נמרוד שמעי ז"ל - על ה'שומר הצעיר ' במרוקו (כתב על התקופה הזו פרופסור רוני לוי בן לברט )

 לפני כשבוע קיבלנו הודעה מקיבוץ עין החורש - נמרוד שמעי נהרג בתאונת דרכים. לזכרו של נמרוד אני מעלה כתבה שפורסמה ב'זמן הירוק' על פעילותו של נמרוד בקן ה'שומר הצעיר' במרוקו בשנות השישים.

נמרוד כילד עם אימו

קיבלתי פנייה מרתקת מפרופסור , סופר ומשורר רוני לוי. רוני ביקש ממני מידע על נמרוד שמעי שהתחנך בקבוצת 'עופר' (בקיבוץ עין השופט ), ביקש אפשרות ליצור איתו קשר. עזרתי לו בעזרת עמוס כרמל  חבר קבוצת 'עופר'.הקשר הטלפוני נוצר והאיש היה נרגש מאוד. נמרוד היה מדריך של רוני בקן ה'שומר הצעיר' במרוקו. את סיפורו על קן ה'שומר הצעיר' במרוקו הוא מספר כאן:

 הגענו לארץ במסגרת גרעין  יחדיו של השומר הצעיר, חלק היינו סטודנטים ממרוקו וחלק מבלגיה, לאחר פעילות ציונית שהתנהלה במחתרת בעיר טנג'ר במשך כשנה ארוכה בהדרכתו של נמרוד שמעי, יצאנו להכשרה בצרפת לתקופה של כמה חודשים ולאחר מכן עלינו לארץ, עברנו לקיבוץ כרמיה וקיבוץ מגן.

 זה היה נמרוד שהסתובב כערבי דובר צרפתית שגייס את כולנו בבתי הקפה של העיר תוך נקיטת סיכון אדיר ושהה איתנו ב-ECOLE ZETTE . איך אפשר לשכוח את התקופה המדהימה במחיצתו של האיש הענק שהיה נמרוד, הוא ואשתו הדסה. ידע את שירי ברנסנס וברל בעל פה ושר אותם בצרפתית, כן, התימני המקסים והמחונן שהיה נמרוד. אני חייב לדעת מה עלה בגורלו, אני יודע שהוא מקיבוץ מזרע, כ-50 שנה חלפו מאז ואני נעשיתי פרופסור, סופר ומשורר. אני מת לדעת על מצבו, הוא בטח כבר בן שמונים ויותר, אגדה בעיניי. 

נמרוד שמעי

וכאן מוסיף רוני את סיפורו של הקן במרוקו :

התיעוד השמור בארכיוני תנועת 'השומר הצעיר' לגבי גרעיני העלייה של בני נוער ממרוקו הינו דל ומועט, הוא אינו מאפשר לבחון את פעילות שליחיה ובטח לא את מעמדה של התנועה במרוקו בעיקר בסוף שנות השישים. עיקר התיעוד חושף את הפוליטיזציה של  מנגנוני הסוכנות היהודית ושאר מניעיהם הנסתרים במאבק לעלייה. קיימים אוספים מועטים של פעולות התנועה שנאספו בעיקר לקראת מלחמת ששת הימים, אולם זהו אוסף פרטי המבוסס כולו על עדויות של בני הנוער שעלו לקיבוץ בתקופה זו כמצוין ברשימה צנועה זו, הכוללת קטעי זיכרונות ותיעוד בעל פה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, החלו לפעול במרוקו  תנועות נוער ציוניות רבות כבני  עקיבא, הבונים, דרור, השומר הצעיר ואחרות. תנועות אלה נאבקו על נפשן של בני הנוער היהודיים במרוקו. ראוי לציין את המאמצים הרבים שנעשו על ידי המפעל הציוני לקראת גיוס הנוער והבאתו לארץ. 

תנועת ה'שומר הצעיר' פעלה בעיקר בערים הגדולות כמו קזבלנקה, רבת וטנג'יר, בהן התרכזו בני נוער ממעמד הביניים, בוגרי אליאנס וגימנסיות צרפתיות , בני נוער שכבר לא מצאו את דרכם בחיי התרבות המקומית ואשר שאפו לעתיד טוב יותר מחוץ לגבולות מרוקו.

 על תנועות הנוער הציוניות היה לגייס נוער זה ולקרב אותם להגשמה ציונית במקום לאפשר להם להתיישב בצרפת ובקנדה, שתי מדינות בהן נהרו משפחות עמידות רבות. 

בני הנוער שפעלו בקנים השונים של תנועת 'השומר הצעיר' נבחרו בקפידה על ידי שליחי התנועות ועברו הכשרה יום יומית במפגשים שהתקיימו בדירות מסתור שנקראו קן מקומי. במפגשים למדו החניכים עברית מודרנית, הרחיבו את אופקיהם אודות ארץ ישראל  המתחדשת,  למדו על מפעלי הציונות, על הקיבוץ, שרו שירים עבריים ורקדו ריקודי עם ישראליים.

 בסופי שבוע יצאו לטיולים ביערות עם המדריכים ולמדו  באופן מעשי על החיים עצמם. בסיום נשלחו בני הנוער להכשרה חקלאית בצרפת בחווה החקלאית  ECOLE ZETTE. זה היה מעין כפר חקלאי שדמה לקיבוץ עם  שדות זרועים, רפת ודיר וחיים משותפים.

 בסיום ההכשרה היה על בני הנוער להחליט עם לשוב למרוקו או לעלות לארץ במסגרת גרעין הגשמה. לא זכור לי מקרים על בני נוער ששבו למרוקו.

השומר הצעיר במרוקו (צילום:ויקיפדיה תמונות)

ב-1966, נאסרה כל פעילות ציונית במרוקן. תנועת הנוער ה'שומר הצעיר' התקשתה לפעול בחופשיות והתחילה לפעול במחתרת. רשימה זו עוסקת בתקופה זו, אחשוף את קורותיה של התנועה ומעשי שליחיה המסורים והאמיצים. אציין כי רוב בני הנוער בפעילות הציונית במחתרת באו מערים שונות ,דבר שהוסיפה למורכבותה של הפעילות, אך רובם היו מחוברות למטרת העלייה, לציונות חילונית ולחזון שיבת הגלויות.

בעבורי כנער יהודי חילוני, המפגש הראשון שלי עם השליח  נמרוד שמעי היה מרגש ביותר בעבורי, זו הייתה מעין יקיצה ציונית מכוננת. כל בני דורי בעיר טנגיר התכוננו לנטוש את העיר ולנסוע לעבר חופים מבטחים אחרים וטובים. 

באותו קיץ, שמעתי לראשונה על ארץ ישראל החדשה ועל שואת יהדות מזרח אירופה, על אסון ספינת אגוז, לראשונה התוודעתי על יומנה של אנה פרנק ועל מרד גטו וורשה,כך התחיל הסיפור הציוני שלי.

אני זוכר שישבתי באחד מבתי הקפה  במרכז העיר, ענדתי שרשרת זהב וסמל מגן דוד, ואז הופיע המלאך שלי, איש שחרחר בעל חזות ערבית ברברית, חייך אלי ושאל אותי על כתובת בעיר אודות בית הכנסת על שם נהון. מה לערבי ולבית כנסת, שאלתי את עצמי. במהרה הביט בי ובחיוך מתוחכם אמר לי שהוא עורך מחקר על הקהילה היהודית בעיר מטעם עיתון צרפתי. הוא אף שאל אותי אם ידעתי משהו על מדינת ישראל ואני פשוט אמרתי לו שלא ידעתי דבר על ישראל. דבריי משום מה מצאו חן בעיניו, הבין מהר מאוד כי יהודי הייתי, התעקש לשלם את החשבון ונפרד ממני בשלום. 

באותו שבוע פגשתי אותו שוב ואז גילה ששמו היה נמרוד, שמו העברי הפתיע אותי מאוד. “נמרוד שמעי, שמי”, אמר לי בחיוך.

ידעתי עכשיו שיש לי חבר ערבי ושמו נמרוד, הוא היה הרבה יותר מבוגר ממני, הוא בטח  היה בין עשרים ושמונה לפחות, אינטלקטואל אמתי, חכם ושנון,  בעל חוש הומור וכישרון, אלו לא מילים מוגזמות, פשוט האיש הערבי נמרוד, האיש המנומס והאדיב הזה מאוד הרשים אותי.

וכבר בסוף אותו שבוע היה לי חבר מיוחד ושמו נמרוד שמעי, הוא בטח בי ואני בטחתי בו.

יום אחד הזמין אותי לביתו, הוא התגורר בדירה שכורה במרכז העיר.

 זה היה מעין מרתף של בית, בפנים הכול היה חשוך, על אחד הקירות התנוסס דגל ישראל, לא היינו לבד, נכחו עוד שני אנשים בחדר, מאוד נבהלתי כי הם לבשו גלביות עם קפוצ’ונים שהסתירו את פניהם.

“אל תפחד איש יקר”, אמר לי, “אנחנו יהודים כמוך”

חשתי נדהם, הייתי לגמרי מבולבל.

 "אלה הם חבריי”, שב ואמר.

הם היו נציגים של ה'שומר הצעיר',  באו מישראל להקים קו מקומי מחתרתי של ה'שומר הצעיר'

ואני מאוד התרגשתי, חשתי בטוח. 

סמלי ארץ ישראל עטפו אותי מכל עבר, נמרוד ראה בי  פוטנציאל גיוס ועזר. באותו שבוע  נמרוד השביע אותי בנוכחות שני חבריו, עם יד על ספר תנ"ך. הוא סיפר על המפעל הציוני בעולם ובמרוקו, סיפר לי על הקיבוץ, על הצבא ועל התנועות הציוניות הפועלות בעיר. נמרוד ראה בי בן ברית נאמן, סמך עלי בכול, הזמין אותי לאירועי התרבות של העיר. 

כך הפכתי מנער ביישן חסר דאגות  לפעיל ציוני במחתרת. מידי יום נסענו לקן להקשיב להרצאות על ציונות, למדתי לראשונה על דרייפוס כי בבית הספר לא לימדו כלל על העם היהודי זולת המהפכה הצרפתית, הקולוניאליזם ושאר נושאים על התרבות הצרפתית.

סמל השומר הצעיר (צילום: מויקיפדיה תמונות)

שיא הפעילות בתנועת ה'שומר הצעיר' היה כרוך במעין חינוך מחדש של בני הנוער המגויסים, בעיקר חינוך על תולדות עם ישראל בכל הדורות, על גזענות ואנטישמיות,  על השואה באירופה וחלק ממדינות צפון אפריקה, להתחיל קרוא וכתוב בעברית מודרנית ובעיקר להיות מודעים על כל ההתרחשויות בארץ ישראל.

 במסגרת תפקידי כפעיל ציוני טרי וכמגויס נלהב לתנועה, היה עלי לגייס חברים יהודים על פי קודים והוראות ברורות ולהביאם למפגש סודי ראשוני עם המדריכים “המוסתרים”, כל זה הרחק  מעיני השלטונות ובחשאיות גדולה. נהגנו ללכת רק ברגל שלא יראו אותנו יחד, היה חשוב לשמור על ביטחוננו. 

ההגעה לקן הייתה תורה שלמה: שלושה נעצים על הדלת דרש שלוש נקישות, שני נעצים שתי נקישות, חלון חיצוני פתוח העיד על נוכחות בקן.

בפחות מחודשיים הספקתי לגייס כ-עשרה פעילים חדשים, כל אחד נבחן היטב על ידי נמרוד וחבריו, החשיפה נעשתה בתום שבועות ארוכים של בירורים וחקירות עד להשבעה הסופית, בדרך כלל כול המגויסים אושרו לאחר הסרת המסכות של המדריכים, בכל אירוע חשיפה הורמו כוסות גזוז ועוגיות דבש, כל הפעילות נעשתה באופן חשאי ביותר,הורי המגויסים לא ידעו דבר, זכורים מקרים בודדים שבהם הורים התלוננו  למול השלטונות,  פעמיים פונה הקן מכל תכולתו המחשידה עד עבור זעם, המדריכים והשליחים עמדו בכוננות הסתלקות ליד הנמל מחשש למעצרים. 

ברור כי התנועה לא זכתה לגיבוי ההורים, הקהילה ובתי הספר, הרי התנועה פיתחה תוכנית חינוכית מותאמת עם מטרות ויעדים רעיוניים וחינוכיים מוגדרים היטב, בעיקר חילוניים, דבר שבוודאי עורר את התנגדות הקהילה שראתה בפעילות הציונית גורם מתסיס העלול לסבך את מוסדותיה ושאר ארגוניה החברתיים.

היהודים במרוקו חוגגים את הנצחון על גרמניה הנאצית (צילום:ויקיפדיה תמונות)

 כפי שכבר ציינתי הורים מסוימים פנו לשלטונות אך אלה פעלו תוך עצימת עיין ולא הפריעו להמשך הפעילות של הקן. בסופו של דבר, מספר החניכים שפעלו בתנועת השומר הצעיר  שבתקופה זו נאמד בכמה אלפים, נערים ונערות שחוו תהליכי חילון ומודרנה ובעיקר תהליך התעוררות ציונית

נמרוד הפך את כל הקבוצה לחבורת צעירים אידיאליסטים, קבוצה ספוגה בערכים של שיתוף ועצמאות, עיצוב תרבות גרעינית וחיזוק הקשרים והחברויות. אני עדיין שומע את קולו הנאה והסמכותי: ”דרך החינוך ניתן לשנות את העולם, הציונות הוא מעין פסיפס, כל אחד מביא את המשבצת שלו וביחד נוצר מרקם ציורי מדהים". איזה פטריוט היה והינו האיש הנפלא נמרוד, אוהב אמיתי לעם ישראל ולמדינת ישראל, אדם איכפתי לכל מה שקורה בארץ הזאת  ובתפוצות. לכול זה הוא נתן ביטוי חד מאוד בעשייתו ובפעילותו עם הגרעין שלנו, אלו אינן  מילים נמלצות-  אלא מילות הערכה והערצה לאדם הראוי לכל הכבוד.

רוני לוי בן לברט

בצילום חברי קבוצת 'עופר' עם המורה שלהם דוב ורדי בשנות השישים (ארכיון הצילומים של עין השופט)