לחשוף עולם אחר - על הצלם טל גליק

כבר לפני כעשרים שנה כתבתי על טל גליק צלם מיוחד במינו במוסף על המשמר "חותם".עם השנים טל רק הולך ומשתבח כמו יין טוב

לחשוף עולם אחר

      כתבה:  עפרה בריל

אל טל גליק התוודעתי בערב של מסע קסום בנופי עולם, במופע אור-קולי, כאשר כל תמונה יפה מחברתה.
טל, בן קיבוץ גלעד, עשה זאת בגדול. בשתיים עשרה שנות נדודים ברחבי העולם, העמיס על גבו תרמיל ומצלמה וחשף מראות קסומים של כדור הארץ שלנו. העיתונות הגיאוגרפית המקצועית ביותר בעולם גילתה את טל, והיום הוא מוכר כאחד הצלמים הגאוגרפיים הטובים בעולם.

טל גליק

על המסעות ועל הצילום, שוחחתי עם טל:

"ילדות בחיק הטבע בקיבוץ השפיעה עליך?"
בלי ספק. לא הייתי אומר שמכיוון ההורים, אלא יותר מהמטפלות ומהמורות. בחינוך של אז, היה דגש חזק מאד על הטבע. היום לצערי, אני לא בטוח שזה הכיוון. גם היום, כשאני בא לבקר בגלעד, הרצון שלי לצאת לטיולים קצרים סביב המשק, עגון בזיכרונות מהילדות. לקראת חג החמישים לגלעד פנו אלי וקיבלתי על עצמי משימה שהיא מאוד משמעותית בשבילי, להכין תערוכת צילום מהנופים הזכורים לי מילדותי.

"יש שוני בין מה שאתה רואה היום למה שנחרט בזיכרונך?"

בנופים לא מתחולל השוני, האתגר האישי שונה, תחושות לגבי המראות הן אותן תחושות, המשימה שונה לגמרי. אתה יכול להסתכל בנוף באופן תמים ונקי ממחשבות אחרות, אך מכיוון שאני עוסק בצילום, המשימה שלי לרשום דברים בדרך המקצועית ביותר מהווה גורם המפחית חלק מהחוויה. כאשר אני עסוק בצילום, מטרידה אותי המחשבה, איך מאותם מקומות ומראות, שכולם מכירים בגלעד, אפשר ליצור אימג' חדש, איך את ההר שממול והעץ הנטוע אפשר לצלם באור אחר, אור שיפתיע את כולם.

המצלמה הנודדת

"איך הגעת לצילום מקצועי?"
צילמתי כבר מגיל 11, אך הפסקתי מהר מאוד כי לא יכולתי להדפיס את הצילומים שלי והרגשתי שאני לא ממצה את עצמי. רק אחרי הצבא, בטיול בדרום-אמריקה התחלתי לצלם ברצינות, מתוך מגמה לרשום את החוויות שאני עובר.
במשך תקופת שהייתי הארוכה בחו"ל הייתי בדרום-אמריקה, אירופה, המזרח הרחוק וביפן. התמקדתי בעיקר בנופים. צילמתי לא מתוך אובססיה שקיימת אצל חלק מהצעירים הרצים לספר מה עשו או איפה היו, או שכל כוונתם לטעום את טעם הרכושנות על ציוד צילום יקר. צילמתי מתוך משיכה ועניין. כאשר דפדפתי בירחונים גיאוגרפיים לצילום, הגעתי להכרה, שרמת הצילום שלי לא נופלת ממה שמתפרסם. מכרים הפגישו אותי ביפן עם אנשי מקצוע בתחום הצילום הגיאוגרפי והם מאוד התפלאו שאני לא עוסק בצילום ברמה המקצועית. החומר שהגשתי להם היה ברמה של פרסום מיידי. המאמר הראשון שלי פורסם בירחון בינלאומי ונקרא "המצלמה הנודדת". בירחון זה, בכל גיליון בוחרים צלם אחר כדי להציג את דרך עבודתו. נבחרתי, למרות שעד אז לא פרסמתי דבר.
ללמוד להקשיב לשקט
ביפן התכוונתי להישאר שבוע ונשארתי שנתיים. הוקסמתי מהשוני, מהתרבות. זה היה בשבילי כמו נסיעה לירח, עולם בתוך עולם, פלנטה אחרת שלדעתי כל מי שטוען שהוא מכיר את התרבות הזו לעומקה, זו פיקציה.

איך ישראלי-קיבוצניק (במקור) מסתגל לתרבות היפנית?

הכינוי ישראלי-קיבוצניק מפריע לי. לא חושב שאני מייצג את דגם האופי הישראלי. אני לא נכנס ופורץ למקום זר, קודם כל מבצע נסיגה כדי לא להכביד, או לא לפגוע או לא לטעות (לא אופייני להרבה ישראלים), כך לדעתי רצוי לנהוג ביפן כדי להתקרב לאותם אנשים המעניינים אותי.
כשנותנים סממן ואומרים התנהגות ישראלית, אני לא משייך זאת לקבוצה חיובית, אלא יותר לפושריות וחוצפה.
יש שקוראים להתנהגות כזו תעוזה. אני לא מכיר את המושג הזה ביחסי אנוש, יש תעוזה, אבל מסוג אחר לגמרי.
מורגש על טל שהנושא מטריד אותו מאוד והוא ממשיך – היה טוב יותר לכולנו אם כל התרבות הנקראת ישראלית,
הייתה יותר נוחה ולא נוטה להתפרץ "כאילו הבנו את הפרינציפ...". הפרינציפ הרבה יותר מסובך ממה שרוב האנשים נוטים לחשוב, כמו שאדם מגיע לקיבוץ ואחרי שבוע הוא כבר יודע מה קורה בקיבוץ, זו גישה ישראלית, כי הוא באמת לא יודע.

אני לא חף משפיטת תרבויות, עשיתי טעויות מאות פעמים, אבל היום אני הרבה יותר מקשיב, מתייחס מאוד ברצינות למילה הנאמרת או הנכתבת, ממעט בדיבור. גם במופע האור-קולי שלי, החלק המילולי מצומצם, וזה נובע מהתחושה הפנימית שאפשר להעביר חוויות רגשיות לקהל בעזרת תמונה ולא רק בדרך של מניפולציה כאחד שהיה שם, בא, מספר, מלהיב, גורף, כביכול יודע יותר.

במשך התקופה הארוכה של שהייתך בחו"ל, היו לך מפגשים קצת יותר ייחודיים?

הרבה, אך אחד מהם זכור לי במיוחד. בתקופה שהייתי ביפן, תרגלתי (תרגלתי ולא למדתי) אוקבנה – סידור ושזירת פרחים. המפגש-לימוד הזה היווה בשבילי חוויה מיוחדת במינה. בכיתה היו רק נשים מבוגרות (מחמישים עד תשעים), כל השיעור עבר בכריעה על הרצפה בסגנון יפני.

איך קיבלו אותך הנשים?

בתחילה כעוף זר ומוזר. לשמחתי הייתי תלמיד טוב יותר ממה שהן ציפו מגבר צעיר הזר לתרבותן, שבא ללמוד בכיתה שלהן. הניסיון לשבת בכיתה עם נשים מבוגרות, שאין שום אפשרות לתקשר איתן, וכל מה שעושים במשך השיעור זו עבודה שיש בה קומפוזיציה ומיומנות ואתה כל הזמן עומד למבחן, לא בקול, אלא בתשדורות באוויר, זו חוויה, שאם אתה מסוגל להקשיב לה, היא מאוד מעשירה.
רוב האנשים לא מסוגלים להקשיב לשקט, לכן כיתה כזו לא תהיה נוחה להם. החוויה מבחינה תרבותית קטנה, נשמעת מאוד מינורית, אך לדעתי היא מאוד משמעותית בתפיסה שלך וביכולת שלך לקלוט תרבויות אחרות.
מבחינה נפשית היו לי התמודדויות ברמות שונות לגמרי. במשך שנים טיילתי לבד עם מצלמה ביד ומבחינה פיזית היה לי מאוד קשה. לא הייתי באף אחת מהפסגות החשובות בעולם, המטרה לא הייתה לכבוש פסגות. כן ביליתי בהרים גבוהים מאוד במסע מפרך בין תרבויות בטיבט, הודו ונפאל.

שילוב של אכסניית נוער וקיבוץ

מה משך אותך כל הזמן עם המצלמה ביד?

הסקרנות שיש בי. סקרנות לדעת, שהיא לא יכולה לבוא לידי ביטוי בלמידה פרונטלית. הכושר שלי לשבת על כיסא, לקרוא ספר, או לשמוע הרצאה אספי לעומת היכולת הפיזית שלי לצאת למרחבים, לקחת תרמיל על הגב ולנסות לגעת באנשים הנמצאים שם.

היית במצבים של סיכון אישי?

דברים שבמבט לאחור אני חושב שהיו ברמת סיכון מסוימת כמו: טיפוס על הר בגואטמלה בקצב מהיר בצורה לא סבירה, תוך החלטה מוזרה שעד שאני לא עולה למרומי ההר וחוזר למטה, אני לא שותה מים. רציתי לבחון את כושר הסיבולת שלי ובאמת לא שתיתי. הגעתי לפסגת ההר אחרי טיפוס מאוד קשה, צפיתי בהתפרצות געשית, צילמתי וחזרתי בריצה למטה לכפר, בלי לשתות. לאחר מכן הסתבר לי שפשוט התייבשתי. במשך שלושה ימים שכבתי במיטה רועד מקור, במקום שכוח-אל, בלי עזרה רפואית.
עצם העובדה שביליתי הרבה זמן לבד, במקומות די קשים ברחבי העולם, הרים את רף הסיכון שלקחתי על עצמי, אך לא היה לי עניין בהסתכנות לשמה. אני מכיר טוב את מיתוס ההסתכנות והגבורה המעוגנת אצל חלק מהמטיילים הישראלים. בעיני האפיון הרלוונטי למטייל הוא קודם כל היותו אדם סקרן שעושה פחות או יותר טוב את הטיול שלו, בין זה לגבורה אין שום דבר.
כדי לממן שהייה וטיול כה ממושכים בחו"ל צריך כסף. ממה התפרנסת?

עבודות שונות. בארצות הברית צבעתי בתים, באירופה מכרתי פוסטרים, ביפן לימדתי אנגלית. אני טיפוס שמסתפק במועט. אפשר להסתדר, אך כולי תקווה שדרך הטיול שלי לא יהווה מודל לחיקוי לאחרים. הייתה תקופה מסוימת שבמשך שמונה חודשים הייתי על סף רעב. ישנתי במקומות עלובים שהתשלום עליהם לא עלה על דולר ועשרים ללילה. במשך שלושה חודשים (עודד חברי ואני) אכלנו ארוחה ביום שכללה דייסת קווקר ותה. היינו מעבירים את היום בדיבורים על האוכל שלא היינו אוכלים.
בהגיעי לטוקיו הצלחתי ליישם ערכים שאני מאמין בהם עם תושיית ההישרדות.
ביום הראשון לנחיתתי שם, ידידה שלי הביאה אותי לצריף רעוע שהיו בו כעשרים אנשים. הצריף שימש קבוצה של אנשים מערביים לעישון סמים.
בעלי הבית רצו להיפטר מהם והטילו עלי את האחריות על הצריף. הסבתי אותו למעין שילוב של אכסניית נוער וקיבוץ, משהו מאוד יוצא דופן בגוף המנוכר שמטיילים פוגשים בחו"ל. אירחתי שם רק מטיילים ישראלים. כל מצרכי המזון הבסיסיים כמו: סוכר, מלח, קמח חולקו חינם. את הציוד הבסיסי בחדרים הבאתי מהזבל היפני (ושם נזרקים דברים נהדרים לזבל), הקמתי מעבדת צילום עם חדר חושך וזה היה המקום המבוקש והזול ביותר למטיילים בטוקיו.

בריחה מהתעמתות עם נושאים קשים

בצילומים שלך רואים מעט מאוד חיות, אתה לא מתייחס לבעלי חיים בטבע?

אני מקדיש תשומת לב רבה לבעלי חיים, אך צילום בעלי-חיים זהו תחום בפני עצמו. כדי להגיע לצילום ברמה שאני מצלם, זה מחייב אותי להתייחס לנושא של בעלי חיים בנפרד. לצלם מקצועי אין אפשרות לערב בין התחומים. יש צלמים מעטים שעושים את שני הדברים. בארץ מוכרים יותר צילומי טבע ולא כל-כך צילום גיאוגרפי (ההבדל ביניהם גדול). חסרים בנוסף לכך גם ירחונים שהיו יכולים לפרסם צילום גיאוגרפי. יש את "מסע אחר", שהוא רק בן שבע שנים, עכשיו נולד הירחון "טבע הדברים" (לא בדיוק ירחון גיאוגרפי).
שאלה קשה שאני מרשה לעצמי לשאול, כי גם אני נגועה בה בכתיבתי העיתונאית. מתגנבת בראיית הצילומים שלך תחושה של בריחה מהתעמתות עם נושאים קשים, הנושאים שאתה מביא לצופים, יפים מדי...
ללא ספק הצילום שלי הוא אפוליטי. אני לא בא לתקן עולם. הצילום הוא לא כלי ביטוי למחשבות, זו שפה בה אני מביע בצורה ויזואלית רעיונות או זיכרונות מתוך מסעות. אני מכיר בעובדה שעם הבעיות הכואבות של העולם, אין באפשרותי להתמודד.
לא תראי אצלי סידרה של אנשים הנוברים בהררי אשפה ליד מקסיקו-סיטי, על אף שהייתי שם וראיתי. מבחינה מקצועית אני יכול לצלם תמונות שיגרמו לצופה שוק נפשי, אבל אינני מתלהב מצילום שכל כוונתו להאיר את הצד האפל של החיים. גם במקומות הבעייתיים ביותר בעולם, אני מחפש צילום נוף חזק ויפה לעין. את אומרת חיובי, לא נוגע בבעיה, אך כצלם אני מרגיש שהמטרה שלי להעביר תחושה של יופי בחוזק הנוף ולא באימת מעשי האדם, שמי כמונו יודעים עד כמה אכזריים הם יכולים להיות. האמיני לי, אחרי שנים כה רבות שטיילתי בעולם וראיתי את כדור הארץ שלנו, הראייה שלי נעשתה הרבה יותר פסימית, למרות הצילום החיובי שלי.
מחסום בגרמניה
נופי הארץ מדברים אליך יותר מבחינה נפשית, מאשר נופים שראית בכל העולם?
בלי שום ספק. לפני כשנתיים חזרתי לארץ ומאז אני מרבה לנסוע למופעים ברחבי הארץ. החזרה הביתה היא גם חזרה לנופים שלא התמודדתי אתם בצילום והאתגר הוא גדול.
אני עכשיו מנסה להתמודד עם נופים של האזור בו את מתגוררת, אזור קיבוצי גלעד – רוצה להוכיח שגם באזור הזה יש לי מה לומר.
בשנה האחרונה הפקתי כמה כתבות צילום גדולות בנושאים ישראליים – ים המלח, תרבות בתל-אביב. רוב הכתבות שלי בשנים האחרונות פורסמו בעיתונות הגרמנית.

גרת בגרמניה?
כן.
וצילמת נופים?
לא, אף פעם לא צילמתי נופים בגרמניה, הייתי חסום מבחינה רגשית, אפילו כשראיתי את הנופים הנפלאים ביותר, ויש מה לראות שם... רק פעם אחת עשיתי כתבה על כבישי האוטוסטראדות המדהימים שיש שם, אבל זה היה מאוד טכני, יותר מזה לא יכולתי.
אם נחזור לשאלה הקודמת שלך, ההתמודדות עם נופי הארץ, זו אינה התמודדות רגשית, אלא יותר מקצועית. אני יכול לעמוד באזור גלעד מזריחת השמש ועד שקיעתה כדי לתפוס את אותם רגעים – מצב העננות, האור, מזג האוויר – שיתנו לי צילום חזק, כי צילום טוב זה לא עניין של מזל, ואני חייב להוכיח לעצמי ולאחרים שגם בנופי ילדותי אני יכול לצלם אחרת.
מה שמפריע לי בארץ, ישראל נחשבת לארץ חירות, אבל אם יש משהו קטסטרופלי, אלה סטוק הצילומים המקדמים חירות בארץ. אם רק היה ניתן לי, הייתי יכול, תוך חצי שנה להביא את סטוק הצילומים הזה למצב שיתמודד עם הטובים בעולם.
בטוח שאוכל לתרום המון בשטח הצילום הגיאוגרפי בארץ ואולי אפילו להפוך את הקערה על פיה. אני נוסע ועובר בארץ והמום ממגוון הנופים. כוחי בעין המצלמת וכולי תקווה שתינתן לי הזדמנות להוכיח את עצמי גם בארצי שלי.