חלק א- תחקיר משובח - על ההתחלה של הקיבוץ בג'וערה

תחקיר המוקדש לאברהם גולדשלגר.

פורסם ב- 5.7.2001 – 64 שנים לעין השופט ע"י לני שובל, חתנו של ראובן שק.

אברהם גולדשלגר ז"ל

מאת: לובקה יבזורי ז"ל

 

אברהם גולדשלגר, חקלאי, אחד מאנשי המשק האחראים והמכובדים במשמר העמק.
הספקתי עוד לעבוד איתו בפלחה, כאשר חרשנו בסוסים ובפרדות את אדמותינו. אני זוכר שהיינו קמים עוד בחשכה, יוצאים לעבודה חמישה או שישה זוגות וחורשים בדיסקים את השדות לזריעת התירס. חוזרים כשהשמש הייתה שוקעת בהרי נצרת, וכל אחד היה משתדל להקדים ולעזור.

אני זוכר את ראשית צעדיה של הרפת ומקומו של אברהם בפיתוחה. בכלל, בכל עניני המשק קולו היה נשמע. הוא לא היה איש קל לויכוח ולהוכחה, אבל היה איש עבודה ומעשה.

בעיקר התגלתה אישיותו בפניי כשהגיעו הוריו ארצה ואמו הייתה רתוקה למיטתה. גרנו בצריף דו-חדרי, בצד אחד אנחנו, בצד שני הוריו של גולדשלגר. התרשמתי עמוקות מהטיפול שלוו באימו, כמה זמן היה מקדיש לה. 

צריך לזכור שהשיכונים שלנו אז היו בלי שירותים צמודים, השירותים היו רחוקים, והכניסה לא כניסה כל כך.

מחוץ לעבודה ותוך כדי העבודה, הקדיש גולדשלגר זמן נוסף לטיפול באימו, ששכבה חולה ומוגבלת. 
עלי, תופעות כאלו בחיים עשו רושם לא פחות מאשר הישגי עבודה ומסירות לחיי קיבוץ וכד'. 

כשעין השופט עלתה על הקרקע, חיבבנו מאוד את גרעיני עין השופט. משמר העמק היו צריכים לתת מדריך לקיבוץ,  ורצו לתת מדריך מהטוב ביותר שיש ברשותנו. גולדשלגר נקבע כמדריך ומוכתר של הקיבוץ הצעיר.

בחורף 1938 נתקפתי בכאבי גב קשים מאד ונשלחתי להתרחץ בטבריה. יחד איתי הייתה גם רוזה, אשתו של אברהם גולדשלגר.

הקיבוץ הארצי אירגן אז חידוש - שכרו דירה. מתרחצי הקיבוץ הארצי, מהקיבוצים השונים, גרו יחד והיה להם מטבח משותף. בדירה הייתה עוד חברה, במקרה מעין השופט. החיים היו מעניינים, מאורגנים, והכל התנהל כשורה.

היה זה באמצע מאורעות 39 - 1936. הארץ שקעה בהתנגשויות אין סוף. השלטונות לא יכלו להתגבר על המרד הערבי.  היה עוצר דרכים מהערב עד הבוקר ומקור הידיעות היחידי היה הרדיו "מונטיפורי" שלי. הסביבה שלנו לא הצטיינה בשקט מיוחד. קיבוץ  משמר העמק הותקף בלי סוף, וגם הקיבוץ הצעיר בג'וערה הותקף כבר לא פעם. כמובן שיחד עם זה החיים כאילו התנהלו כסדרם.

בהיותנו בטבריה, לפנות ערב הייתי בטיפול מיוחד בבית חולים "שוויצר" בטבריה עילית. פתאום ניגש אלי רופא אחד ואומר "אתה ממשמר העמק?"  "כן" עניתי. "הייתה עכשיו ידיעה ברדיו שמוכתר משמר העמק נרצח". נדהמתי. ידעתי מי מוכתר משמר העמק. אבל לא עלה על דעתי שזה אברהם גולדשלגר. כעבור שעה צריכות היו להישמע שוב חדשות. ביקשתי מהרופא להישאר ולחכות להודעת הרדיו. ואמנם בהודעה זאת נמסר גם השם - זה היה גולדשלגר.   

לא ידעתי מה לעשות. רוזה איתי, אולי היא כבר שמעה את הודעת הרדיו. לנסוע למשמר העמק אין אפשרות, יש עוצר בדרכים. לפחות עד הבוקר אין מה לעשות. שקלתי בדעתי מה עלי לעשות.

אז צצה במוחי תוכנית. קודם כל עברתי דרך הבית (בטבריה) להיווכח האם שם יודעים או לא, כי היה לנו רדיו.  שחזרתי, מצאתי כמעט את כל האנשים בבית, החיים מתנהלים כרגיל, איש לא מדבר על זה ואיש גם לא מתנהג כאילו שהוא יודע. הבנתי שהם לא יודעים. יצאתי לרחוב בטבריה. הלכתי למשרד מוניות וסידרתי איתם שבחמש בבוקר, עם גמר העוצר, ידפוק נהג על דלתנו, יעיר אותנו ויאמר שבמשרד הם קיבלו טלפון ממשמר העמק שעלינו לחזור הביתה. אחרי זה עוד הסתובבתי ברחובות, להירגע קצת, וחזרתי הביתה. לא ידעתי מה לעשות. הלא בשמונה בערב יהיו חדשות ואז כולם ישמעו. זאת הייתה השעה שסיימנו את ארוחת הערב, ישבנו לבלות כולם יחד, לשמוע רדיו – חששתי מאוד שהכל יתגלה, ולבלות לילה שלם בלי יכולת להושיע - הרי זה יהיה די אכזרי.

כאשר עמדנו לשבת לאכול, עלה בדעתי הרעיון לקלקל את הרדיו. לא היה לי שום כלי ביד, שום דבר. בטענה שהרדיו חורק ולא שומעים כל כך טוב, ניגשתי כאילו לכוון אותו. הרדיו  היה אז ממש קדוש, והאנשים אמרו לי: "אל תיגע, אל תיגע, אתה עלול עוד לקלקל!" אמרתי שיש לי ניסיון בדברים כאלו. התחלתי לשחק עם הרדיו. פתחתי את הצינור האחורי וקרעתי חוט, בידיי – בקושי, אבל קרעתי אותו. הרדיו נדם.

אין לתאר את מבול הקללות שהטיחו על ראשי. אבל את שלי עשיתי. החיים נמשכו כרגיל. שרו, שמחו ורוזה הציעה שהיא תעשה איזה מטעם מיוחד ונעשה מסיבה. רוזה התחילה לעשות כדורי שוקולד עם אבקת קוקוס עליהם. כולם נהנו מאוד והיא עשתה עוד ועוד. השמחה הייתה גדולה. רק אני, בכל כוחי, השתדלתי לא להראות מה בלבי.

בלילה, החדרים היו משותפים - מספר מיטות בכל חדר. במיטה סמוכה ישנה רוזה, היא ישנה טוב. כולם ישנו. רק אני לא ישנתי. בשעה היעודה נשמעה הדפיקה על הדלת והופיע הנהג. ארזנו את חפצנו ונסענו הביתה. 

לא היו אז מכשירי רדיו במכוניות ולא הייתה שום סכנה שמשהו ייוודע. נסעו סביב, דרך נצרת וג'למי.
לא נסענו מהר. המכוניות היו די משומשות. שהגענו לג'למי אחזה רוזה בידי ואמרה "אני יודעת מה שקרה, גולדשלגר נהרג". לא יכולתי לא להכחיש ולא לאשר. אמרתי שאני לא יודע. שהגענו לחצר, היא הייתה כבר מלאת מכוניות  משטרה וצבא. החצר לא הייתה אז מרוצפת. היה פברואר, האדמה הייתה רגבים גדולים מיובשים. ביציאתנו מהמכונית, רוזה נקעה רגל ולא יכלה לזוז - כעין סמל נוסף לכאבה הגדול. 

אני זוכר תמיד את הערב המטורף הזה עם כדורי השוקולד. מאז לא נגעתי בכדורי שוקולד אף פעם, גם במקרה שהייתי מזדמן והיו כאלה על השולחן. ניסיתי השנה, שנת 1979, בהיותנו בחופש בנתניה לאכול כדור שוקולד. אילצתי את עצמי לקחת כדור שוקולד והיה מאוד לא טעים. 

******

לובקה יבזורי ז"ל (1985-1908) היה חבר משמר-העמק ואיש "ההגנה". במהלך הקרב על משמר העמק הוא מילא תפקיד מרכזי בפיקוד על הקיבוץ.  

תודה לארכיון משמר-העמק עבור הרשימה הנ"ל, שנרשמה משיחה מוקלטת משנת 1979.