזכירות. אחר הגיעה התור שלה שוב .גדעון יצא אחרי האופנים שהיא נסעה עליהם. גדעון מספר : כשהתקרבנו לשער הצפוני היא אמרה לי: מה אתה רץ אחרי: אינני תינוקת. 
אז שאלתי אותה : איך תסתובבי? 
היא ענתה לי אל תדאג! אני אעלה לבד. 
דחפתי את האופנים מאחור והיא אמרה: השתגעת? אל תדחוף את האופנים וצחקה. 
הייתי עייף והפסקתי לרוץ אחריה. היא נסעה הלאה ואני הלכתי מאחור."
דליה נסעה על האופנים והתקרבה לסיבוב הכביש. הנהג צפצף ודליה זזה הצידה ולפתע מרוב בהלה עזבה את הפדלים, המשיכה בנסיעה אבל בלי הפדלים.

הפעוטון של קבוצת אורן בחדרה

האוטו התקרב  וכשדליה הגיעה סמוך לגלגל האחורי היא כבר לא שלטה באופנים. עם הגלגל הקדמי של האופנים עשתה דליה איזו תנועה לקראת הגלגל האחורי של האוטו. הייתה זו תנועה מהירה "מספר גדעון" ואני הייתי במרחק גדול מהמכונית, ראיתי שהיא נפלה מיד מהאופנים. כשהאוטו המשיך לנסוע צעקו ממנו האנשים בקולי קולות. האוטו נעצר והאנשים רצו לדליה בכול המהירות, אני הלכתי משם לא יכולתי להסתכל. בהתחלה חשבתי שהיא רק נפצעה , אולם אחר כך אמרו לי שהיא נהרגה .זה היה איום, לא מצאתי מרגוע ,הייתי עצוב מאוד."
האוטו היה אוטו משא שדפנותיו היו פתוחות ועמוסות בחבילות חציר. הנהג לא יכול היה להבחין בילדה שבאה מאחור עם אופניה והסתבכה בגלגל האחורי. 
דליה ילדה בת שתיים עשרה נהרגה . הקיבוץ כולו קיבל שוק- הלם טוטאלי. המקום שהיה צריך להיות הבטוח ביותר לילדיו, מגרש המשחקים המהנה ביותר , הפך בין לילה למלכודת מוות.
נהג המשאית נכנס לדיכאון ולא יצא מביתו כחמישה חודשים , אחר קם ועזב את הקיבוץ. ההורים של דליה - ינק שינה - יואב  ואשר שני אחיה הקטנים . לא יכלו לעכל את אסונם וגם הם עזבו את המקום בדמעות צער.



דליה נולדה יחד עם הקיבוץ - במגרש הקיבוצים בחדרה , כאשר החלומות הפכו לאט לאט למציאות חיים ,
כילדה היא מספרת על זיכרונותיה מהימים הראשוניים האלה " נולדתי בינואר 1936.היה זה יום שישי והגשם ירד בחוזקה. הקיבוץ שלנו היה בחדרה .אני ישנתי באמבטיה של כביסה. הייתי קצת שובבה פעם נשפך נפט במטבח שהיה מחובר לבית הילדים שלנו והבית נשרף.
יום אחד הלבישו את כולנו, העלו אותנו על אוטובוס ונסענו לעין השופט. אני הייתי בת ארבע . לרפת שלנו הביאו חתיכות קרח ואני תמיד לקחת חתיכות וליקקתי קרח. פעם נפל לי בלוק על היד וקבלתי שבר ותמיד נכנסתי עם הגבס לבריכה. יום אחד בא איש וסיפר ליאנק האבא שלי שסבא שלי מת."

הסבא לא זכה לראות את נכדתו הקטנה במכתבו האחרון מדובנא מ- 1939הוא כותב: דליה יקרה והנעימה: אני נושק אותך פעמים רבות. חבל שעוד הנך קטנה שאינך יכולה לשרטט כמה מילים לסבתא וסבא .אני תקווה שתגדלי לתפארתנו ומדברי לשונך יצק הדבש. 
מה שלום הפרידה? 
היש אצלכם מרעה לצאן? 
והעצים אשר נטעת הגדלו כבר? 
והכלבים , השומרים הם היטב על החצר? 
מה חשקה נפשי לחבק וללטף אותך עד כלות הנפש. רצונך ואגדל את זקני ואהיה סבא ממש?
תני את ידך המתוקה ואנשק אותה מסבא..."
דליה ממשיכה לספר על ילדותה" אחר כמה זמן פרצה המלחמה. כשהייתי בת שש וחצי נולד יואב. הוא היה חולה כמה זמן ועשו לו ניתוח. עוד לפני זה התחלתי ללמוד.פעם אחת טיילנו וברחנו מהטיול. לא היה לנו אוכל , אז אני ועוד שני ילדים הלכנו לקבוץ ולקחנו תפוחי זהב ואני הלכתי לסחוב לחם. 
לקחנו את הכול במכנסיים, בקושי הלכנו ולבסוף כמה ילדים פחדו וחזרו הביתה. 
אחרי כמה חודשים היה עוד איזה דבר וברחנו למתבן שלנו ושם ישנו. באמצע הלילה באו השומרים ולקחו אותנו חזרה לישון. זה היה בגיל שבע. היום אני בת עשר וחצי."
בחוברת לזכרה כתבה רחל גוברמן שהייתה הגננת של דליה" התכוננו לבקר את המכבש הראשון המשותף לנו לקיבוץ דליה באחד השדות המרוחקים שלהם. אמרתי לילדים לנעול סנדלים לבל תקשה עליהם ההליכה בשדה השלף. אחד מהם התעקש ונשאר יחף. כל הקבוצה יחד איתי התרחקה מרחק מה והילד היחף נשאר בפיגור מאחור , דליה היחידה שהתעכבה והצטרפה אליו. המשכנו והנה אני רואה שהילד רץ להשיג אותנו ואילו דליה יושבת בשדה.

קבוצת אורן כילדי גן

ניגשתי אליה , התברר שאת סנדליה חלצה ונתנה לילד. באצילותה הרבה לא תיארה שברגע שתיתן לו את סנדליה הוא יעזוב אותה לאנחות וירוץ להשיג את האחרים. מצאת אותה יושבת ומנסה לשלוף קוץ שנתקע בכף רגלה ובעיניה הירוקות והתמימות התימהון.
איך יכול היה לנהוג כך? " 
אותם עיניים ירוקות ותמימות נעצמו לעולם כאשר המוות השיג את הילדה שופעת הטוב הזה."
המעבר לשריד היה קשה, דליה מתגעגעת לבית המשפחתי שבעין השופט באחד ממכתביה היא מצינת" תזכרו שיש לי בעוד שבועיים יום- הולדת של שתיים עשרה. ואני רוצה מתנות אלה: לחתום על " משמר לילדים" אחרי החופש. .כובע ים ואם תוכלו מפוחית – פה ואם לא אז משהו אחר או פילם תמונות ." אבל בגיל שתים עשרה קרה האסון ודליה נהרגה.
לזכרה של דליה ניטע הגן הבוטני. לאחר שלוש שנות עבודה מאומצת ניטעו בגן צמחים הגדלים בהר , בחולות, בערבה , קקטוסים למיניהם, צמחי ביצה וגדות הנחל. במרכז הגן יצרו בריכה קטנה ובה דגים ושושנות מים. 
היום במקום של בריכת המים מוצב שלט ובו סיפורה של דליה ברנשטיין שהייתה ילדת פרחים וטבע .

הגן הבוטני עם הבריכה לזכרה של דליה - שנות הארבעים