 |
קבוצת אלומה בפרמידה שנות הארבעים |
"היי, אתם שם בחוץ!!"
יום אחד נפלה בקיבוץ שמועה שהתפשטה כאש בין החברים - מחר תתקיים הצגה בחדר האוכל!
שמעו החברים והתרגשו מאוד. בימינו כל ילד ודאי ירים גבה ויִתְמָה - מה יש להתרגש מהצגה? כולנו רואים הצגות מדי פעם.
באותם זמנים של "בראשית", בשנות הארבעים, כשהקולנוע היה עדיין בחיתוליו, כאשר מישה שלנו ליווה בכינורו את סרטיו האילמים של צ'רלי צ'פלין, את התרגום לסרט היה סיומקה מסובב ביד, לעיתים בפיגור ולעיתים במהירות גוברת והולכת. באותם ימים שמקלט הרדיו היחיד, שעמד בחדר התרבות, היה נכס יקר, אירוע כמו הצגת תיאטרון היה בבחינת חלום נדיר ונכסף.
לנו, הילדים, לא סיפרו דבר, ואסור היה להשתתף. היינו צעירים מכדי להבין, אך כדרכם של ילדים, צרפנו, בערב שלפני האירוע פרט לפרט ומשפט למשפט, והבנו שהקיבוץ רוגש, וכי יש טעם להתרגשות הזאת.
אימא של אורית הייתה מרכזת ועדת תרבות. אורית סיפרה לנו בלחש ש"אימא איבדה את הצפון!"
כל הזמן היא עוסקת בחישובים: כמה מושבים להציב כדי שכל הקהל יוכל לשבת? איך יהיה מקום לכולם? האם יבואו אורחים מהקיבוצים השכנים? מה יקרה אם לא כולם יראו טוב? באיזה גובה להעמיד את הבמה? מה להגיש לשחקנים ככיבוד לפני ההצגה, ומה אחרי ההצגה? מי יסדר את חדר האוכל? ועוד.
אורית אמרה שאמה כל כך נרגשת, שהיא התחילה לדבר אל עצמה, ואורית, שישבה בשקט בכיסאה, קלטה משפטים מבולבלים ולא הבינה מהם דבר וחצי דבר.
איתן, שאביו היה המא"ז של הקיבוץ, סיפר כי אבא שלו דרש בתוקף שהשמירה תוגבר בערב ההופעה. "מסוכן לכנס ציבור גדול של אנשים בכפיפה אחת", אמר. בסופו של דבר, למען קידום התרבות ביישובנו, ניתן האישור לתוספת שמירה.
מעבר לרמזים שקיבלנו, ידענו שלמחרת יתרחש מופע גדול. מה טיבו של המופע לא ידענו.
אחרי שנגמרה ההשכבה, התכנסנו בחדר הגדול והחלטנו שאנו, הילדים, נשתתף באירוע גם בלי להיות מוזמנים. לא יתכן שהחברים תמיד יסלקו אותנו מכל הדברים המסעירים שקורים בקיבוץ - לאף סרט לא מזמינים אותנו, לשיחות הקיבוץ- אסורה הכניסה, כשיש רכילות מענינת - מיד מתחילים לדבר ביידיש, למקלחת של החברים אסור להציץ, כשיש חדשות ברדיו אסור לנו לדבר. לכן הפעם החלטנו, ויהי מה, להתגנב ולהיות שותפים לחוויה בחשאי.
ההחלטה שלנו חייבה את כולנו לשמור על סודיות מוחלטת. תקענו כף לכף והבטחנו לשמור סוד.
הלכנו לישון נרגשים. אפילו יללות התנים, הקרובות כל כך, לא הפריעו לנו לחלום על המבצע הנועז שלנו.
למחרת בבוקר הופיעה מודעה גדולה על לוח-המודעות. במודעה נאמר: "אנו מתכבדים להציג בפניכם את ההצגה 'היי, אתם שם בחוץ!', הצגת יחיד בכיכובו של השחקן... ובבימויו של הבמאי.." (יסלחו לי הנוגעים בדבר, שאין זכרוני בהיר עד כדי זכירת כל הפרטים האישיים. כמדומני שהשחקן הראשי היה יעקב אינשטיין (אבא של אריק אינשטיין). עד מהרה התקבצו חברים סביב לוח המודעות, בדרכם לעבודה.
אנחנו לא ראינו את המודעה, אבל שמענו עליה. אורי מכיתת "ארז" בא בריצה וסיפר כי ראה שתלו אותה בחדר-האוכל. "מה היה כתוב שם?" שאלנו בהתרגשות.
"לא הצלחתי לראות" השיב אורי בצער, "כי החברים הצטופפו שם והראשים שלהם הסתירו. כשניסתי להתקרב הם צעקו: הי ילד, מה אתה עושה כאן?!"
סקרנותנו נדלקה, ומיד החלטנו לשלוח שני "מרגלים" זריזים. בחרנו בניצה ובארנון, שידעו לקרוא מהר. סמכנו עליהם ש"ישתחלו" בין החברים, יפענחו את המילים ויספרו לנו.
וכך היה. השניים חזרו נרגשים ונלהבים. הם סיפרו כל מה שזכרו. ניצה זכרה את שמות השחקנים. ארנון אמר שהיו שם אותיות גדולות גם באדום וגם בכחול. רק את שם המחזה לא זכרו.. "זה היה כתוב באדום, משהו.." התאמץ ארנון. ואילו ניצה מצאה מוצא של כבוד: "אני חושבת שלא היה כתוב שם. בכלל לא לכל הצגה חייב להיות שם?"
"אולי באמת אין לה שם, נראה כשיבוא הערב", אמרנו.
אותו יום אפפה ההתרגשות את כל חצר המשק. הביאו ארגזים וספסלים, והניחו אותם בחוץ עד שיגמרו כולם לאכול ארוחת ערב. הבמה הקטנה כבר הורכבה, רק צריך היה להכניסה לאולם.
אימא של אורית, שהייתה גם המבשלת בקיבוץ, בנוסף לתפקידה כמרכזת ועדת תרבות, שרפה את כל הקציצות שהכינה לארוחת הצהרים, מרוב התרגשות. כולם התאוננו שאין מה לאכול, אבל סלחו לה בזכות ההצגה שעמדה להתקיים בערב.
 |
יעקב אנשטיין אביו של אריק אנשטיין |
אחרי ארוחת הצהרים אסף אותנו אריה, המחנך שלנו, וביקש מאיתנו, בשקט האופייני לו, שלא נבוא להפריע בזמן ההצגה, כי ההצגה מיועדת רק לחברים.
שתקנו ולא אמרנו מילה, אך בליבנו כעסנו עליו: למה הוא היה צריך להגיד לנו את זה, כאילו שאנחנו לא יודעים שילדים לא מוזמנים.
עכשיו הבשיל בנו שבעתיים רעיון ה"דווקא", שהמבוגרים האלה יבינו שאנחנו כבר לא ילדים קטנים, ואם הם לא מסכימים, אנחנו נתגנב ונראה את ההופעה בלי רשותם!
כשארוחת הערב נגמרה, החלה בחדר האוכל תכונה קדחתנית. לא היה חבר שלא התגייס לעזור- מי בסידור הספסלים ומי בהעמדת הבמה. כשהתקרבה השעה לתחילת ההצגה, הגיעו גם חברים מהקיבוצים השכנים, וראה זה פלא - לכולם היה מקום!
אימא של אורית עמדה בפתח בפנים דאוגות, שמא יחסר מקום לחברים שלנו. כשראתה שכולם יושבים ומרוצים, נרגעה.
אנחנו הילדים, התכנסנו בכיתה, כיבינו את כל האורות, כדי שהשומרת תחשוב שכולנו ישנים כבר מזמן. כאשר צלצל הפעמון המכריז על תחילת ההצגה, השתררה בינינו שתיקה רווית מתח. חיכינו חמש דקות נוספות ויצאנו בכיוון חדר האוכל.
הלילה היה מואר באור ירח חיוור. שקט שרר בחצר, גם געיית הפרות לא נשמעה, כאילו קיבלו אף הן התראה על העומד להתרחש. כל הדרך לא פגשנו אף נפש חיה. פחדנו להיתקל באחד השומרים - אך המרחק היה קצר, והנה הגענו כבר לחדר האוכל.
בפנים הייתה דממה. החברים ישבו רתוקים לכיסאות והקשיבו לקולו הרועם של השחקן.
נעמדנו בשקט על קצות האצבעות, ובזהירות רבה התיישבנו על אדן החלון, שהיה פתוח מחמת החום ששרר בפנים.
לעינינו הסקרניות התגלתה הבמה במלוא הדרה. התפאורה הייתה צנועה ביותר. עלילת המחזה סיפרה על אסיר, היושב בכלאו וחולם את חלום החופש. היינו מרותקים למתרחש, כשלפתע נשמעה צעקה מפיו של השחקן: "הי! אתם שם בחוץ!"
נשימתנו נעצרה. החוורנו כולנו כאיש אחד. הצעקה נשמעה בשנית: "הי! אתם שם בחוץ!"
זה כבר היה יותר מדי. קפצנו בבהלה מן החלון והתחלנו לברוח אחוזי תזזית, כאילו שדים רודפים אחרינו.
איך הוא ידע שאנחנו בחוץ? מי גילה לו? למה הוא צעק כל כך? מי יודע איזה עונש צפוי לנו עכשיו?
היינו כל כך מבוהלים, עד שהתפשטנו במהירות ונכנסנו תחת השמיכות, בלא להוציא הגה.
כמה הורים באו בתום ההצגה לכסות את ילדיהם ונדהמו לראות אותנו ערים.
"מה קרה?" התפלאו. "למה אתם לא ישנים?"
"איך הייתה ההצגה?" שאלנו בתמימות.
"יוצאת מהכלל", השיבו ההורים, ואם אחת הוסיפה: "הצגה חזקה כל כך! בייחוד הקטע הזה שהוא צעק – 'הי! אתם שם בחוץ!', אגב, זה היה גם שם המחזה"....
למזלנו היה כבר חושך. איש לא הבחין בפנינו שהאדימו ובחיוכים הנבוכים שלנו.
אין דבר, אמרנו לעצמנו, בפעם הבאה נישאר בהצגה עד הסוף!
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה