הורי קבוצת ערבה מספרים על ילדותם

קבוצת ערבה

ילדי ערבה נולדו בשנים 1974-5.שלא כמנהגי אני רוצה הפעם להביא סיפורי הורים של ילדי ערבה שנכתבו כשהילדים היו בכיתה ג.

נאוה
נאוה הייתה כלבת הטיפוחים של המשפחה. כלבת זאב יפיפייה, טובה, אצילה שלוותה בנאמנות את שנות ילדותי. עד היום אני מתרגש כאשר אני נזכר במבט עיניה הטובות.
אחד הדברים האהובים עלי ביותר היה לאחוז ברגלה השמאלית המושטת אלי לאות שלום וידידות.באותן שנים היוותה נאוה חלק בלתי נפרד מחיי- ובכל פעם שהייתי מגיע לחדר הייתי מחפש אותה, רץ, משחק, משתובב ושמח אתה מאוד.
נאוה הייתה אהובה מאוד גם על שאר ילדי הקבוץ. ואילו החברים המבוגרים נטו לה חסד מייחוד בזכות מה שאירע במלחמת השחרור . באותם ימים קנתה נאוה את עולמה, וכך היה המעשה:
קבוץ חצור הוקם על גבעה גבוהה, במרחק לא רב מן הדרך הראשית שבין אשקלון לתל אביב.בראשית המלחמה פלשו המצרים בכוח גדול מכיוון עזה, והתקדמו צפונה. 

בהגיעם מאל מול חצור נעצרו. והחלו להפגיז את הקיבוץ. אנו הילדים הועברנו למקום אחר כדי להתרחק מן הסכנה ואילו החברים המבוגרים נשארו במקום, כדי לשמור ככל יכולתם על קיום הקבוץ- כולל השקיית גן הירק וטיפול בפרות, בכבשים ובכול שאר ענפי המשק. בסיום כל הפגזה היו החברים יוצאים בזריזות מן התעלות והמקלטים, רצים לרפת, לצאן וללול ומאכילים ומטפלים בבעלי החיים. 
ומי עזר להם לחזור למקלטים בזמן? 
לפני התחלת ההפגזה מהבאה? נאוה. 
לנאוה היה חוש שמיעה מפותח ביותר כמו לרוב הכלבים וכך למדה להבחין בשריקת הפגזים בהיותם עדין באוויר. במרחק רב מן הקיבוץ. לחברים היה סימן: ברגע שהיו רואים את נאוה רצה במהירות כשזנבה מושפל בין רגליה לעבר המקלט- היו יודעים שההפגזה מתחילה והיו רצים אף הם , מודיעים לכולם ונכנסים למקלטים בזמן. כך עזרה נאוה לחברי הקיבוץ בשעתם הקשה ביותר.
 והם לא שכחו זאת . ברבות הימים כאשר נסוגו המצרים ואנו הילדים חזרנו לקיבוץ,פגשה אותנו גם נאוה ושליטפתי את עורה והסתכלתי בעיניה הרגשתי שהיא רוצה לספר לי..בדרכה שלה על כל מה שאירע.

גבי רשף

מתחת למיטה
יום אחד אחרי הצהרים היה חם מאוד והתחשק לי לקרוא מתחת למיטה את הספר "טרזן "כי היה שם קריר .קראתי..וקראתי..ונרדמתי.
בינתיים ירד הערב וההורים התחילו לדאוג. חפשו אצל חברות, חפשו כבר בכול מקום אחר וכבר עמדו להזמין את המשטרה. כשלפתע הרים אבשלום (האח) את כיסוי מיטתי וראה אותי ישנה להנאתי עם הספר " טרזן " בידי.

יונה פלבס

בימי ילדותי אבא שלי עבד ברפת, אני זוכרת שבאותה תקופה חלבו את הפרות בידיים כשאבא שלי עבר עם דלי ושרפרף מפרה לפרה. חולב שתי פטמות ביחד וכשהדלי התמלא היה שופך את החלב לתוך כד שעמד על עגלה.
כך היו עוברים מפרה לפרה. את כדי החלב המלאים היו מכניסים לתוך מקרר גדול שהיו בו גושי קרח ומים קרים. כשהמקרר היה מלא כדים, בא אוטו ומעמיס אותם לתנובה.
את העטינים והפטמות היו מנקים בעזרת סמרטוט ודלי מים. ולא כמו היום בשפריצים וצינורות.
מאוד אהבתי ללכת עם אבא שלי לחליבה , לשבת לידו ולעזור לו לנקות וגם לחלוב.

חביבה לבנה

לקבוצה שלנו קראו " אילה ". בחרנו בשם זה בגלל שהקבוצה מעלינו נקראה " עופר ".תמיד רצינו להיות כמו הגדולים והשתתפנו בכול המשחקים משלהם .
כש "עופר " עמדו להיכנס לתנועת השומר הצעיר הם למדו צופיות וכמובן גם אנחנו.
ביום שהם נכנסו לתנועה בל"ג בעומר, החלטנו קבוצה קטנה מ" אילה " לצאת בלי ידיעת המורה והמטפלת. סחבנו קצת אוכל וכמה שמיכות ויצאנו ליער לבנות לנו אוהל ומחנה.
היינו בני 9 - 10 וכמובן לא ידענו בדיוק איך לבשל. אבל הקפה היה מתוק והאוהל עמד ישר.
כשהחשיך הדלקנו מדורה וכשנשמעו יללות התנים קצת התקרבנו אחד לשני.
כל הלילה לא ישנו, המזל שמרחוק שמענו וראינו את המחנה של הגדולים.
לפתע התחיל לרדת גשם ואנחנו בשירה הורדנו את הדגל קיפלנו את האוהל והתגנבנו למחנה של " עופר " - אשר שמחו לקבל אותנו כצעירי הצעירים.

אמציה דיין

גדלתי בבית פרטי – באווירה שונה מאוד מן החינוך בקיבוץ. היינו 4 ילדים 2 בנות ו2 בנים.
אני הייתי הבכורה.
האחים היו מאוד צפופים בגיל הרך , כך שהרבה מאוד הייתי צריכה לעזור לאימא שלי. משום מה שלושת הגדולים , אני , אחותי אן ואחי דוד , חשבנו שההורים מוותרים תמיד לאח הקטן פאול ומפנקים אותו. החלטנו לתקן את העוול הזה- היינו מתגרים ומתעללים בו , כאשר ההורים לא היו יכולים להציל אותו. היו לו תלתלים ג'ינג'ים מקסימים אבל כל כך שיגענו אותו בשמות שיום אחד  צבע את השערות שלו במשחת נעליים שחורה.
בקיץ היינו עוברים להרים. שם היה לנו צריף קטן. היו שם כ- 50 משפחות- כולם בעלי נטיות שמאליות בפוליטיקה וגם מתעניינים בתרבות יהודית - אידית.
ביום היינו  (כל הילדים) עסוקים בחוגים, בספורט ובפעילויות. בימי שישי כולם היו מתכנסים לקבלת שבת והילדים היו מציגים הצגות. פעם הייתי טוביה החולב ואחותי אן הייתה אשתו.
היא הייתה צריכה לצבוט את אפי ולצעוק עלי- היא שיחקה את תפקידה כל כך טוב שהנחירים שלי נשארו דבוקים זה לזה זמן רב!

גילה דיין

נחיל צרעות
הלכנו ברגל למשמר העמק, מחמת הדרך הארוכה נשאנו את מזוננו איתנו בתיקים.יום אביב נאה , שמש מסביב , בחורשות שמסביב המוני פרחים בשיא יופיים. ובעודנו מהלכים כך , הבחין אחד הילדים בקן של צרעה תופרת. והקן אינו אלא מחילה עמוקה וממנה עולות צרעות ונכנסות. עוד אנו צופים בפעילות הצרעות, אחז אחד הילדים במקל דק וללוא היסוס דחפו פנימה..כהרף עין הגיח ענן של צרעות , נרגז וזועם והחל תוקף את הילד .לא היססנו ופתחנו בדהרה פראית לעבר הבית. תוך כדי כך זרק הילד מעליו את התרמיל , אני הרמתי אותו, ואז כמטה קסם התפלג גדוד הצרעות שאחד ממשיך ברדיפתו אחרי בעל המקל והשני תוקף אותי. העקיצה הראשונה הפעילה אצלי את כל כוח רגלי הדקות ואין ספק שבדרכי הביתה שברתי כמה שיאי עולם בריצה בעלייה.

משה פלבס

כשהיינו בחברת הילדים , כל יום בבוקר המחנך שלנו ארגן התעמלות- בוקר.היינו קמים יוצאים החוצה ורצים בשורה לחצר המשק. חוזרים ועושים קצת התעמלות במגרש הספורט, וכך היינו מגיעים לשיעור הראשון רעננים וערניים.
יום אחד כאשר רצנו ליד הרפת גילינו באחת החצרות תן חולה משתולל. המחנך שלנו תפס קרש עץ ונתן לו כמה מכות, עד שהוא נפל והחצרנים באו ולקחו אותו למזבלה.

עמוס כרמל

סיפור מהחיים ...!
זה היה לפני שנים רבות..כאשר הייתי בן 11.
בזמן ההקמה אסרו עלינו לקום מהמיטות. גם לשירותים לא נתנו לקום. מה עושים ילדים שצריכים נורא?? בקיץ , עשינו פיפי דרך החלונות בשעה שהמקימה לא ראתה...
ובחורף, בנעלי הבית שלנו ובמימיות. היינו ממלאים אותן עד הפתח ושופכים דרך החלונות, אוי ואבוי אם המקימה תפסה אותנו בשעת המעשה. העונשים לא היו נעימים כלל וכלל...

אמנון שני

כשאני הייתי ילד היו צריפים איפה שגן עופר היום. באותו זמן גרו בצריפים אלו חיילים. החיילים היו מביאים אתם מהצבא כל מיני סוגים של תחמושת. כשהחיילים לא היו בבית אנחנו היינו מסתובבים ליד המגורים שלהם ומחפשים כדורים של רובה, רימוני עשן וכו'...
יום אחד מצאנו כמות די גדולה של כדורים. פירקנו אותם והוצאנו את אבק השריפה מתוכם. את אבק השריפה הדלקנו בשביל לראות איך הוא בוער. כמובן שגם הצריף התחיל לבעור ואנחנו מאוד נבהלנו וברחנו והסתתרנו. חברים מיד הגיעו וכיבו את השריפה ואילו אנחנו פחדנו לצאת כמה ימים מהמחבוא בשביל שלא יכעסו עלינו.

אבי לבנה

סיפור הילדות של אבא שלי
כשהייתי בן 4 נסעו הורי לשליחות בדרום אפריקה. בדרך ישנו במלון בעיר באפריקה שבה כול הילדים שחורים.
כשאימא קראה לי לאמבטיה להתרחץ ראיתי שהמים באמבטיה חומים ואמרתי לאימא- אני לא מסכים להיכנס לאמבטיה כי אז אני אהיה שחור כמו כול האנשים.

אהוד ליבנר

סיפור שקרה לי בילדות:
כאשר הייתי בת 6 שיחקתי עם שכן קטן בן שנתיים בחדר שלו. הילד זחל לכיוון דלת המרפסת שלא הייתה סגורה מספיק חזק , הדלת נפתחה פתאום כאשר התינוק דחף קלות .כול גופו של הילד היה מחוץ לפתח והוא כמעט נפל מגובה די רב. אני ברגע האחרון הצלחתי לתפוס אותו במכנסיו. ההורים שלו מאוד התרגשו וקנו לי מתנה טבעת זהב עם לב. לאחר זמן מה בחג ל'ג בעומר אבדה לי הטבעת ומאוד הצטערתי על כך.

אתי שני

כיצד נעצרה הרכבת המהירה מפאריס לבריסל
כשהייתי בת 8 , והאח הצעיר שלי עמיר , היה בן 4 .
היינו עם ההורים בשליחות השומר הצעיר בצרפת. באחת החופשות החליטה המשפחה לנסוע לבריסל (בית בלגיה) לביקור. עלינו על הרכבת המהירה מפאריס לבריסל- רכבת שנחשבה לאחת המהירות והטובות, שאינה אמורה לעצור באף תחנה בדרך, עד הגיעה לבריסל.
התיישבנו במושבים הנוחים והמרופדים והרכבת יצאה לדרכה. זמן קצר לאחר היציאה , עמיר החליט שהוא צריך לבדוק את חלקיה השונים של הרכבת, ובסיור בתלי מודרך , החל להזיז כל ידית וללחוץ על כל כפתור, שמצא בדרכו.
פתאום נשמעה צפירה מחרישת אוזניים הרכבת המהירה נעצרה בו במקום. מיד הגיעו שומרים (משומרי הרכבת) ובאו לבדוק מה קרה.ועמיר שלנו ישב בפינת המושב ובכה בקולי קולות!!
זה לא אני , זה לא אני!!
סוף הסיפור היה – ששילמנו קנס של 500 פרנק בגלל עצירת הרכבת ללא סיבה.
ומאז עמיר משתדל לא ללחוץ על כפתורים בלתי ידועים..

מיכל וילפנד

מסיבת התה שהסתיימה במכה על..הטוסיק
ערב אחד החלטנו קבוצת " רימון " שהיינו אז בכיתה א' לעשות לנו " מסיבת תה " (אז לא היו הרבה משקאות אחרים).
לאחר שהמטפלות הלכו ונדמה היה להן שכולם כבר ישנים קמנו והתחלנו להכין את המסיבה. כל ילד הביא איתו איזה ממתק  והתחלנו למזוג את התה. התכנסנו כולנו בכיתה והתחלנו במשחקים ובשתייה, אילן ואמיר שהיו בשמירה הודיעו שנתן צור מתקרב. אבל כבר היה מאוחר מדי, נתן שהיה אדם שקט וטוב ולעולם עד אז לא ראינו אותו מתרגז , הזהיר אותנו שלא נמשיך. אמרנו לו שיהיה בסדר אבל לא היינו מסוגלים להתאפק והמשכנו .לאחר חצי שעה חזר נתן שוב (הוא היה שומר לילה באותו זמן ) והפעם הגיב בחריפות הוא לקח את אחד החבר'ה ( מפאת כבודו לא נזכיר את שמו  ) ונתן לו מכה  על ..הטוסיק.
וכך הסתיימה  " מסיבת התה " שלנו..

יגאל וילפנד