בצוו פיוס - על קרב ניצנים והדף הקרבי של אבא קובנר

בצוו פיוס

מוקדש באהבה לאלי בן גל ז"ל

סיפור נפילת קיבוץ ניצנים במלחמת השחרור ידוע לרבים, מה שפחות ידוע הם המאמצים הרבים שהשקיע אלי בן גל (קיבוץ ברעם) בפיוס בין חברי ניצנים למשפחתו של אבא קובנר בעקבות פרסום הדף הקרבי , למען ההיסטוריה נחזור לשחזור הקרב על ניצנים.
סיפורה של ניצנים קשור לחטיבת גבעתי שהיתה אחראית על האזור.הצבא המצרי פלש מכיוון דרום והחל "לחתוך" לכיוון מזרח וצפון.
-הנגב נותק מליבה של המדינה.
מול צבא הפלישה עמדה חטיבת גבעתי.יצחק פונדק המג"ד הכיר יפה את השטח כאשר נמסר לו הפיקוד על הגזרה.לאחר הפגזה והפצצה לא ממושכת של המצרים, חדרו למשק ניצנים שנים- שלושה משוריינים ובזה הוכרעה המערכה . על פי עדות של יצחק פונדק "הארטילריה " של חטיבת גבעתי לא הוצבה במקום הנכון, כדי שאפשר יהיה להגן על ניצנים.
על קרב ניצנים היו גרסאות שונות .אותה תמונת קרב מעורפלת , הייתה נחלת מפקדת חטיבת גבעתי, על אודות מה שהתרחש בניצנים , היא גם שעמדה ברקע פרסום  "הדף הקרבי" מ- 9.6.1948 שפרסם אבא קובנר.

הדף הקרבי של אבא קובנר 
כישלון
חזית הדרום ,חטיבת גבעתי, מטה קרבי- ניצנים נפלה..לא האשמה אנו באים להעלות אלא אמירת דבר שהשעה מחייבת , מול אסונות העלולים להתרגש עלינו בימים הבאים.
בשעה הקרובה..נפילת  ניצנים – כישלון הוא. כישלון חמור והכישלון לא בנפילת הנקודה.
..אל חומת רוחו הבלתי נכנעת של איש המגן העברי נופצו עד עתה כל מזימותיו של האויב..
ואם יש והאויב בנחשוליו גבר לזמן מה על ישוב קטן ונצור- הוא שילם במאות רבות של חללים..בניצנים עלול היה האויב , לראשונה, ללמוד דבר חמור ומפתיע, אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של ישוב עברי תוך שעות ספורות, להכניעו ולשבות את לוחמיו.
.. וחשבון נפש מלא אומר : בית- אין מגינים על תנאי..טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש 
רצחני..להיכנע- כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית- חרפה היא! לצאת לשבי הפולש- חרפה ועיוות! "

בספר חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי – כותב ההיסטוריון החטיבתי בדו"ח מהשבעה בחודש (הוא יום הקרב האחרון). המתייחס מטבע הדברים ליום שקדם לו, נאמר בסעיף "ניצנים":

התנועה הגדולה בכביש ממשיכה. בסביבות הגן (גן הירק) של ניצנים וגבעה 69 תופסים המצרים יום יום עמדות.כנראה להבטחת התנועה .
היום בשעה 16.00 מוסרים לנו שמתקיפים את ניצנים, ושהמצרים יושבים על גבעה 69.מניחים, שכוחות האויב יורדים הלילה מהגבעה.היום משעה 10.00-9.00 הרעישו את ניצנים מן האוויר ועל ידי תותחים.
מסתבר כי דו"חות אלה לא הדליקו נורות אדומות במפקדת החטיבה לגבי הצפוי לניצנים.
על אשר התרחש במטה החטיבה לגבי הצפוי לניצנים.על אשר התרחש במטה החטיבה ביום- הקרב מסופר בספר הרשמי של החטיבה.

ניצנים הישנה

" אי קבלת ידיעות בחטיבה (היינו , במפקדת חטיבת גבעתי) על מהלך הקרב ומהירות נפילתה  של הנקודה גרמו לכך שהחטיבה לא התערבה כלל בקרב.גם מצבה הטקטי המיוחד של הנקודה ושליטתו של האויב על גבעה 69 מנעו יציאתה של תגבורת מיידית לעזרת הנקודה או להנחתת מכה באגף האויב." הספר מציין , כי הצפייה במפקדת החטיבה הייתה ש"ניצנים תחזיק מעמד " עד לאחר שהחטיבה תפעיל כמתוכנן את כוחותיה כנגד מטרות שנראו לה כחיוניות מזווית הראייה והשיקולים, ברמת הפיקוד  האחראי .אפשר לציין שאנשי ניצנים כלל לא ידעו  (וגם לא יכלו לדעת בנסיבות ההן) על הנעשה במטה גדוד 53- שתחת פיקודו פעלו.
עוד כותב ההיסטוריון החטיבתי : " רבה הייתה תדהמתה (של מפקדת החטיבה) כאשר לאחר קריאת ה s.o.s  הבודדת  של המשק, קלטה בשעה 12.00 את הודעת המצרים על ניצחון ".

אבא קובנר התגייס לחטיבת גבעתי מקיבוצו עין החורש.את מח"ט גבעתי שמעון אבידן (קוך) איש עין -השופט, וסגנו מאירקה דוידזון איש קיבוץ אילון, הכיר עוד מפגישות שהיו להם בבסיס הבריגאדה באירופה, עת פעלו במסגרת "הבריחה" עם תום מלחמת העולם השנייה.
קובנר היה אדם בעל סגנון מיוחד במינו .בהצטרפו למטה החטיבה כ- "פוליטרוק" צורף אליה כמי שיגרום בצורה משמעותית בדבריו ובכתיבתו לגיבושה של החטיבה . בגין תרומתו הפכה גבעתי למה שנהייתה.חייליה יצאו לקרב מעודדים מהדברים שפרסם המאופיינים בתמציתיות, פאתוס, ריסוק שורות, כמו היו דברים הנאמרים בעל פה.

שמעון אבידן

ונחזור לקרב ניצנים. הידיעה על נפילת ניצנים נתקבלה במפקדת גבעתי שבמשטרת קטרה בתדהמה גם בשל האכזבה מציפיות שמקורן אינו מידיעת הנעשה בשטח, אלא בהגיגי לב של מפקדים.

בתוך הזעזוע החליפו ביניהם המפקדים רעיונות כיצד לנהוג . אין ראיות לכך, כי עניין כתיבת הכרוז ופרסומו הוכרע בישיבת מטה מסודרת . יש מי שזוכר כי אבא קובנר הכין טיוטה וחזר עמה אל החברים- התייעץ, תיקן מה שתיקן ושלח את החומר להדפסה בבית דפוס בנס- ציונה, שם הדפיסוהו בו בלילה.
שמעון אבידן , בשיחה עם חברי ניצנים, לקח נעל עצמו את האחריות לכתיבת הכרוז: "החטיבה, לפי יוזמתי, הוציאה 'דף קרבי' אנחנו נתנו את הכותרת: "נפילת ניצנים- כישלון".

טל חומסקי ערכה ריאיון עם אבא קובנר במסגרת עבודת גמר ב-1983.
-מתי שמעת לראשונה על נפילת ניצנים?
- שני חברי ניצנים וחייל שהיו בעמדה קיצונית, הגיעו למטה החטיבה בלילה.לפי דו"ח שלהם התקבל הרושם, שלא היה קרב קשה.
- היכן היית בעת ההתקפה האחרונה על ניצנים?
אני הייתי במטה החטיבה.
- מה הייתה הסיבה לפרסום ה 'הדף הקרבי' למחרת הקרב?
- שני חברים שהגיעו למטה, פשוט לא ידעו בדיוק שבאזורים אחרים של המשק התנהל קרב קשה מאוד. הם היו המומים, כשהגיעו למטה ומדבריהם ניתן היה להבין שניצנים נפלה ללא מאבק.
באותו נזמן הייתה סכנה איומה שהמוראל יישבר בחזית, בגלל נפילת ניצנים והיינו מוכרחים לפעול מיד לעידוד שאר הלוחמים, שלא יתקבל הרושם שנקודה יכולה להיכנע ללא לוחמה עקשנית ביותר.
זו הייתה טעות טרגית לחשוב ולפעול כך למחרת הקרב, את הסיבה הייתה שהוטעינו, על ידי שרידי הלוחמים שלא ידעו בדיוק על מהלך הקרב ונפילת הנקודה.
- כיצד ניסו אנשי החטיבה לכפר על המשגה והעוול שנעשה לאנשי ניצנים?
-רק לאחר שובם של אנשי ניצנים והחיילים השבויים ממצרים, נודעה לנו האמת אודות מהערכה של ניצנים והטעות שנעשתה על ידינו, אודות הקרב האחרון בניצנים.מפקד החטיבה הסביר בכנס חטיבתי את מה שקרה בניצנים ובזאת ניסה לכפר על הטעות שנעשתה.
- האם לדעתך היה  מניע פוליטי לפרסום השלילי של הקרב?
- זו שטות  גדולה, במה שהעניין נוגע לחטיבה, אך הפוליטיקאים והעיתונאים השמיצו והפריזו כל אחד לפי מניעיו.זה שהחטיבה לא נתנה לניצנים נשק, נאמר על ידי הפוליטיקאים ולא על ידי אנשי החטיבה.

הוצאת הדף הקרבי לא הייתה פעילות פוליטית, היא נועדה לזעזע את הישובים ואת לוחמי החטיבה.
טראומת הקרב האחרון של ניצנים העיקה ועדין מעיקה על מחברי הקיבוץ.

אחרי הקרב

מייסדי ניצנים- חלוצים צעירים שהשתייכו לתנועה קטנה, אשר נטשו את ביתם באירופה ובטרם הספיקו להקים את ביתם החדש, מצאו עצמם בעיצומה של מלחמה.העמדות שנחפרו בקיבוץ התאימו לעמידה נגד מסתננים, אך לא נגד צבא סדיר עם ארטילריה וטנקים.נדרש מהלוחמים חברי הקיבוץ וחטיבת גבעתי להחזיק מעמד מול צבא מצרי סדיר, דבר שהיווה משימה בלתי אפשרית בתנאים של אז.
ההפגזה מילאה בחול את תעלות הקשר ומנעה קשר פיזי בין עמדה לעמדה, כך שאף אחד מאלה ששרדו, נכנעו ונשבו לא ידע בדיוק מה התחולל בשעות המכריעות של נפילת ניצנים.
 הלוחמים ששרדו בתום הקרב נפלו בשבי בלא שידעו בוודאות את אשר קרה.במהלך השבי נאלצו לעמוד בתנאים הקשים שנכפו עליהם וניתוק מכל היקר להם.
וכמו לא די באלה , הגיעה אליהם הידיעה על הכרוז המוקיע אותם על כניעתם.

טראומת הכניעה ו 'הדף הקרבי' שהוציא אבא קובנר רדפה במשך שנים רבות את חברי ניצנים .
אלי בן גל שהיה מקורב מאוד לאבא קובנר, ניסה להביא לפיוס להביא את אבא קובנר לניצנים לפגישה עם חברי הקיבוץ.
כאשר הקיבוץ נעתר לבקשה ואבא היה מוכן , חלה אבא ולא קם ממחלתו.כמה שנים לאחר מותו יזם אלי בן מגל אקט של פיוס, כאשר הביא את ויטקה, אלמנתו של אבא, ומיכאל בנם לקיבוץ ניצנים ."היה צריך משורר כדי לפייס אותם" אומר אלי,אשר ראה באקט הפיוס מעין צוואה של קובנר.
לדברי בן גל אמר לו אבא קובנר , שלו היה אמור לפרסם שוב את הדף הקרבי היה מייחס את הכישלון לא לחברי הקיבוץ,אלא לחטיבת גבעתי."שאלתי- אומר אלי את קובנר מדוע לא הלכת אליהם.קובנר ענה לי " הייתי צריך ללכת אליהם מיד, אבל אחר כך הדברים החלו להידרדר.." קובנר חיכה שהרוחות יירגעו. הוא חיכה שחברי הקיבוץ יזמינו אותו אליהם , לא רצה להידחף."אני חייב לבוא לניצנים ולהרכין את ראשי בפני קבריהם של חברי ניצנים" אמר לאלי בן גל .

לוחמים בקרב ניצנים

ביום שני 18.4.1988 התקיים בקיבוץ ניצנים , ערב עיון לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות ה-40 למדינה, ביוזמת החוג ליהדות מיסודו של אבא קובנר "החבורה ".אלי בן גל נשא דברים ברוח אבא קובנר ומיכאל קובנר הדליק נר זיכרון לחללי ניצנים.

ואלה דבריו של אלי בטכס הזיכרון:

"ארבעים שנה שתקנו זה עם זו" אומר המשורר בקינתו.אני עומד לפניכם הערב כשליח לדבר מצווה כאשר שולחו8 איננו בין החיים.נער הייתי בארץ נכר עת התחוללו כאן לפני כ-40 שנה , דברים גדולים, כשלחם עמנו על עצמאותו בארץ ייעודו.ובדחילו וברחימו, אני קם בשם " החבורה ע"ש אבא קובנר" להרכין את ראשי בקיבוצכם דווקא במעמד ערב זיכרון  ה-40 לחללי מלחמת העצמאות בכלל ולחללי ניצנים בפרט.
שנים רבות ישבתי לימינו של אבא קובנר, בהקמתו ובפיתוחו של בית התפוצות, אותו מפעל חינוכי- לאומי הטביע כולו בחותמו האישי.

עליית קיבוץ ניצנים על הקרקע

דברי ימי ישראל , משחר הופעתו על במת ההיסטוריה , ועד לאירועים בני זמננו בהם לקח אבא חלק פעיל, היו נושאי שיחותינו ולמעשה עבודתנו היומיומיות לקראת תכנון האגף החדש של המוזיאון.
אבא בקולו החד, במילותיו המדויקות , בגישתו המאופקת והמעורבת גם יחד, הרבה לגלגל פרשיות וסיפורים.את מלחמת השחרור אני מכיר קודם כל מפיו.כהיסטוריון שאיננו מתמחה בעניין זה במיוחד, הקשבתי לתיאור הפלישה המצרית החמורה עם קום המדינה, המצב המדאיג בחזית הדרומית בתחילת יוני 1948. כאשר המצרים חונים כ-30 ק"מ מתל-אביב ואין מרווח נשימה לפירוט מהעובדות ויש חובה להתחשל באכזריות עצמית ללא רחם .גם מפיו שמעתי על קרב ניצנים , ההפגזות והפצצות,עדיפותו של האויב, חדירתו לנקודה מצפון והלחימה העיקשת על כל שעל, "ללא תנאי", על מגדל המים, על גבעת חדר האוכל, הכיתור במבנה ה"ארמון", ניתוק הקשר עם החוץ , הניסיון האמיץ לפריצה דרומה אל הפרדסים, הקורבנות הנוראים, נפילת אברהם שווארצשטיין, המפקד, על משמרתו יחד עם  ל"ב לוחמיו.

גבעת המיכלים

אבא סיפר לי על השבי הארוך מלווה עינויים והתעללויות וגם על הזעזוע של השיבה הביתה,כאשר במקום מקץ לייסורים, החלה דרך ארוכה של מרורים מיותרים לשבים ולבני ביתם, למרות הטיהור החד- משמעי מטעם צה"ל, המאושר בעדויות האויב דווקא.
סיפור גבורה וסבל זה שזור במסכת שאין לנתקה בתולדות חטיבת גבעתי,על חייליה, מפקדה ,יישוביה המהוללים.אין ברצוננו או בתפקידנו לחקור מדוע הבורות והרשעות חברו יחדיו כדי להוציא בזדון דברים שנכתבו " בשעתם לשעתם" מחוץ להקשרם ולמסגרתם, על מנת לפגוע ולסכסך.אל דור שלנו להידחף בין נפילים! אולם איך נוכל שלא להזדעזע מכאב, לנוכח אנשים שמהם ,ומהם בלבד, נדרש קורבן כפול:אדם מוכן למסור חייו למען כבודו ומהם נשללו החיים והכבוד גם יחד.
לאחר  שמפקד גבעתי העמיד לבסוף את האמת במקומה, אחרי תקלות אין ספור, אבא קובנר אמר לי שעם הרגעת הרוחות ברצונו לבקר בניצנים מביום הזיכרון.כדבריו: "זה מגיע להם, זה מגיע גם לי".
היה לי ברור שהוא פנה אלי לארגן את ביקורו בגלל היותו מנותק מכל קשר ישיר או עקיף עם השתלשלות הפרשה. הוא ביקש לא למהר, כדי שזה יהיה ביקור של פיוס ללא התדיינות וללא התחשבות, אשר ישים קץ אחת ולתמיד , לעוול מתמשך ללא שום הצדקה, כלפי ניצנים הגיבורה ודרכה, למעשה כלפי חטיבת גבעתי כולה.ביקורי אצלכם נקבע והתקיים חודש לפני יום הזיכרון תשמ"ז.אולם אז מצב בריאותו של אבא לא אפשר לקבוע תאריך מדויק,נאלצתי להסתפק בהרצאה על נושא כללי.אך לא היה לי ספק שמדובר בדחייה בלבד.
בפגישתי האחרונה עם אבא בעין החורש ערב ראש השנה תשמ"ח, האמנתי בכל לבי שהוא יכול למחלתו ואמרתי לו:" כאשר תבריא,ניסע לניצנים.."
הוא כבר לא יכול היה לדבר, הוא לחץ את ידי בחוזקה, הרשו לי לספר לכם סיפור קטן שלא לעניין, באותו ביקור בניצנים , לפני שנה , כיבדתם אותי במתנה , עציץ גדול שלקחתי הביתה לברעם בתנאים הקשים משל החורף הגלילי, גיליתי שהצמח נבל ומת.

פתאום הדבר נראה לי כמין סמל של מצווה שלא התקיימה . אברהם שווארצשטיין, חבריו ,אבא קובנר שאינם בחיים.את הנעשה אין להשיב, את החללים אין להחיות,את הפצעים אין למחוק מבלי שישאירו צלקות.לא נוכל להשמיע הערב קול שנדם באוזניים שפסקו משמוע .
אולם רוח של צוואה מותר לנסות ולפענח.על כן, באנו – "החבורה" הנושאת את שמו ואת מורשתו של אבא קובנר לציין ערב זיכרון עמכם, הנושאים את השם ואת המורשת של גיבורי ניצנים.
איננו משלים את עצמנו שרשעות ויצר פרסום לא יביאו לניסיונות נשנים לעוות , לפגוע, בהפצת דברים חלקיים מחוץ להקשרם, בטחוני שהדבר כבר לא יצליח להשכיח את האמת השלמה המזדקרת בפני כל מי שעיניים בראשו.נשבע זה לזה שמעתה איש לא יוכל לפתוח פרשה שנסגרה סופית, אתם ואנחנו, בני הדור  השני והשלישי, מתייחדים בצוותא עם זכר חללי ניצנים, חיילי גבעתי וחברי המשק.נלמד ונלמד את מורשת הקרב שהתחולל בניצנים בסוף חודש אייר תש"ח.יחד, בכאב , אנחנו כורעים ברך אל מול קורבנן, יחד, בגאווה, נרים ראש אל מול גבורתם.
אני מזמין את מיכאל קובנר להדליק את נר הזיכרון.
אלי בן גל (בשם "החבורה ע"ש אבא קובנר )

 בסופה של העבודה שלי  על קרב ניצנים וניסיון המחילה והפיוס התקשרתי למיכאל קובנר כדי לשמוע מה דעתו על הנושא.מיכאל אמר לי- תדעי לך , חברי ניצנים עד היום לא סלחו  ולא מחלו לאבא.תביני את הקרע להתעקשות של אבא- בזמנו חברי ניצנים טענו כלפי שמעון אבידן, שהי מפקד גבעתי, שהוא לא שלח להם עזרה צבאית בגלל מניעים פוליטיים ועם טיעון כזה אבא לא יכול היה לחיות והוא דרש מהם התנצלות משמעון.ההתעקשות הייתה משני הצדדים, כמה חבל.....

מקורות לרשימה הזו :

-ספרו של צביקה הדר –ניצנים 'קיבוץ שנבנה פעמים'

כתבה של גוגה קוגן ב'דף הירוק'

בניצנים משהופרה השתיקה - כתבה ממוסף 'ידיעות אחרונות 1988'  -

תודה גדולה לארכיונאיות של קיבוץ ניצנים נילי ( והיום נאוה ששלחה את הצילומים )

אלי בן גל בהרצאה עם ישעהו ליבוביץ ב1988

-  

-