ארד אל רוחה - הארץ הטובה (אלישע שפירא מתארח בבלוג של עופרה)

כבשים רועות ברמת  מנשה - צילום שי גטריידה

ארד אל רוחה
הארץ הטובה
כתב אלישע שפירא

"ארד-אל-רוחה" הוא שמה הערבי של "רמת מנשה", אזור הגבעות התחום בין ואדי מילק והכרמל מצפון, ואדי ערה ורכס אמיר (אום-אל-פאחם) בדרום, עמק יזרעאל ממזרח ורכס זיכרון-יעקב ושפלת החוף במערב.
המתיישבים היהודים הראשונים באזור, חברי קיבוץ עין-השופט שעלו על הקרקע
ב-1937, טעו בתרגום השם הערבי ל"ארץ הרוחות". בתרגום נכון "ארד-אל-רוחה" היא הארץ הטובה, ארץ הרווחה.
לראשוני המתיישבים היהודים היה קשה לקשור את הגבעות זרועות האבנים ושאריות הקמל של חודש יולי עם ארץ הרווחה. הם עבדו קשה כדי לסקל את האבנים, כדי להכשיר את הקרקע לעיבודים מודרניים, לטעת עצים ולייער את הגבעות שאינן ניתנות לעיבודים אחרים. לאחר שנים אחדות הם כתבו: "באנו לארץ שוממת ובעמל רב הפרחנו אותה".
אך הייתה גם "ארד-אל-רוחה" אחרת, כפי שראו אותה תושבי המקום הערבים שחיו בה לפני תחילת ההתיישבות הציונית. בעיניהם הייתה זו ארץ של כפרים שוקקי חיים, כמספר היישובים היהודים כיום. אזור שופע בוסתני פרי מטופחים. אזור של גידול ירקות וזיתים ליד המעיינות וגידול שעורה באדמה השטחית אך מנוקזת היטב. ארץ המרחבים הפתוחים בהם רעו עדרי הצאן והבקר הרבים. אך יותר מכל מצטיין אזור הגבעות במזג אוויר מצוין ברוב ימות השנה ובכמות משקעים טובה ויציבה (כ- 600 מ"מ בממוצע שנתי). חקלאי "רמת מנשה", היא "ארד-אל-רוחה", יודעים שאצלנו לעולם לא תהיה בצורת של ממש.
אם מצליחים להתבונן על רמת הגבעות, כפי שראו אותה אנשי הארץ במאות הקודמות, היה זה אי של חיים, הנתון בין רכסי ההרים המסולעים והקשים למחייה, מדרום ומצפון, בין ביצות הקדחת והמוות של עמק יזרעאל לביצות הקדחת של שפלת החוף. אזור שהיה בעל חשיבות רבה למנוחה ולהצטיידות, לעוברים בשתי הדרכים החשובות של העת העתיקה, "דרך הים" העוברת בוואדי ערה ו"דרך המלח" – על שמה נקרא ואדי מילק (שיבוש של המילה הערבית מילח).

רמת מנשה- צילם שי גטריידה

יהודים וערבים ב"ארד-אל-רוחה"

על ההתיישבות הערבית בחבל ארץ זה ראוי היה לכתוב מחקר מעמיק. המעט הידוע לי אינו מספיק לעניין זה. באשר להתיישבות היהודית, ראשיתה ביולי 1937, עם עלייתו של קיבוץ עין השופט על הקרקע. מאז ועד 1948, הוקמו רוב הישובים היהודים הקיימים גם היום באזור זה. על יחסי השכנות אפשר לומר, כי מלבד כמה התנכלויות דמים, שאת רובם ביצעו אנשי הכנופיות הערביות שלא היו תושבי האזור, חיו היישובים היהודיים והיישובים הערביים בשלום ובשכנות טובה זה לצד זה. זאת למרות שהתושבים הערבים ראו בהתיישבות היהודית איום על עתידם בחבל ארץ זה, כמו בכל שטחי ארץ ישראל.
כאשר פרצו קרבות מלחמת השחרור, ולאחר שנכשלה ההתקפה על קיבוץ משמר- העמק באפריל 1948, כאשר הוכה ונסוג "צבא ההצלה" של קאוקג'י, ברחו בסערת הקרב התושבים הערבים מהכפרים הסמוכים. תושבי הכפרים האחרים עזבו את כפריהם מפחד "נקמת היהודים", או שפונו על ידי כוחות ההגנה, על פי הוראת הפיקוד העליון של אז. הפינוי היה במסגרת "תוכנית ד'" - תוכנית שנועדה להעביר את היוזמה לכוחות ההגנה ולהבטיח את שלומם של היישובים היהודיים.
ותיקי עין השופט מספרים כי משלחת מטעם הקיבוץ פנתה ליצחק שדה, מפקד כוחות ההגנה באזור, בבקשה לאפשר לתושבי כפריין להישאר בכפרם, בזכות היחסים הטובים ששררו בין שני היישובים. יצחק שדה השיב שהדבר אינו בסמכותו. כאשר תושבי כפריין עזבו את הכפר (לפני שכוחות ההגנה הגיעו), מיהרו אנשי ההגנה לפוצץ כ- 30 מבתי הכפר, כדי למנוע את חזרתם.
רק תושבי הכפרים הערביים השוכנים לאורך ואדי ערה, בשוליה הדרומיים של "ארד-אל-רוחה", נשארו במקומם והם ממשיכים לעבד את אדמותיהם כאזרחי מדינת ישראל עד היום.
האדמות הנטושות של תושבי הכפרים שפונו נמסרו בחלקן לעיבוד ליישובים היהודיים וחלקן היו לשטחי אימונים של צה"ל, מאז ועד היום.

רמת מנשה- צילם שי גטריידה

פרשת אדמות "אל-רוחה"

בראשית שנות התשעים, לאחר החתימה על "הסכמי אוסלו", החלו גורמי המדינה וצה"ל להיערך להוצאת בסיסי האימונים מיהודה ושומרון. במסגרת ההכנות לפינוי המחנות והעברתם אל מחוץ לשטחי הרשות הפלסטינאית, הוחלט להרחיב את שטחי האימונים באזור "אל-רוחה", כדי לקלוט את אימוני היחידות שיפונו. מדובר בשטח האימונים המשתרע מצפון לכפרים שלאורך ואדי ערה ועד שטחי המרעה של הקיבוצים גלעד ועין-השופט.  התושבים הערבים ראו במהלך זה נישול נוסף ופגיעה בזכותם לעבד את אדמותיהם, רובן בבעלות פרטית מוכרת ורשומה בטאבו. הוקם ועד פעולה של חקלאי הכפרים והרשויות המקומיות, בראשותו של השייך רא'אד, שקרא לעצמו: "הוועד להגנת אדמות אל-רוחה". ביוזמת הוועד הוקם אוהל מחאה על אדמות המריבה אליו זומנו אישי ציבור ונערכו בו תפילות המוניות של הזדהות עם חקלאי האזור. כרגיל באירועים כאלו לא חסרו גם מניעים דתיים ופוליטיים חיצוניים, של אנשי המפלגה האיסלמית ושל המפלגות הערביות האחרות.

בנובמבר 1998 החליטו גורמי הביטחון לפנות את אוהל המחאה בכוח, כדי לממש את כוונתם ולהוציא לפועל את הרחבת שטחי האימונים. האש התפשטה כמו שריפה בשדה קוצים. תוך זמן קצר כל האזור בער. הפגנות מחאה סוערות פרצו בכפרים וב"אום-אל-פאחם" והמונים ירדו לכביש ואדי ערה, עד לחסימתו המוחלטת. בתגובה פרצה משטרת ישראל לבית הספר של "אום-אל-פאחם", ששימש לדעת מפקדי המשטרה בסיס התארגנות להפגנות האלימות. יום המהומות הסתיים והרוחות נרגעו רק לאחר ששר הביטחון הבטיח שהתוכניית להרחבת שטחי האימונים תוקפא עד שיושגו הסכמות במשא ומתן שיתנהל בין גורמי המדינה לנציגי התושבים. באותו יום פונו לבתי החולים יותר מארבעים פצועים, ביניהם תלמידי בית הספר, מפגינים ושוטרים. מי שהכיר את האזור ואת תושביו וכן את התסכול המתמשך הנובע מתחושת הקיפוח, במכלול יחסיהם עם המדינה לאחר מו"מ ממושך ועקר ולאחר שממשלת ברק החליפה את ממשלת נתניהו,  הוחלף צוות המו"מ והמשימה הוטלה על בני שילה מיגור ואלישע שפירא מעין- השופט (החתום מטה). המו"מ המורכב והממושך הניב הסכמות שהביאו לחתימה על מסמך הבנות, בין נציגי הממשלה וראשי הציבור הערבי, ב- 31.12.2000. גם ההתנגשויות האלימות, בין חלקים מהציבור הערבי ומשטרת ישראל, שהתחוללו באוקטובר 2000, לא מנעו את החתימה על מסמך ההבנות. מאז ועד היום, מתאמן צה"ל בשטח המורחב והתושבים מעבדים את אדמותיהם, לשביעות רצון כל הצדדים. ההסכם המורכב המכונה "הבנות אל-רוחה" היה פריצת דרך
ביחסים שבין המדינה לאזרחיה הערבים. זו הפעם משמעותית הראשונה שהתקיים משא ומתן לגבי גבולותיו ואופן השימוש בשטח אימונים, דבר הנתון על פי החוק לסמכותו המלאה והבלעדית של צה"ל. זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שראשי הציבור הערבי התייחסו בחיוב לצורכי האימונים של צה"ל ונתנו את הסכמתם לקיומו של שטח אימונים בסמוך לכפריהם. זו הייתה הפעם הראשונה מאז קום המדינה בה הסכימו גורמי המדינה לקדם תוכניות פיתוח שונות כפיצוי לתושבים בגין המטרד של שטח האימונים בקרבת הכפרים. זו הפעם הראשונה בה צה"ל התחייב לתכנן ולתאם את אימוניו תוך התייחסות לצורכי החקלאים. אפשר לסכם פרשה זו ולומר כי באה שוב שלווה מסוימת לארץ הטובה.

רמת  מנשה- צילם שי גטריידה